הרצוי והמצוי – כשמבינים את ההבדל, החיים נראים אחרת
הכלל הוא, שאין לערבב בין הרצוי למצוי. אלא צריכים בכל פעם להשתדל לעשות את הטוב ביותר ולשאוף לטוב ביותר, ואם בכל זאת יצאה "נעל משולשת" – צריכים לשמוח בה!
הכלל הוא, שאין לערבב בין הרצוי למצוי.
אלא צריכים בכל פעם להשתדל לעשות את
הטוב ביותר ולשאוף לטוב ביותר, ואם בכל זאת
יצאה "נעל משולשת" – צריכים לשמוח בה!
אנו ממשיכים בתיאור דרכיו של התם.
כְּשֶׁהָיָה גּוֹמֵר הַמִּנְעָל, וּמִן הַסְּתָם הָיָה לוֹ שָׁלשׁ קְצָווֹת, כִּי לא הָיָה יָכוֹל הָאָמָּנוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל – הָיָה לוֹקֵחַ הַמִּנְעָל בְּיָדוֹ וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ מְאד, וְהָיָה מִתְעַנֵּג מְאד מִמֶּנּוּ וְהָיָה אוֹמֵר: אִשְׁתִּי כַּמָּה יָפֶה וְנִפְלָא הַמִּנְעָל הַזֶּה! כַּמָּה מָתוֹק הַמִּנְעָל הַזֶּה! כַּמָּה מִנְעָל שֶׁל דְּבַשׁ וְצוּקִיר (סוכר) הַמִּנְעָל הַזֶּה!…
כל דבר המביא את האדם לעצבות – נקרא חכמות, כלומר כפירות. הן מצד זה שיש לו הרגשה שהיה יכול להצליח יותר, לעשות יותר טוב וכו’, ולכן הוא עצוב ומאוכזב, והן מצד שמשווה את עצמו לאחרים, ותמיד נראה לו שהם מצליחים יותר ממנו והוא מתאכזב מעצמו ומהישגיו.
אבל התם אחז באמונה שלמה ושמח תמיד, בלי לחשוב על כלום, הוא האמין שמה שיצא לו זה הכי טוב ולא התחיל לחשוב כלל על העבר, ולחטט בכישלונות ובחסרונות, ולא שאל למה לא הלך לו וכו’. הוא גם לא הסתכל על שום אדם ולא השווה את עצמו ואת הישגיו לאחרים, אלא הסתכל רק על המסלול וההשגחה הפרטית המיוחדת שעליו, והתענג מכל דבר שזכה לעשות.
התם האמין באמונה שלמה שהתוצאה שהגיע אליה, היא התוצאה המושלמת ביותר שיכול היה לעשות, כי התוצאה שהגיע אליה זה כפי שה’ יתברך עזר לו להצליח, ולפי מה שהבורא יודע שהכי טוב בשבילו.
כי בכל מה שעומד לפניו, בזה יש לאדם בחירה להשתדל בכל הכוחות לעשות את הטוב ביותר, על ידי שיחזק את הרצון ויקדים תפילה לכל דבר, ואחר כך יעשה בפועל כל מה שביכולתו לעשות. אולם, אחרי שכבר נעשה מעשה, צריך שישמח שמחה שלמה בתוצאות אליהן הגיע מתוך אמונה שלמה שזה רצון ה’, שזו תהיה ההצלחה שלו, ויודה לה’ בלב שלם על מה שעשה, ויתענג ויהנה ממעשי ידיו, כי זו הבחירה של אחרי מעשה – להאמין ולשמוח במעשי ידיו.
אדם שקשה לו לשמוח במה שעשה, זה רק משום שחסרה לו אמונה והוא תולה את חוסר הצלחתו בעצמו, ומתאכזב מעצמו, רודף את עצמו, נחלש בדעתו וכו’. לכן צריך שיתבונן: הלא אם היה זוכה להצלחה גדולה בודאי שזה רק משום שה’ יתברך רצה שיצליח, ולכן עזר לו להצליח. אם כן מדוע כשהתוצאה היא לא כל כך טובה הוא תולה זאת בעצמו? הרי גם זה מאת ה’ יתברך! אלא בודאי, אם אינו יכול לשמוח בתוצאה הפחות טובה, זה רק משום שתולה זאת בעצמו ואינו מאמין שככה ה’ רצה, ובעצם זה מוכיח שאם אכן היה זוכה להצלחה גדולה בודאי שהיה מתגאה, כי גם את ההצלחה היה תולה בעצמו.
הכלל היוצא למעשה – שאין לערבב בין הרצוי למצוי. אלא צריכים בכל פעם להשתדל לעשות את הטוב ביותר ולשאוף לטוב ביותר, ואם אחרי כל המאמצים יצאה בסך הכל "נעל משולשת" – צריכים לשמוח בה בשלמות ולהתענג עליה, ואחרי זה להשתדל להבא לעשות את הטוב ביותר, ואם שוב יוצאת "נעל משולשת" – שוב לשמוח בה ולהתענג עליה, וכן הלאה, פעם אחר פעם.
מחלת הרדיפה העצמית מתחילה ברגע שהאדם מערבב את הזמנים, כי אחרי מעשה הוא מתעסק עם הבחירה שהיתה לו בעבר, ומבזבז את כוחותיו הנפשיים באכזבה ורדיפה עצמית מדוע לא עשה טוב יותר, במקום להשקיע את כוחות נפשו באיך לשפר להבא את מעשיו.
והכל תלוי באמונתו של האדם – אם הוא מאמין בהשגחה פרטית אזי אין לו שום אכזבה ממה שהיה, כי מאמין שככה ה’ רצה וזה הכי טוב, וכך יש לו גם את כל הכוחות לשפר להבא את מעשיו, משום שמאמין שהכל בידיים של ה’, ואם ה’ ירצה הוא יעשה יותר טוב להבא, לכן הוא מתפלל ומבקש ממנו שיעזור לו וממשיך ללכת בשמחה בדרכו האישית ובעבודתו המיוחדת לו. נמצא, שהוא מלא שמחה – הן מהעבר, משום שהוא מרוצה ממנו, והן מהעתיד, משום שהוא מלא באמונה שהוא יכול להשתפר.
ושוב – הכל תלוי רק באמונה, ואף על פי שאפשר להסביר מדוע האדם צריך להיות שמח בחלקו גם על פי השכל הישר וחכמת הנפש, אבל בלא אמונה אף אחד לא יכול להחזיק בזה באמת, הוא יכול רק להשתמש בזה כמין פילוסופיה עד לרגע שבו יגיע לו ניסיון קשה, באיזה עניין שבאמת חשוב לו, ושם הוא לא יוכל לשמוח שלא הלך לו.
אבל כשמאמין שהכל בהשגחה וה’ רוצה לתת לו את הטוב ביותר – שפע אינסופי ברוחניות ובגשמיות – וה’ הוא כל יכול, ויכול לתת לו כהרף עין הצלחה מושלמת ברמה הגבוהה ביותר, אלא שנותן לו הכל לפי הכלים שיש לו באופן שלא יזיק לו, ולפי המסלול והתיקון שלו, ממילא הוא יודע שאם זו התוצאה שה’ נתן לו להגיע אליה, זה הכי טוב וזה המקסימום שהיה יכול לעשות ואין לו שום רדיפה עצמית או חלישות הדעת, אלא הוא רק מתבונן מה ה’ רוצה שיעשה ומתחזק הלאה בעבודתו, כלומר לרצות, לכסוף ולהוציא את הכיסופים בפיו בתפילה, משום שעל ידי זה מוציאים מהכוח אל הפועל, עד אשר זוכה לעשות מעשה שלם.
כמובן שהאדם צריך להאמין שכל מחשבה דיבור ומעשה שלו, הם בהשגחה מלמעלה, ואין שום "אני", וכל עיקר הבחירה היא רק האמונה והרצון, כמו שמובא בדברי רבינו הקדוש (ל"מ נד):
כָּל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו, וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם, וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ. בְּכֵן צָרִיךְ לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה, וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ, וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת, שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן, וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם, צָרִיךְ לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה, כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
מובן מתורה זו, שמאחר וכל מחשבה דיבור ומעשה של האדם הם בהשגחה פרטית, ואין שום "אני", אם כן הבחירה של האדם היא רק "הידיעה", כלומר לדעת עובדה זו, ולהאמין שכל מחשבה שחשב היא מאת ה’ ויש בה רמזים אליו, וכל דיבור שדיבר הוא מאת ה’ ויש בו רמזים אליו, וכל מעשה שעשה הוא מאת ה’ ויש בו רמזים אליו, ומתוך ידיעה זו יעמיק מחשבתו על מנת להבין את רמיזותיו של הבורא, בכל מחשבה דיבור ומעשה שזימן לו, ויעשה מעשיו הלאה לפי מה שהבין שה’ רוצה שיעשה.
נמצא, שהבחירה של האדם מתחילה מלדעת שאין עוד מלבדו, שהרי אפילו המחשבות שחושב הן מאת ה’, ואין שום "אני", ומתוך הידיעה מתעורר הרצון – להבין ולדעת מה ה’ רוצה ממנו ולעשות רצונו יתברך, ולרצות לעשות רצונו, ולהוציא את הרצונות בפה, ולעשות מעשים בפועל.
על ידי יובן מה שנראה לכאורה כסתירה, הרי בתורה זו (נ"ד), מובן שהבחירה היא "הידיעה", כלומר לדעת שכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו, וכל שכן של אחרים, הם מאת ה’ בהשגחה. ואילו בתורה אחרת (ק"י) מובן שהבחירה היא הרצון, כמובא שם: "הבחירה היא כפשוטו: רוצה עושה, לא רוצה לא עושה". אולם עתה, על פי דברינו מובן מאוד, שברגע שאדם "יודע" שהכל מאת ה’, מיד מתעורר אצלו "הרצון" – שרוצה ומשתוקק וכוסף לדעת מה ה’ מרמז לו ורוצה להתקרב אליו יתברך, וממילא מתקיים בו ה"רוצה עושה" שאמר רבינו בתורה ק"י.
והנה, הבחירה היא המובילה את כל חייו של האדם, שהרי בודאי אם ידע האדם מה היא הבחירה הנכונה בכל רגע ורגע מחייו, הוא ילך לבטח בדרך הנכונה. ועל פי התורה הזאת, ובהשראת התם הקדוש, אנו יודעים מה היא הבחירה הנכונה בכל רגע ורגע: הבחירה הנכונה היא "הידיעה" – לדעת שכל מה שקורה אתו זה ברצון ה’.
נמצא, שהאדם בכל רגע ורגע עומד בפני בחירה, שהיא – או לדעת שמה שעובר עליו זה ברצון ה’ ולהיות תמיד שמח ומלא ברצון, להבין את רמיזותיו של הבורא ולהתקרב אליו ולעבודתו, או לחשוב על ה"אני" שלו ולהאשים את עצמו, לרדוף את עצמו, לא להיות מרוצה מעצמו ולחשוב שהוא היה יכול לעשות טוב יותר וכו’.
לדוגמא: אדם שיש לו מחשבות והרהורים רעים לתאוות, בחירתו הנכונה היא להאמין שגם זה מאת ה’. אם טועה בבחירה שלו, דהיינו שאיננו מאמין שמחשבות אלו הן מאת ה’, אלא תולה אותן בעצמו, כאילו הוא ברא את עצמו ואת המחשבות שלו, אזי ברור שהוא נשבר ומתמרמר, והוא מאשים את עצמו שהוא רשע מרושע. אדם כזה בודאי מאבד את כל הקשר עם ה’ ואת כל מה שה’ רוצה לרמז לו.
אולם אם זוכה לבחור נכון, והוא מאמין שמחשבות רעות אלו הן מאת ה’, אזי הוא לא מאשים את עצמו ולא נשבר מכך שיש לו מחשבות רעות, אלא מחפש להבין מה ה’ מרמז לו ועושה את העבודה הנכונה, בתפילה וכיסופים וכו’, ובודאי עיקר הרמז של הבורא אליו במה שהביא עליו מחשבות רעות אלו, הוא להראות לו שעדיין לא תיקן תאוות אלו וצריך שיתעורר לתפילה ולעבודה כדי לצאת מהתאוות.
ה’ יתברך יזכנו ללכת בדרכי התם, לשמוח בחלקנו ולהתגבר הלאה ברצונות וכיסופים, בתפילה ומעשים טובים, אמן.
כ"ח טבת התשס"ט
1/24/2009
עצה מליקוטי הלכות סימני בהמה וחיה טהורה ד
זה כלל גדול ועצה נפלאה בעבודת ה’ לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן באיזה מדריגה שהוא …הינו שלא יטעה האדם את עצמו ובכל דבר שהוא מסופק בו ואינו יודע האמת יחשוב בלבו שהוא רוצה רק האמת לאמתו ויבקש מה’ יתברך שיזכהו לנקודת האמת ואחר כך ימסור כל תנועותיו לה’ יתברך ואז איך שיוליכהו ה’ יתברך כך הוא האמת
כ"ח טבת התשס"ט
1/24/2009
זה כלל גדול ועצה נפלאה בעבודת ה’ לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן באיזה מדריגה שהוא …הינו שלא יטעה האדם את עצמו ובכל דבר שהוא מסופק בו ואינו יודע האמת יחשוב בלבו שהוא רוצה רק האמת לאמתו ויבקש מה’ יתברך שיזכהו לנקודת האמת ואחר כך ימסור כל תנועותיו לה’ יתברך ואז איך שיוליכהו ה’ יתברך כך הוא האמת
כ"ו טבת התשס"ט
1/22/2009
איך אדם ידע בכל מצב מה ה’ רוצה ממנו אפשר לדעת כיצד בדיוק מתייעצים עם ה’ על כל דבר ואיך יודעים לפני בחירה שמכוונים לרצון ה’והרי יש הרבה נגיעות