הצד השני של השטיח

נרגשת, פתחתי את השקית, יודעת שהנה בא הקץ לכל תקופת ההסתרה והבלבול. הפתקים עמדו שם, נרגשים גם הם, כולם, מלבד הפתק שלי. רק הוא לא היה שם!

4 דק' קריאה

א. אפרת

פורסם בתאריך 25.12.07

נרגשת, פתחתי את השקית, יודעת
שהנה בא הקץ לכל תקופת ההסתרה
והבלבול. הפתקים עמדו שם, נרגשים
גם הם, כולם, מלבד הפתק שלי. רק
הוא לא היה שם!
 
 
מכירים את הימים האלו שאתם מרגישים שאתם לא מבינים כלום, אבל ממש כלום, מהאופן בו מתנהלים חייכם?
 
אז הרגשתי כך ממש לא מזמן. מין הרגשה חזקה של הסתרה, תחושה שכאילו כל מה שעובר עלי בחיי לוטה בערפל. ואני כמו סומא באפילה, מנסה לגשש לאן עלי ללכת, מבלי לתעות ולמעוד בדרך. לא יודעת לאן מוליכים אותי, ולמה דווקא משם, ומדוע הכל כל כך לא מובן לי. היה לי מאוד קשה ורציתי שה’ יסביר לי קצת מה קורה לי בחיי.
 
החלטתי ללכת לרב מאוד גדול, שידעתי, שאצלו צריכות להיות התשובות בעבורי.
 
כתבתי את ליבי על דף פוליו ארוך אחד, משני צדדיו, ובו הרבה תהיות על החיים שלי ועל בכלל, וצירפתי למכתבי פתקים נוספים של חברות שביקשו לקבל ברכה מהרב.
 
היות והרב שליט"א מקבל קהל אחרי תפילת הנץ, בבוקר בבוקר, השכמתי קום ומצאתי עצמי למחרת, צועדת ברחובות ירושלים, כשעדיין חשוך ורוב האנשים עוד ישנים. חצי ישנה בעצמי, מלמלתי לה’ יתברך שיזכה אותי לקבל עצה ותשובה טובה מהרב.  מבלי להבין מדוע, הוספתי ואמרתי לה’ שאם לא אזכה לקבל תשובה מהרב – אדע שזוהי התשובה. למרות שידעתי מניסיוני, שאם הרב נמצא, מעטים הסיכויים שלא אקבל ממנו תשובה.
 
הגעתי, והרב אכן היה, שמחתי והגשתי לעוזר שלו את השקית עם הפתקים, כשהמכתב שלי בולט אל מול עיניי, בגלל אורכו. התיישבתי להמתין לתשובה בה תליתי את כל תקוותיי שתצליח להפיח את האור המיוחל ולפזר את מסך הערפל העוטף את חיי בזמן האחרון.
 
לאחר כשעתיים תמימות ניגש אלי העוזר ובידו שקית הפתקים שלי. נרגשת, פתחתי אותה ברעדה – יודעת שהנה בא הקץ לכל תקופת ההסתרה והבלבול. הפתקים עמדו שם, נרגשים גם הם, כולם, מלבד הפתק שלי. רק הוא לא היה שם.
 
הרב שליט"א יצא והחל ללכת לכיוון מכוניתו, בלי התשובות שכל כך ייחלתי לקבל ממנו. כשהעוזר שלו אמר לי שהוא לא נתקל בפתק שלי בכלל – התחלתי ממש לבכות. ידעתי שהבאתי לו את הפתק, הרי ראיתי אותו בידיו. נכנסתי בעצמי לבית הכנסת והתחלתי לחפש את הפתק האבוד, אך אין. כאילו יד אלוקים נעלמה לקחה אותו, בדיוק בדרכו מהעוזר אל הרב.
 
בין הדמעות, הבנתי שזה לא כאילו, זה באמת. באמת יד אלוקים לקחה אותו, הרי אין מקרה בעולם ואין הגיון שייעלם סתם כך באופן מוזר שכזה. אותה יד אלוקים שמסדרת לי את חיי בדיוק באופן המדויק והמעורר תהיות הזה, היא אותה היד שלא רוצה שאבין כרגע את מהלכיה. הבנתי שזה לא מדויק שלא קיבלתי תשובה, הרי אכן קיבלתי תשובה אלוקית – והתשובה היא שאני לא צריכה לקבל תשובה, לפחות לא עכשיו.
 
נזכרתי ב"משל השטיח" של הרב סולובצ’יק. בו הוא מדמה את העולם הזה לשטיח – שכולנו רואים את צידו ההפוך בלבד.
 
ואיך נראה הצד ההפוך של השטיח? מבולבל, מקושקש, עם חוטי רקמה מסובכים אחד בשני, מבלי יכולת שלנו להבין מה בעצם מצויר על השטיח עצמו, בצדו השני.
 
בדיוק כמו החיים שלנו, בעולם הזה. לנו, בני האדם המצוידים בעיניים גשמיות ומצומצמות, אין את היכולת להבין מה ה’ רוקם בעבורנו, לראות את התמונה האמיתית. אנו רואים רק חלקי מהלכים, רסיסים, כילד שרואה רק מבעד לחור המנעול, ולא מבין מה באמת מתרחש מעבר לדלת, את התמונה הכוללת. ולכן, כל יכולת להבין את מהלכיו של הקב"ה בחיינו, היא כמעט בלתי אפשרית בעבורנו.
 
"איפה היית ביסדי ארץ?" שואל ה’ את איוב שביקש להבין למה ה’ הביא עליו את כל הניסיונות. ובעצם אומר לו: ‘תזכור שאתה כאן כאורח לרגע. הנהגתי עולם לפניך, והוא ימשיך גם אחריך. אתה באת רק מאמצע הסרט, ולכמה דקות בלבד, אז איך אתה מצפה להבין את העלילה?’
 
"כי האלוקים בשמים, ואתה על הארץ – על כן יהיו דבריך מעטים" אומר שלמה המלך, החכם באדם, בספר קהלת. אנחנו לא יכולים לראות מה שהולך מעלינו, בשמים, ולא נוכל להבין כל אלה לעולם.
 
"מאת ה’ הייתה זאת – היא נפלאת בעינינו"– נפלאת, גם במובן של טובה ונפלאה, וגם, לא פחות, במובן של – נסתרת.
 
ובדיוק כאן נכנסת לחיינו האמונה.
 
שמעתי פעם וורט יפה על הפסוק מתהילים: "טוב להודות ל-ה’, להגיד בוקר חסדך ואמונתך בלילות":
 
טוב להודות לה’ כל היום – גם בבוקר וגם בלילה.
 
בבוקר- כשיש אור בחיינו, כשטוב לנו, והכל בהיר – אז אנו רואים את חסדיו של ה’ וצריכים להודות לו.
 
ובלילות? כשחשוך לנו, כשקריר ואפל, כשאנו לא רואים את הצעד הבא שלנו, מחמת הערפל – אז אנו צריכים את האמונה, "ואמונתך – בלילות". להאמין שגם על הלילה, כשאפור וקשה לנו – אנחנו צריכים להודות, כי גם הוא מה’ יתברך וגם הוא לטובה. הרי כולנו יודעים מה בא אחרי השעה החשוכה ביותר של הלילה – הזריחה, האור.
 
לקחתי לידי את ספר ישעיהו, והתחלתי לקרוא. תמיד כשאני רוצה להתחזק באמונה ובשמחה, אני קוראת שם, בנבואות הנחמה והגאולה של הנביא ישעיה. קוראת איך "הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים", אך "עלייך יזרח ה’ וכבודו עלייך ייראה".
 
יש מציאות של חושך, הנביא לא מתעלם ממנה, הוא גם מרבה לדבר על איך שישראל הם כמו עיוורים וסומים באפילה, לפני הגאולה. אך יום יבוא, הוא מנבא, ותהיה רק מציאות של אור, של יום, בלי חושך, בלי לילה, בלי הסתרה. "אז תפקחנה עיני עיוורים" ו-"לא יבוא עוד שמשך וירחך לא ייאסף, כי ה’ יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך".
 
ידוע הסיפור על שני הצדיקים שהבטיחו אחד לשני שמי שיעלה ראשון לבית דין של מעלה, יתגלה לחברו בחלום ויענה לו על כל השאלות שהצטברו להם בנוגע לדרך בה מנהיג ה’ את העולם. ואכן, בהגיע העת, אחד מהם נפטר ועלה לשמים. לאחר זמן מה הוא נגלה לחברו בחלום. חברו שהיה סקרן מאד שאל אותו: "נו, כבר קיבלת תשובות על כל השאלות שלנו למה דברים קורים בעולם הזה כמו שהם קורים?" וחברו, בשלווה ובחיוך ממתיק סוד, ענה לו כי "כשמגיעים למעלה, אין צורך לשאול שום שאלה, הכל כבר ברור ומובן מאליו".
 
* * *
 
עברו כבר שבועות מספר מאז תקרית "הפתק הנעלם" שלי, ועדיין אין לי תשובות לגבי החיים שלי ולמה הם מתנהלים באופן הזה דווקא.
 
אז מה.
 
כל שאלה שאין לי עליה תשובה – מפנה מקום בתוכי לתוספת אמונה.
 
ואני גם יודעת ומאמינה שעוד יבוא יום, בזה או בבא, שאצפה בסרט של החיים שלי, והפעם עם כתוביות, ואצחק.
 
אצחק על איך יכולתי להיות כל כך קטנת אמונה ולא להבין שהכל, אבל הכל, באמת קורה לטובה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

פתאום הרגשתי ממש כמו אחד הגיבורים בסרט המשובח 'האושפיזין'. רצינו להיות צדיקים לפי הספר, אבל ה' זימן לנו עבודה אחרת...

Featured Products