מבהיל, מזעזע וטוב

 

 

ישבתי בסלון בשלוש לפנות בוקר ורעדתי כולי. כל התרחישים האפשריים הציפו אותי. הייתי אחוזת אימה.

 

"תודה שהצלת אותנו", אמרתי לו שוב ושוב, "אבל אני לא יכולה להגיד את זה עד הסוף. אני פוחדת לחשוב את זה עד הסוף. זה פשוט יותר מדי מבהיל. למה? מה רצית להגיד?"

 

השבת יצאה כמו תמיד, עשר או עשרים דקות מאוחר יותר מן הזמן הרשמי. נסענו לכותל בשעה מאוחרת למדי ושבנו בשעה מאוחרת ממש. הילדים היו עייפים ביותר. הם דיווחו, ששני קטנים נרדמו מאחור.

 

הטלפון, מצידו, צלצל והודיע, שבת החודשיים, בבית צורחת. באופן יוצא דופן נשארה הבכורה לשמור על התינוקת בבית. בדרך כלל אנחנו בהרכב מלא, הפעם – שתיים נשארו בבית.

 

מסרתי הנחיות טלפוניות איך להרגיע פעוטה יונקת שצורחת מתוך שינה, וברגע שהגענו לחניה, זינקתי למעלה לטפל בה. נכנסתי איתה לחדר חשוך, כדי להרגיע, להאכיל ולהרדים מחדש.

 

מעבר לדלת שמעתי את הילדים נכנסים למיטות. אחת הבנות באה לבקש לישון בבגדים, השנייה שאלה איפה הפיג’מה, השאר התארגנו בשקט והתינוקת נרדמה בזרועותיי.

 

אחרי עשרים דקות בערך, יצאתי מהחדר ומצאתי את הבית ישן ברובו. "לשם שינוי, הם עשו זאת לבד ובשקט", חלפה בי מחשבה. פניתי לענייני הבית השונים.

 

ברבע לשתים-עשרה צעדנו רגלית אל הורי בעלי, המתגוררים ברחוב הסמוך, אשר הזמינו אותנו לסעודה רביעית. ממש כשפנינו למטבח כדי ליטול ידיים, צלצל הטלפון של בעלי, ועל הקו היה המוקדן של ‘פוינטר’, חברת השמירה הלווינית של הרכב. "האזעקה של הרכב נדלקה", הם אמרו לו, "אתה ליד הרכב?"

 

"אני כבר ניגש", אמר והבטיח לעדכן אותם. "אני קופץ רגע הביתה, מישהו הדליק את האזעקה, אולי נכנס זבוב מאחד החלונות האחוריים".

 

כשהיה בדרכו, צלצל הבן הבית.

 

"אבא, עברתי מהמטבח לחדר שלי ושמעתי שמישהו לוחץ על הדלת מבחוץ ומנסה לפתוח אותה", מסר, מפוחד בעליל.

 

בעלי החיש את צעדיו המהירים לריצה קלה. "גנב", היתה המחשבה הראשונה שעלתה בו, אבל אם האוטו, אז למה הבית, ומה…

 

הדבר הראשון שראה בחניה היה שהרכב פתוח. הדלת שבצד היתה פתוחה לרווחה. איש לא נראה בסביבה. הוא התקדם במהירות דרוכה אל הבית, ואז שמע בכי במדרגות.

 

בן השבע ירד, מלווה בשכנה מהקומה העליונה. הוא לא ידע להסביר בדיוק, רק אמר שהוא קם ורצה לצאת מהאוטו והאוטו צפצף, ובבית לא פתחו, אז הוא עלה לשכנה ו…

 

שכחנו אותו באוטו, ישן.

 

גם כעת, שבועות אחרי שזה קרה, כשאני חושבת על כך, הלב שלי מחיש את קצבו.

 

שכחנו את הילד שלנו באוטו!

 

שוב ושוב שחזרתי לעצמי איך בדיוק זה קרה. איך מיהרתי ראשונה אל התינוקת, ואיך בעלי עלה עם ילד רדום על זרועותיו, ולאחר מכן ירד להביא ילד רדום שני (זה מה שהילדים עצמם סיפרו – ששני הקטנים נרדמו מאחור), ובינתיים, בין הסיבוב הראשון לשני, עלו שאר הילדים הביתה בעצמם, ופנו איש איש לחדרו ולמיטתו. הוא לא יכול היה לראות שהוא שם, בספסל האחורי השני, שמוט על המושב.

 

ראיתי את ההתרחשות הזאת מול עיניי כמו בסרט. היא היתה טבעית, פשוטה וזורמת. לא היה שום דבר שירמוז על כך שמישהו חסר.

 

בפשטות, לא היו אשמים. ועם זאת, זה היה נורא כל כך.

 

ישבתי בסלון בשעה שלוש ובשעה ארבע, ולא יכולתי להירגע.

 

השארנו ילד ישן באוטו. שכחנו אותו שם.

 

זה היה כה נורא. כה נורא ומבהיל, לופת את הלב בנקודה עמוקה, מבועתת. אנחנו לא יכולים לשמור עליהם לגמרי. אנחנו פשוט קטנים מדי. יש דברים שאיננו רואים, דברים שאיננו שומעים, דברים שאיננו זוכרים, מבינים או יודעים לחזות מראש.

 

אבא’לה, אמרתי לו, מה זה רוצה להגיד לנו?

 

ואילו הייתי מבינה פתאום בשובנו ביתה, באחת וחצי אחר חצות, שהוא איננו במיטתו ואיננו בשום מקום בבית – איך הייתי עומדת בבהלה הזאת?

 

ולו הוא היה מתעורר בארבע לפנות בוקר במקום בשתים-עשרה ומוצא את עצמו באוטו לגמרי לבד, ולא היינו שומעים אותו ואת דפיקותיו – איך הוא היה עומד בבהלה הזאת? ומה אם החלונות האחוריים לא היו פתוחים כדי סדק? לכמה זמן יש בכלל חמצן ברכב הגדול?

 

זה היה מזעזע עד עומק שכבות ההגנה המצפות אותי.

 

על אף שנרדמתי בארבע וחצי, בשבע וחצי כבר הייתי ערה ודרוכה.

 

הילד שלי קם, נטל ידיים ובא אל מרפסת האמבטיה, שם מיינתי כביסה. הבטתי עמוק לתוך עיניו, מה אמצא בהן עכשיו?

 

"את יודעת", פתח בטון מאשים, "ששכחתם אותי באוטו אתמול?"

 

"לא ראית שאבא בדיוק עלה מלמטה כשאתה ירדת מלמעלה?" בררתי את מילותיי בזהירות מרבית.

 

"אז למה האוטו התחיל לצפצף כשרציתי לצאת? נבהלתי מזה", הוא שאל.

 

"באמת היתה בעיה בצפצוף של האוטו", אמרתי. "אבא דיבר עם החברה של האזעקה, וסידרו את זה".

 

"איזה בושות היו לי לעלות לשכנה באמצע החושך", אמר. "בכיתי".

 

"מתוק שלי", התאפקתי לא להסגיר את כל רגשותיי, "ומה קרה?"

 

"ואז אבא עלה מלחפש אותי ונפגשנו".

 

ההתרחשות התיישבה בדעתו שונה מכפי שהיתה במציאות. נראה היה שהבין שהכל קרה בעת שכולנו עלינו הבית. לפתע נזכר בבהירות: "אמא! אני תורן היום! יש לי כבר אוכל מוכן? אני רוצה לצאת מוקדם מאוד".

 

ככה זה נגמר, ברחמי הבורא. והותיר אחריו נקודה אחת של בעתה בליבי, בעתה שעוד לא נרפאה, ותחושה שחלחלה עמוק מאוד מאוד אל שורש חדרי הלב – תחושת היעדר שליטה.

 

זה פשוט יכול לקרות. למרות כל מה שאנו – אוהבים, דואגים, ושולטים – אם זה מה שהשם רוצה. זה פשוט יכול להיטוות ככה, מקרי יומיום פשוטים וטבעיים, רגעי הסחת הדעת, רגעי ריכוז בעניין אחר, צירוף מקרים ונסיבות, חוסר הבנה פשוט, או רעש רב. זה יכול לקרות. באימה ובבעתה של חוסר יכולת לשנות.

 

* * *

 

ריבונו של עולם, אנחנו שלך ומוגבלויותינו שלך.

 

אם רצית למנוע את הבהלה מלהתרחש – שלוחים רבים לך, ויכולת לזמן את מי מהם שרצית. יכולת להשאיר את הבן שלי ער, או שמישהו מהילדים פשוט יגיד: שלושה קטנים נרדמו כאן, או שהמולת היציאה מהאוטו תעורר אותו, או שאבא שלו יבחין בקצה הציצית, או שאני אבחין, בצאתי מן החדר, שהמיטה שלו ריקה.

 

אבל לא עשית דבר מתוך כל אלה, כי רצית ללמד אותנו עד כמה הכל שביר. עד כמה הכל יציב רק למראית עין.

 

רצפה דקה, קלה להיסדק, מתחת לרגלינו, ונתונים שיכולים להשתנות בכל רגע מרכיבים את נוכחותנו כאן.

 

וזה, כנראה, רצונך, שנקבל גם בבהלה או בכאב את מלכותך, ונכוף את ראשנו בפני הנהגתך, ונדע, שככה אתה רצית, אבא.

 

זה מה שאתה בראת, טאטע.

 

אתה עושה מה שאתה רוצה.

 

תמיד עשית, ותמיד תעשה, וזה תמיד טוב, גם כשזה נראה איום.

 

הלוואי שתמיד נשים עליך ראש, ונבכה, ונתנחם, ונרגע, לעולם.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")