והאבא הזה הוא שלי!

זה היית אתה, נכון? כל יום מחדש...כל יום כשדיברתי. כשסיפרתי, כשהסברתי. כשפניתי, כשנלחמתי לא להתייאש, כשתיארתי במילים רגשות, כשבכיתי בשעות הקשות...

2 דק' קריאה

איילת השחר

פורסם בתאריך 25.12.07

זה היית אתה, נכון? כל יום מחדש…
כל יום כשדיברתי. כשסיפרתי, כשהסברתי.
כשפניתי, כשנלחמתי לא להתייאש,
כשתיארתי במילים רגשות, כשבכיתי בשעות
הקשות… זה היית אתה, נכון?
 
 
תארו לכם הצגה מדהימה, עם שחקן ראשי גיבור כזה, שהלב של כל הצופים נמס והופך למים.
 
הוא הכי יפה, הכי רגיש, הכי מבין והכי חכם. הוא שנון ופיקח ומקסים. הוא פשוט שובה לבבות.
 
הוא עולה על הבמה ויותר לא צריך כלום – לא לאכול ולא לשתות ולא לדאוג משום דבר, אפילו לנשום בקושי צריך. רק להתמסר לעונג שהוא גורם לכל החושים, וליהנות עד הנקודה הכי עמוקה, שחיים שלמים לא הצלחנו לגעת בה.
 
העולם נעלם. אין עבר, אין עתיד, אין כלום חוץ מהבמה המוארת ודמותו שעליה. אין שום מציאות חוץ מזו שהוא מציג. והיא כה מופלאה ומושלמת, כה מלאה אושר, מפני שהוא בה, והוא נוסך עליה מקסמו.
 
תארו לכם הופעה כזאת, שלימות שאין שום דבר עלי אדמות שגורע ממנה. תאורה ותפאורה, צלילים ומילים, ותוכן ממגנט, מהפנט.
 
מרגע לרגע הוא מתעלה על עצמו. ככל שהעלילה מתמשכת הלבבות נכרכים אחריו, כאילו השליך מן הבמה חבלים עבותים והכל קשרו את עצמם אליו, בהתבטלות מעולפת, לעד.
 
אבל זה לא לעד.
 
אחרי ארבע שעות, שהן הזמן המאושר ביותר בחייהם של כל הצופים באולם, המופע נגמר.
 
האורות נדלקים, דמותו המדהימה נעלמת מאחורי המסך.
 
רגעים של מחיאות כפיים מטורפות, שנראה כי לא יחדלו. לאחריהם – דממה הלומה, ויציאה איטית, נפעמת, החוצה.
 
בחוץ חושך.
 
בחוץ עולם רגיל, קצת קר, ושלוליות עכורות מתחת לרגליים. פנסי הרחוב מפיצים תאורה צהובה, דוחה וחשוכה לעומת אורות הבמה העזים. מכוניות אחדות מתיזות בהתעלמות גסה רסיסי מים ועשן מחניק.
 
לאט, ללא מילים, נשרכים הצעדים הלאה מן האולם, הלאה מן האור, אל הבית הרגיל, אל המציאות האפורה, המאכזבת. המציאות הריקה מן השמחה ומן הקסם, הריקה מכל דבר בר משמעות, מפני שהיא ריקה ממנו.
 
אבל לא כולם יוצאים שם אל החושך.
 
אני לא.
 
אני רצה אל מאחורי הקלעים ופוגשת אותו שם, מחייך, שמח. מתנפלת עליו בנשיקות ובחיבוקים ובאהבה עצומה שאין לתאר.
 
והוא מחבק בחזרה, מחייך ושואל – "היה יפה, נכון?"
 
אני מהנהנת חזק כל כך, שהראש שלי כמעט נשמט. "היה הכי יפה שנברא אי פעם. נפלא כל כך שאין לתאר, אי אפשר בכלל לדבר".
 
"אז בואי", הוא אומר, ואנחנו פונים ללכת.
 
יחד.
 
וכל האור שלו, והיופי והפקחות והשנינות, והרגישות והאהבה והחמלה, והקסם, והאושר והעונג הצרוף, הולכים איתנו יחד, והם שלי – הם שלנו – לעד.
 
* * *
 
כולם – כל האנושות שתזכה – יראו את ההצגה של הגאולה, את ההתגלות של הדעת העצומה, את היופי שאין דוגמתו, וליבם יימס ויהיה למים. אבל אחרי שזה יגמר, אחרי שעה או שעתיים, ואולי יום או יומיים או אפילו שנתיים, הם ילכו לחייהם ולעולמם, והוא לעולמו.
 
אין ביניהם קשר, הם לא עמו.
 
ואנחנו – נפרוץ אל מאחורי הקלעים עם כל האהבה הדומעת, בהתבטלות מאושרת, מקושרת, עם השמחה העצומה והעונג שהציף עד עמקי עומקים. ונהיה לידו, אוהבים, מנשקים ומחבקים.
 
ואז… הוא יביט בי, ואני בו, ואלחש – זה היית אתה, נכון? כל יום מחדש…
 
כל יום כשדיברתי. כשסיפרתי, כשהסברתי. כשפניתי, כשביקשתי, כשרציתי, כשהתעקשתי. כששיתפתי במה שהתרחש, כשנלחמתי לא להתייאש, כשתיארתי במילים רגשות, כשבכיתי בשעות הקשות…
 
זה היית אתה, נכון? כן, וזאת הייתי אני…
 
אנחנו מכירים יותר מאחרים, היו בינינו אינסוף דיבורים, נפגשנו כמעט כל הימים, וכרתנו ברית-קירבת-עולמים.
 
חיבוק אחד ארוך ארוך, שאין לו סוף ולא תחילה, יהיה בשבילי השופר של הגאולה. כי הגיבור הזה הוא אבא שלי, ואני אהובתו.
 
כשהחושך יסתיים, ויהיה המופע הגדול, הוא ייתן לי יד, ונהיה שנינו יחד, לעד.
 
 
(מתוך אתר "לב הדברים")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

זה היה רגע אחד אמיתי בתוך יממה של בלבול ומתח. דיבור מדויק אחד, ששחרר חסימות רבות. סוף סוף נענתה תפילת ה"תעזור לי, ריבונו של עולם", שמלמלתי כל הזמן. והוא עזר...

Featured Products