אנא צייר לי שופר

אחר כך הלך קו המתאר שלו והתבהר,

וגיליתי לא רחוק ממני איזה יצור אפל וחסר

זהות יושב שתול בתוכי, ומפלח אותי

במבטים. זה היה מפחיד, ועם זאת די מוכר.

 

 

ערב ראש השנה, ונו, חייבים לדבר תכל'ס.

 

במקום זאת אני תופסת את עצמי מנקה את הלחיצים של המקלדת. מצאתי לי זמן. במקום שורות נוטפות פאתוס בדבר חובת היהודי בעולמו בשעה קשה והרת גורל זו, אני מעדיפה למצוא לי תעסוקות ריאליות יותר עם סיכויי הצלחה שמעל לקו האדום.

 

איזה נאום שומה עלי לשאת, שיהיה עוצמתי במידה מספקת כדי לעשות את תפקידו, ועם זאת ערטילאי במידה מספקת שלא להפוך אותי לסוכנת כפולה, שכן התיאור לעיל אינו אלא משל למה שקורה לי במקרו מבחינה אידיאולוגית:

 

עסוקה באלף תעסוקות שוליות, כמו מיון ערימות השבועונים ועיצוב מחדש של סידורי הפרחים המרוטים שבאגרטלים, וכל מיני טלפונים מאוד דחופים לעירייה, לטכנאי המחשבים ולחברת האשראי שעד אתמול שלשום למי היה כוח בשבילם, העיקר שלא להתמודד עם משימה אחרת, גדולה מכפי מידותיי, והיא מאיימת על שלוותי (איך אפשר להתנהג בשאננות כזו כשעם ישראל סובל כאלה צרות), ומטילה אותי למשבר זהות (את די מחזיקה מעצמך, אבל אם תבדקי טוב טוב תראי כמה חורים יש בחליפה האלגנטית שלך), והורסת לי את מצב הרוח (הכל את אשמה! הכל בגללך! למה את לא…).

 

בתחילה, הייתי עסוקה והיתה תחילת שנה והילדים סיפרו חוויות מבית הספר וצחקנו בלב שלם כשההסעה לקחה בטעות את רבקי שגרה בקריה ורק עלתה לרגע להזכיר לרבקה'לה משהו, ונשארה לכודה בפנים כי האוטובוס התחיל לנסוע. הודענו לאמא של רבקי שהשאלנו אותה לחצי יום ושיאספו את הילקוט מתחנת ההסעות ויכינו לה מערכת למחר.

 

וכך לא הבחנתי בו, באותו דייר המשנה שחדר לאחרונה אל המסדרון של תודעתי, אבל איזו תחושה בלתי נוחה החלה להתכדרר בתוך תוכי. כל אימת שהסבתי את ראשי באקראי היה נדמה לי שמישהו מביט בי.

 

אחר כך הלך קו המתאר שלו והתבהר, וגיליתי לא רחוק ממני איזה יצור אפל וחסר זהות יושב שתול בתוכי, ומפלח אותי במבטים. זה היה מפחיד, ועם זאת די מוכר מאיפשהו, וחוץ מזה לא ממש ידעתי מה אפשר לעשות, אז רק השתדלתי מאוד שלא אתקל בו לעיתים קרובות מדי, זאת אומרת, השתדלתי להיות עסוקה מאוד ואמרתי את זה לעצמי כל הזמן.

 

אבל יום אחד הוא קרא לי לרגע, ואני כל כך נבהלתי, ששכחתי להעמיד פנים שלא שמעתי.

 

'אנא ציירי לי שופר' הוא אמר בקול מהביל כזה, ואני אמרתי מיד: "מ…מה? מה פתאום? אני לא יודעת לצייר. ואני לא מכירה אותך. ומה פתאום אני? אני עכשיו צריכה שקט".

 

'אנחנו חברים עוד מהגן', אמר לי. "איזה שטויות", אמרתי, "תשכח מזה, אני עסוקה".

 

הרמתי עיני באלכסון לראות את תגובתו, והזיכרון הכה בי.

 

הוא צדק. פעם אמנם הביאה אותו הגננת ציפי לגן, ואמרה לצייר לכבודו שופר. כן, אני זוכרת: חזרה בתשובה קוראים לו. גוש ערפילי עמום, שמתמקם לו בתוכי בנינוחות עם שלהי אלול ופחות מחודש לאחר מכן מתפוגג ומתאייד ונעלם בלי השאר עקבות.

 

טוב, מה אתה רוצה, שאלתי אותו בקוצר רוח, מה בעצם אעשה כדי שסוף סוף תהיה מרוצה ותסתלק?

 

להיות צדיקה? אתה יודע אולי שפעם היתה זו שאיפת חיי, בלילות ארוכים אפילו שרטטתי קווים לדמותי האצילה, אבל זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה, חבל על הזמן כמו שאומרים בעברית מעודכנת. אני אפילו לא יודעת מה נקרא להיות צדיקה, בעיקר משום שרפרטואר הצדיקים בעולמנו מגוון כל כך וכל אחד מהם מצטיין במידה אחרת, שזה ממש מסבך את העיניים. חוץ מזה, יש לי תמיד הרגשה סמויה כזו שהם נולדו כאלה מושלמים בפוטנציאל, ולאנשים מן השורה כמוני אין סיכוי, אבל שיישאר בינינו.

 

מה הלאה? להתחזק במצוות ובמידות טובות וביחסי לחברות? ניסיתי פעם, כן ברצינות. חייכתי לשכנה שמעירה אותי קבוע בין שתיים לארבע כדי לפטפט, ופטפטתי איתה במלא הפרגון, וגם הורדתי את רף הצעקות בבית משבע בסולם ריכטר לחמש פסיק תשע, והרגשתי ממש טוב עם עצמי בערך שבועיים. אחרי שבועיים גיליתי כמעט ללא הפתעה, שחזרתי להיות אני, מאגר החיוכים הידלדל, הדף עם הטבלה נעלם, וממילא ראש השנה ויום כיפור עברו כבר אז דחיתי את הפרויקט לאלול הבא.

 

מה כבר תוכל להציע לי? להתחיל ללכת לשיעור קבוע? האמן לי עב"ם יקר, אין לי שום דבר נגד הרבנית רוזנווסר, אפילו הלכתי לשם פעמיים, די נהניתי, הכיסאות היו נוחים והצלחתי להשלים חסכי שינה מלילה קודם, כשקולה העולה ויורד ברגשה של המרצה מתנגן באוזני כשיר ערש מתוק.

 

להתנדב לעזרה ומרפא? למה לא, יבוא יום שאחרון הקטנים יהיה מספיק גדול בשביל להירדם בלי לפחד ממפלצות המגיחות מתחת למיטה כשאמא לא בבית (אחות גדולה מניסיוני, לא מנפנפת במטאטא באסרטיביות מספקת).

 

לתרום חצי מיליון דולר לוועד הישיבות, הייתי קונה בזה את עולמי, אני יודעת, אבל הכספומט נבלע לי בשבוע שעבר ומנהל הסניף לא מוכן לשחרר אותו עד שנכסה את האובר הנצחי.

 

לעזור לזקנים לחצות את הכביש, זה דווקא נשמע לי טוב. דרך נקייה וקלה לחזור בתשובה ולגרש צלליות מירכתי התודעה, הצרה היא, שאין זקנים בשכונה החדשה והמתפתחת שלנו (בעצם אנחנו הזקנים).

 

אבל אתה יודע מה? לא אני ולא אתה נרוויח דבר אם תוסיף לשבת כך באמצע שומקום ותפלח את קרבי בקרניים אינפרא אדומות של רגשי אשמה ותעוקות מצפון. אולי נעשה איזה הסכם קטן וסודי. אני, נניח, אתחיל להקפיד על משמרת הלשון שלי יותר ברצינות, וגם אנתק את הטלפון באותה שעה בלי לפחד שאפסיד איזו שיחה קריטית מכוננית טלמרקטינג אלמונית, וכל יום אתאפק לפחות פעם אחת מלתבל את הגערה שמגיעה לילד בצדק בתוספת עסיסית של עדות אופי או הורוסקופ (למה אתה מדבר בלי שמבקשים ממך, הדיוט קופץ בראש! מה קורה פה תגידי, עוד פעם המדף שלך הפוך? מי ירצה להתחתן עם כזו בלגניסטית!).

 

אז סיכמנו? משהו קטן להתחיל איתו, בשקט, בלי שארגיש. בלי להעיר את הנו-נו-נו הנצחי שבי, זה ששם לאל שנה אחר שנה את היפות בתקוותיי. זה שמתעקש לצייר לי אותך כגוש טורדן, אפל ומאוס.

 

אולי כך, בצעדים חרישיים וקטנים, כמעט על קצות הבהונות, אנחנו נבוא לקראתך. זה מעט, נכון? אבל אצל אנשים קטנטנים מסוגי, מעט משמעו להתחיל לעשות משהו סוף סוף. כך שלמרבה הפרדוקס, בעניין הזה המעט הוא הרבה יותר מהרבה.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")