הדמעות שהמיסו את מסך הברזל

"רבי! רבי נחמן בן פייגא, היכן שרק תהיה בעולם אני רוצה לבוא אליך, אני מוכן לוותר על הכל ובלבד שאבוא אליך! אני מתגעגע אליך..." אלו היו הגעגועים והדמעות שסללו את הדרך...

10 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 25.12.07

"רבי! רבי נחמן בן פייגא, היכן שרק
תהיה בעולם אני רוצה לבוא אליך, אני
מוכן לוותר על הכל ובלבד שאבוא אליך!
אני מתגעגע אליך…" אלו היו הגעגועים
והדמעות שסללו את הדרך…
 
 
סיפור על הגעגועים שסללו את הדרך, על הדמעות שהמיסו את מסך הברזל…
 
מירון. עמוק בתוך הלילה. שעות של זהב שאין דומה להן. דממה קדושה שוררת בהיכל בו טמונים התנא האלוקי רשב"י ור’ אלעזר בנו זיע"א ועל פני כל הסביבה.
 
מפעם לפעם קורעת את הדממה הנשגבה הזו יללת תן או שריקת הרוח. ההיכל כולו אומר כבוד בקול דממה דקה של "הס מפניו כל הארץ". אך בכל זאת, משהו מפר את הדומיה. בפנים, מתוך המערה בוקעים קולות חרישיים, קול מתחנן, בוכה, ניגון כיסופים מתוק, ממיס לבבות. מה פשר בכי הערגה הזה?
 
זהו רבי שמואל שפירא זצ"ל, שסיים את אמירת ה"חצות" שלו, כעת הוא שופך את ליבו בתחינה לפני בורא העולמים: "…ליוצא ולבא אין שלום, דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד… ועתה מאין יבוא עזרנו, אנה נשפוך שיחנו, איה המקום אשר נוכל שם להתוודות על כל מה שעובר עלינו, למען יתהפכו כל ירידותינו לעליות והעוונות לזכויות…"
 
המילים הקדושות סוחטות מליבו המתגעגע פלגים של דמעות הזולגות מעיניו הטהורות. ר’ שמואל ממרר בבכי, בכל ליבו משתוקק הוא לתיקון הנצחי על ידי ההשתטחות על ציון הלב של העולם, רבי נחמן בן פייגא, הנמצא הרחק, אלפי פרסאות מכאן. על אלה אני בוכייה, עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי…
 
אותה תחינה, שהספיגה את כל כולו בנחלי דמעות, היתה התפילה הנפלאה שחיבר רבי יצחק ברייטר הי"ד בדמעות ובדמי ליבו, בשעתו כשננעלו שערי ציון. במשך שנים ארוכות היו ר’ שמואל שפירא, וכמותו רבים מחבריו, שופכים את ליבם כמים בכל יום בתפילה הנרגשת הזאת שהיתה שגורה על פיהם בתקווה ובציפייה עצומה לפתיחת השערים. גם ר’ הירש לייב ליפל נהג לפרוק את געגועיו מפעם לפעם בתפילה זו כשהוא מוסיף מליבו מילים שהופנו היישר לרבינו הקדוש: "רבי! רבי נחמן בן פייגא השוכן באומן פלך קייב, היכן שרק תהיה בעולם אני רוצה לבוא אליך, מוכן אני לוותר על הכל ובלבד לבוא אליך! משתוקק אני כל כך לתקן חטאותיי, רבי, אני מתגעגע אליך…"
 
תיכף בתחילת התוודעותו של רבי יצחק ברייטר לאורו של רבינו הקדוש, ידע והבין שהתנאי ההכרחי כדי שאורו העצום של הצדיק יחדור עמוק בליבו הוא – "מסירות נפש". מניעות רבות ועצומות עמדו בדרכו בכל שעל, בפרט בכל הנוגע לנסיעה לרבינו הקדוש לראש השנה. מידי שנה חזר ונשנה הדבר על עצמו בעת ההתקבצות הקדושה באומן, כאשר נשמעו מפי החסידים תיאור התלאות שעברו בנסיעתם לרבי – גרם סיפור נסיעתו של ר’ יצחק התפעלות עמוקה מכולם.
 
אין פלא, אם כן, כיצד בער בליבו אישו של רבינו הקדוש בעוצמה אדירה כזאת, עד שאמרו: "אילולא עלה הכורת על יהדות אירופה היה ר’ יצחק ברייטר מציף את פולין כולה באורו של החידוש שבחידושים, עד שלא היתה נשארת אפילו נפש אחת בחוץ". ההתנוצצות הגדולה הזאת באה לו תודות למסירות נפשו וכל אשר לו באמת ובתמים ובהשלכת נפשו עבור העיקר והיסוד שהכל הכל תלוי בו – ההתקרבות לצדיק האמת. לפנינו אחד מסיפורי נסיעותיו המופלאות לאומן ראש השנה, מתחילת ימי התקרבותו:
 
בעיירה נליינצוב התגורר חותנו של ר’ יצחק ברייטר. לפרנסתו עבד בבית מזיגה שבו מכר משקאות, בעיקר לגויים המקומיים. בית המזיגה עמד בבית גדול ומרווח בו התגורר החותן עצמו ומשפחתו, וכן ר’ יצחק ובני ביתו. המשפחה המורחבת התפרנסה כדי מחייתה ור’ יצחק שהיה סמוך על שולחן חותנו יכל להתמסר כל כולו לעבודת בוראו, לתורה ולתפילה.
 
אך באחד הימים אירע הדבר, שטלטל את המשפחה משלוותה. וכך השתלשלו הדברים: המשקה העיקרי והנמכר ביותר בבית המזיגה היה בירה, והחותן ניהל קשרים ענפים עם בית החרושת המרכזי בפולין לייצור בירה.
 
ביום בהיר אחד הופיע בעיירה מתחרה, שהחליט לפתוח בית מזיגה, ואם לא די בכך, בא הלה בדברים עם הנהלת בית החרושת שתשווק רק עבורו את המשקאות, ובתמורה לזאת ישלם את כל חובותיו של חותן ר’ יצחק והנהלת בית החרושת תעביר לידיו את כל שטרות החוב של החותן. לאחר שבוצע ההסכם, פנה המתחרה לערכאות ותבע מחותנו של ר’ יצחק את מלא הסכום שהיה חייב. הוא גם קבע תאריך שעד אז עליו לשלם את הכל – עד הפרוטה האחרונה. החותן, שכל ההתרחשות האחרונה נפלה עליו כרעם ביום בהיר, ניסה להתחנן על נפשו, אבל הלה הקשה את ליבו, ואף איים כי יוציא צו עיקול מבית המשפט על כל נכסיו ומיטלטליו.
 
בלית ברירה וכמפלט אחרון רשם החותן בממשל את ביתו על שמו של חתנו – ר’ יצחק, כדי שלכל הפחות תישאר קורת גג לראשיהם.
 
אבל המתחרה לא נח. הוא הצליח לשכנע את אחד הפועלים הגויים שעבדו בבית המזיגה של חותן ר’ יצחק להעיד בבית המשפט שהוא מכיר את האיש – ר’ יצחק – חתנו של בעל הבית ומעולם לא היה לו רכוש. וכל ההעברה היתה אך ורק כדי להיפטר מגזר הדין. הסערה הזאת אירעה בימים שטרם ראש השנה. היום הגדול והנורא ממשמש ובא ואילו ר’ יצחק ברייטר מצוי, מבלי שהתכונן לך, בתוכה של מערכת משפטית מסובכת, בה תלויים חיי נפש חותנו ובני ביתו.
 
אם לא די בכך, נקבע מועד המשפט לא פחות ולא יותר לערב ראש השנה! ר’ יצחק, שזה עתה זכה להתקרב לרבינו, קיווה בכל מאודו שהפרשה אליה נקלע לא תמנע ממנו מלהיות באומן ביום בו יעמדו במשפט כל יצורי עולמים.
 
וכעת, הביטו וראו את חומת המניעות, כיצד היא הולכת וצומחת…
 
בימים האחרונים שלפני ראש השנה נסעו ר’ יצחק וחותנו לעיר לובלין הסמוכה, להיוועץ בעורך דין כדת מה לעשות. קביעתו של עורך הדין היתה חד משמעית: קיים רק מוצא יחיד, והוא – כי החתן בעצמו, ר’ יצחק, יעמוד בבית המשפט ויטען כי מאין לו לעד לדעת כמה כסף באמתחתו, וכי בדק שם אי פעם? מניין לו שר’ יצחק לא רכש אכן את הדירה מחותנו?!…
 
כאשר ר’ יצחק שמע את דברי עורך הדין, חלף בו רעד. ברור היה לו כשמש בצהריים, שכל האירוע העגום אליו נקלע, אינו אלא לניסיון עבורו, אלו הן המניעות על הראש השנה של הרבי. תיכף הפטיר לחותנו: "היה שלום, אני נוסע לאומן!"…
 
החותן מיאן להאמין למשמע אוזניו, בחלומו הפרוע ביותר לא פילל לתשובה כזאת. ור’ יצחק, הוא כבר פנה להכנות לקראת הנסיעה. הזמן קצר, עוד ימים ספורים יחול יום הדין והמשפט הגדול. הנסיעה מכאן לאומן אורכת לא פחות מיומיים. הוא הצטרף אל עוד שניים מאנשי שלומנו, בתוכניתם היה להגיע לאומן עוד לפני ליל הסליחות של "זכור ברית"…
 
ברגשות מעורבים נפרד ר’ יצחק מבני ביתו ויצא לדרך. הוא חש רחמנות עצומה על חותנו היקר, אך בטח בה’ והיה סמוך על זכותו וכוחו של בעל הכוח, שכבר אמר: "אצלי אף אחד לא הפסיד", האמין באמונה שלמה שרק טוב וחסד יכולים לצמוח מקיום רצונו של ראש בני ישראל. והוא, בעולמות העליונים וודאי ישבש את תוכניותיו ומחשבותיו הרעות של המתחרה עז הפנים.
 
זה האחרון, לא הסתפק במעלליו הנלוזים, וחיפש כל דרך אפשרית להתנכל למשפחה האומללה, עד שהגה במוחו רעיון. הוא הלך לפני השלטונות והלשין על החתן – ר’ יצחק כי התחמק מלשרת בצבא, וה"פטור" שברשותו הוצא שלא כדין. היו לו הוכחות על כך. עד מהרה נשלחו שליחים אל כתובתו של ר’ יצחק על מנת לקחת אותו למאסר.
 
בלילה אחרון שלפני ליל "זכור ברית" נדהם החותן לראות אנשי צבא סובבים את ביתו כשצו מאסר המיועד לחתנו בידם. וכאן הוברר גודל הנס שאירע לו לר’ יצחק: אילו היה נשאר, היה נלקח ללא ספק למאסר, ומי יודע אם לא גרוע מכך. בבית המשפט בודאי לא יכול היה להעיד…
 
וכעת זכה לנס כפול בזכות התמסרותו לקריאת רבינו, גם הצלה מבית האסורים וגם באומן בראש השנה… בני הבית מיהרו לשגר מברק בהול לאומן לר’ יצחק כי ישאר שם עד יעבור זעם. כשקיבל ר’ יצחק את האיגרת לידיו, מילאה שמחה עצומה את ליבו, הוא רץ אל הציון הקדוש והודה מעומק ליבו לה’ יתברך ולצדיק האמת. הוא סיפר לפני רבינו הכל, והתחנן על העתיד, שהישועה תהיה שלמה, גם בחלקו השני של הסיפור.
 
ואכן, חסדי ה’ לא תמו, לא הסתיימו הפלאות שנילוו לנסיעה הפלאית. למחרת, בערב ראש השנה התקיים המשפט. המתחרה היה בטוח בהצלחתו, אך כשיש דין למטה אין דין למעלה… לאחר שטען התובע את טענותיו נקרא העד לדוכן העדים, ונשאל אם מכיר הוא את ר’ יצחק. והעד השיב: אמנם מכיר אני אותו, אולם מעולם לא בדקתי בפנקסיו האישיים, מנין לי אם יש לו כסף או לא?!…
 
מחוסר עדות, התבטלה התביעה על אתר, וחותנו של ר’ יצחק יצא זכאי.
 
במשך פרק הזמן הקרוב שהה ר’ יצחק סמוך לציון רבינו באומן, כשהוא עושה את ימיו ולילותיו בעבודת ה’ בחיות ובהתלהבות, וכעבור זמן הגיע אליו מכתב מבני ביתו כי יכול הוא לשוב, טענת ה"עריק" הוסרה וכבר לא נשקפה לו שום סכנה.
 
* * *
 
האהבה העצומה שהיתה לו, לר’ יצחק ברייטר, לרבינו הקדוש – אינה ניתנת כלל לתיאור במילים. רבינו חקוק בליבו, והוא בליבו של רבינו…
 
בחריפות לשון, לא חת מאיש, וחרט עלי גיליון באש שחורה על גבי לבנה, בהשגה יוקדת ובתמימות של אמת את גדולת רבינו הקדוש אשר גידלו ונישאו מלכו של עולם מעל כל השרים. שוב ושוב היה מודיע בכתב ובעל פה כי כל תקוות כל בני אנוש רק על ידו, ובייחוד על ידי תיקוניו הנוראיים הנעשים על ציונו הקדוש בראש השנה. וכפי שהוא משתפך ובשלהבת אמונה טהורה ואהבה ללא גבול בתפילה שכתב על תיקוני ראש השנה: "הן אמת, שהבעל דבר הערים בתחבולותיו הרבים להרחיק ממנו בני העולם, אבל כוח הצדיק האמת הזה הוא עד אין סוף, כי הוא באמת הצדיק יסוד עולם יסוד הפשוט שממנו נשתלשלו כל הארבע יסודות, והוא שורש נפשות ישראל, ואצלו הלימוד של בקי ברצוא בקי בשוב בשלמות, ואצלו נמצאים כל האורות אשר נתגלו מאז ברוא אלוקים אדם אל הארץ ומלפניו ומאחריו מה שעתיד להתגלות על ידי משיח צדקנו…"
 
עדות תלמידיו, ורבים מאלו שהתקרבו על ידו להתחמם לאורו של רבינו הקדוש, הדבר שעמד בראש כל מעייניו של ר’ יצחק ברייטר, הדיר שינה מעיניו, והיה הנושא המרכזי עליו שפך ליבו בשיחתו בינו לבין קונו בהודאה על העבר ובצעקה על העתיד היה: התקרבות עוד ועוד נפשות לצדיק האמת, עבור זה הקדיש את חייו ומסר את כל אשר לו.
 
יש חסיד ויש חסיד. ר’ יצחק ברייטר היה מאותם מקושרים בלב ונפש, השומעים בכל עת את קולו של הצדיק, הלא הם הדבקים בו באמת כבשר לעצם. שהרי כך מודיע לנו הצדיק בעצמו: "וכן בכלליות בני האדם יש בחינת עצם ובשר, היינו שהחכם האמת, שהוא בחינת הנשמה להעם, שהם למטה ממנו, הוא בחינת עצם, והעם הם נגדו בחינת בשר, וכשהם בבחינת בשר, כמו בשר הגוף בעצם הם שומעים הקול אנחה, היינו קולו של החכם"…
 
אך כיצד באמת, זוכים להתקרבות שכזאת? ללב בשר שכזה? מגלה לנו רבינו הקדוש: "ולבוא לבחינת בשר הוא על ידי השימוש, על ידי שמשמש את החכם ונעשה בחינת בשר להחכם" (ליקוטי מוהר"ן כב, מאמר החותמות). כאן טמון סודם הגדול של המקושרים האמיתיים. אותם חסידים, שכל מהותם לשמש את הרבי, לסייע לאורו להתפשט בעולם, לגלות את הרפואות לעוד נפש – שתטעם גם היא מאורו של משיח, כזו היא הרגשתם התמידית, וכאלה הם שמחים להיות: "משמשים". ואת הרגשתו של "משמש" של רבינו ניתן לחוש מעט ב"שיר ידידות" שחיבר רבי יצחק ברייטר לכבוד נשמת רבינו הקדוש. גם למכתביו ולתפילותיו נלווית רוח זו "ויחמול ה’ על עמו ואת נחלתו לא עזב", הוא שופך את ליבו בהודאה לבורא עולמים: "ובדרך נס נפלא קרא לאנשי פולין להתקרב אל דרכיו ללמוד ספריו, ויודיעם את הוד שמו וילהב את נשמתם גם ליסע על ציונו הקדוש, ואת אשר לא האמינו ראתה נפשם, ויאיר עיניהם, ותתענג בדשן נפשם וחיותם באור תראה".
 
* * *
 
היו בו מידת אמת, וחן אמיתי של קדושה, שיכלו לשלוף נשמה הטבועה בעמקי שאול, ולהפיח בה אמונה ואהבה לה’, מכוח התקרבותו במסירות נפש לרבינו הקדוש.
 
בוורשה העיר, התגורר איש פוחז וריק, ושכנא שמו. לא היה צורך להתברך בבינה יתירה כדי להתרחק מד’ אמותיו של האיש בכל עת שפסע ברחוב העיר. נמוך קומה היה, בעל עיניים יוקדות ורושפות, ופנים כמו גזלן, כתיאור של ר’ מוטל יגלניק זצ"ל.
 
בעת ההיא נשבה בפולין רוח עכורה של ציונות – הפקרות והוללות במסווה של אהבת ציון. שכנא נולד אל תוך התקופה הזאת. הוא היה חבר בוועד פועלי ציון, ומקורב אל ראש הוועד, שהיה מפורסם לשימצה. בתחילת דרכם הקלוקלת עוד שמרו ה"ציונים" כלפי חוץ על סממנים יהודיים כלשהם, כשבת ותפילין, אולם במשך הזמן החלו שמים ללעג ולקלס את כל הקדוש והיקר ליהודי.
 
ביום מן הימים שומעים שכנא וחבורתו על חסידים שרוקדים הרבה ונוסעים לאומן, לרבי שנפטר לפני שנים רבות. הדבר מעורר את סקרנותם, והם מחליטים לראות את העניינים מקרוב. חברי הוועד נדברו ביניהם כי הזמן המתאים ביותר לבקר אצל החסידים הללו הוא בליל שבת.
 
יהודים כשרים מקבלים את פני השבת המלכה בחדווה, כשהם עטויים במלבושי כבוד ויראת שבת על פניהם. ואילו שכנא בלוית חבריו צועד ומקל בידו בעצם יום השבת. כאשר באו אל בית החסידים הצניע את מקלו תחת מעילו ונכנס פנימה.
 
באותה שעה היו החסידים שרויים בריקוד של שמחת שבת, לא הרי ריקודו של חול כריקוד של שבת, "אם תשיב משבת רגליך" – בשבת קודש הרגליים קלות יותר… מביט שכנא בחסידים ובריקודם, כמוהו לא ראה מימיו, ומשהו זע בליבו פנימה. הוא לא יכל לזוז, ולהסיר את עיניו מהמחזה. משהו אמיתי ריחף שם באוויר נוגע בנשמתו במקום שנגע. ואז גמלה בליבו ההחלטה לחזור לכאן שוב, אבל לבדו, ללא חבריו. בשעת מנחה – כך שמע – לומדים החסידים בספר שלהם, זה הזמן הטוב ביותר.
 
חלף שבוע, ובשבת שלאחר מכן בשעת סעודה שלישית נראה שוב שכנא במקום, התיישב בזוית בית המדרש והביט במבט מלא עניין סביבו. בהגיע עת אמירת תורה בליקוטי מוהר"ן פתח אחד החסידים – רבי יצחק ברייטר את פיו והחל לומד מתוך הספר בלהט. מרגע לרגע הפכו פניו לוהטות, ניכר היה שמשהו יוקד בליבו ללא מנוח. הדיבורים שיצאו מעומק ליבו היו דיבורי אמונה ותקווה, שמחה ורפואה. בדיוק כמו אלו שאנשים מסוגו של שכנא, ובעצם כל יהודי, צריכים לשמוע. האורח יוצא הדופן היה מוכה רעם, הרגיש בתוכו צורך עז לבכות, עולמות חדשים נגלו לפניו, רוח חדשה נכנסה בו, ועיניו כבר לא הקרינו את הרוע התמידי שכולם הכירו בו.
 
עם תום הדברים, דחף אותו משהו מבפנים לגשת ולשוחח עם המדבר הנפלא הזה. הוא התגבר על מבוכתו, ניגש לר’ יצחק ברייטר ושאל: "אמור לי, ר’ יהודי, האם גם לאחד שכמותי יש תקווה? האם יש משהו שיכול לעזור לי לחזור בתשובה?" ר’ יצחק, שכל מעייניו היו לגלות את הסגולה לעם סגולה, ובפרט לאנשים הרחוקים מכל וכל כפי שהוא מפאר ב"שיר ידידות" שחיבר לכבוד רבינו הקדוש "תורת ה’ אשר השיג מרוב גדולתו, מרוב ענוותנותו ומגודל קדושתו, הודיע לדרי מעלה איה מקום כבודו ולדרי מטה מלא כל הארץ כבודו". כשליח נאמן הרעיף טל של תחיה על נשמתו של האיש, שבסופו של דבר נתהפך ליבו והיה לבעל תשובה גמור לפליאת כל מכריו. איש כבר לא הכיר בו ביהודי העומד בתפילה לפני קונו וכולו הכנעה ודבקות, את שכנא ה"משכיל", שתמול ושלשום היה כל דבר שבקדושה מטרה ללעג בפיו.
 
את השליחות שנטל על עצמו קיים ר’ יצחק במסירות אין קץ, הוא קידש והידר את שם רבינו הקדוש, והביא מידי שנה נפשות רבות לציון רבינו באומן לראש השנה. "בית חיינו" כך כינה את ציון קודש הקודשים – כי ממנו רוח חיים לכל ברואי תבל.
 
בשנת תרפ"ו, עם תחילת סגירת מסך הברזל, מאן ליבם של חסידי ברסלב – דרי פולין – להשלים עם המחשבה, כי מעתה נבצר מהם לזכות לתיקוני ראש השנה השלמים הנעשים באומן. לקראת ימי אלול יצאו ר’ יצחק ברייטר ועמו חברים מקורבים לרבינו הקדוש לעבר הגבול, שהו זמן רב באחד הכפרים הסמוכים, וליבם יקד השתוקקות אל ד’ אמות הציון הקדוש. הימים הארוכים עברו עליהם בציפייה עצומה לפתיחת שערי הברזל, כחמישה שבועות ישבו שם ועסקו בעבודת ה’, קימת חצות וצעקה וגעגועים על קברי צדיקים, אולם לקראת ראש השנה נאלצו לשוב לביתם. בשנים הבאות, כשר’ יצחק נשאר מאחורי המסך רחוק רחוק ממעיין ליבו, שפך את כל ליבו מידי שנה ב"וידוי דברים" שכתב, אותו שלח על ידי אנשי שלומנו עבור נשמת רבינו הקדוש. כך היה מספר ר’ יצחק חסרונו לפני רבינו כמו בחיים חיותו. כאז, באומן בקרב החסידים, גם היום ממיסים מילות ה"וידוי דברים" (שנשאר לפליטה) כל לב ומפלחים את עומק הנשמה.
 
זכר ציון רבינו הקדוש לא מש ממחשבתם של חסידים אלו אפילו לרגע אחד במשך כל ימות השנה. לעיתים רחוקות, בדרך נס, עלה בידם של בעלי מסירות נפש לצאת ולבוא בשלום לאומן. היו חסידים שנשארו באומן ולא שבו לעולם לפולין.
 
הר’ מוטל יגלניק ז"ל, מתלמידיו של ר’ יצחק ברייטר, ששרד מן הדור ההוא (בזכות ר’ יצחק), סיפר על אחת הפעמים בהן זכו כמה מחסידי ברסלב להימנות על הקיבוץ באומן לאחר נעילת המסך. ההתחלה המעניינת היתה ביום הכיפורים התרצ"ג. לפני היום הקדוש נדברו חסידי ברסלב ביניהם להתאסף ולהתפלל בצוותא שחרית כותיקין, לפני שאר המתפללים. למחרת, בבוקרו של יום, שמו לב כי ר’ יצחק ברייטר איננו. הדבר עורר פליאה רבה, שכן מעולם לא איחר ועתה איננו. כעבור זמן נראתה דמותו של ר’ יצחק. "ראיתי על פניו שינוי", סיפר ר’ מוטל יגלניק, "ושאלתי אותו מדוע לא התפלל איתנו ותיקין?" הוא השיב שהתפלל ביחידות, לשאלתי – מדוע, ענה שראה בלילה דבר נורא.
 
הוא סיפר שקם בחצות, ואמר את התיקון, לאחר מכן נפלה עליו תרדמה, ובחלומו הוא רואה את רבינו הקדוש יושב בראש השולחן. ר’ יצחק ניגש לרבינו והתחיל לדבר איתו על מחילת עוונות, ובכה לפניו הרבה. רבינו השיב לו כי נמחלו כל עוונותיו. ר’ יצחק הוסיף ושאל: מדוע הציון הקדוש שלכם סגור ומסוגר ואין שום אפשרות לנוסע אליכם מפולין, הרי כל כך הרבה אנשים משתוקקים לבוא לציונכם?! ורבינו משיב מתוך החלום: אם כן אני אפתח פתח מן הצד. בהמשך הדברים שאל את רבינו הקדוש אודות כמה דברים נוספים, ולאחר מכן נעלם רבינו הקדוש מעיניו.
 
כאשר התעורר ר’ יצחק משנתו הבין, כי כבר לא יוכל להתפלל עם חבריו. ביתו שכן מרחק ניכר משם, ואם ילך בודאי יאחר, מסיבה זו התפלל בביתו ביחידות.
 
לאחר שסיפר ר’ יצחק את חלומו המופלא לאנשי שלומנו, אמר שהוא נמצא עתה בשמחה עצומה, משום שבכל פעם שהוא רואה את רבינו בחלום – הדברים מתבררים כאמיתיים. לאו מילתא זוטרתא היא, להתבשר על ידי רבינו הקדוש ביום הכיפורים על מחילת עוונות.
 
כל חלקי החלום התקיימו במלואם, וכך גם לגבי הפרט שהיה קשור עם הציון הקדוש. בראש השנה הבא תרצ"ד נסעו שבעה אנשים מפולין לאומן, אולם בדרך עקיפה – דרך מדינת ליטא, שהיתה מדינה עצמאית, בחסדי ה’, עלה בידם להגיע בשלום לאומן. וכך התקיימו דברי רבינו בחלום "אפתח פתח מן הצד"… (בין שיטי כתביו של ר’ יצחק מהתקופה ההיא ניכר כי הסיבה העיקרית לכאבו הגדול והעצום מנשוא על שלא ניתן לנסוע לציון הקדוש, הוא בשל העובדה שסגירת הגבולות אירעה דווקא בשעה כה גורלית, כשעם ישראל נתון על כף המאזניים, וזקוק יותר מאי פעם לרחמי שמים). ועוד על כיסופיהם של אותם קדושים, שסללו את הדרך…
 
היה זה באחת השבתות שלפני ראש השנה, לאחר סגירת המסך, ישבו אנשי שלומנו בסעודה שלישית בבית החסידים שלהם, וכשהגיעו לעת דבר התורה, החל ר’ יצחק ברייטר לשוח בדברי רבינו הקדוש, מידי דיבורו, החלו געגועים עזים תוקפים את לבבו לבוא לציון רבינו הקדוש כדי לספר לפניו כל העובר עליו. וכשהחל לדבר בהתלהבות ובכלות נפש אודות ה"ראש השנה של רבינו" הציפו את שתי עיניו נחלי דמעות שירדו ללא הפוגה. השומעים, שראו ושמעו את כל זה, אף עיניהם לא נותרו יבשות. התגעגעו ובכו, בכו והתגעגעו, מתוך אמונה טהורה ואמיתית בגדלות ראש השנה של הצדיק האמת.
 
כן, אלו היו הגעגועים והדמעות שסללו את הדרך…

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

זה ברור שבשנה זו האור של הקיבוץ יהיה גדול ונפלא הרבה יותר מבכל שנה, הכול יהיה יפה יותר ואיכותי יותר, וגם התיקונים של רבינו השנה יהיו יותר מאשר בכל השנים.

Featured Products