חג במחנה המיוחד

אבא חייך אליו וענה: "אני מודה לו שלא עשה אותי גוי, אני יודע בוודאות, שאם היה עלי לבחור בין להיות אסיר סובל, או אדון נאצי, ודאי שהייתי בוחר להיות בדיוק...

5 דק' קריאה

ג. בת מרים

פורסם בתאריך 25.12.07

אבא חייך אליו וענה: "אני מודה לו שלא
עשה אותי גוי, אני יודע בוודאות, שאם
היה עלי לבחור בין להיות אסיר סובל,
או אדון נאצי, ודאי שהייתי בוחר להיות
בדיוק היכן שאני נמצא".
 
 
תמוז תש"ד
 
משפחתי ואני היינו בין הנוסעים "המאושרים" של רכבת ההצלה הראשונה של קסטנר, אשר תמורת הרבה כסף ותכשיטי זהב יקרים בהם יקנו לנאצים משאיות הנחוצות להם, "הסכים" אייכמן ימ"ש, "לשחרר" קבוצת יהודים מגיא ההריגה.
 
אבל במקום להגיע לספרד הניטראלית, משם היינו צריכים להמשיך באוניה לארץ ישראל, מצאנו את עצמנו בברגן בלזן – מחנה כפיה.
 
מכיוון שהיה נופך פוליטי למסע שלנו, שמו אותנו במחנה נפרד – בזונדר לאגר – משהו עם אוטונומיה, אבל עדיין – ברגן בלזן.
 
בראש המחנה עמד חמיו של קסטנר – ד"ר פישר. רק לאלה שהיו בחלק הניהולי של המחנה היה קשר עם הנאצים.
 
אנו ראינו אותם רק בהליך האפל, הידוע לשמצה, שנערך פעמיים ביום: כולם היו צריכים לעמוד למפקד, בשורות ישרות, שלעיתים נמשך שעות ארוכות, בשמש הקופחת, או הרוח הסוערת, עד שיגיע מפקד המחנה וימנה את אלה שנותרו ביממה האחרונה…
 
לנאצים היה אסור להשתמש בנו לעבודות כפיה, או להרוג אותנו סתם כך… אבל הרעב התמידי שסבלנו מונח עדיין בעצמותינו.
 
בכל זאת היינו "ברי מזל" במחנה, במקום שהריח הנורא המלווה היה של בשר חרוך… והעבודות שהוכרחו כולם לעבוד נמשכו 18 שעות ביממה בעבודות פרך ממש – היינו באמת מופלים לטובה, מכיוון שלא הובלנו למוות, וגם לא הועבדנו.
 
אבל האוכל לעולם לא הספיק, והערגה לאוכל, בכל צורה שהיא, היה בן לוויה קבוע. מה שלא יכולנו להוציא מראשנו היה – הרצון הבלתי פוסק לאכול.
 
ראש השנה קרב…
 
לפי לוח השנה שהיה מצוי אצל אבא, ראש השנה קרב, ואנו רעדנו מהתרגשות לקראת הימים הנוראים, כאשר שערי השמים יפתחו, וזעקותינו ודמעותינו יתקבלו.
 
כולם היו מאוד רציניים, כולם הכינו את כאבם וסבלם ושברון ליבותיהם, על מנת לשפוך לפני האב הרחום היושב במרומים. היתה התעוררות מיוחדת לתקווה במחנה "המיוחד", וידעתי בתוך ליבי – לב של ילדה בת שמונה – שראש השנה הפעם יהיה משהו מיוחד…
 
התברר שמר. ש. שישב כל היום ואמר תהלים, הוא חשמלאי, הוא הכין שקע בקיר הביתן שלנו, כדי לחבר את המגהץ של אמא, ואכן כל נשות המחנה באו לגהץ את "בגדי החג" המקומטים. מר ש. גם מצא דרך להפעיל את מכונת התספורת שנמצאה באחת המזוודות של "הדיירים", וכל הגברים יצאו מסופרים לכבוד החג.
 
עם פרץ התקווה הזה, קיבלו האנשים גם אומץ לפנות ל"מנהל" – ד"ר פישר, ולדרוש ממנו מקום שבו יוכלו להתאסף ולהתפלל בימים הנוראים, מקום שיוכלו לקרוא לו בית כנסת.
 
ספרי תורה היו לנו. הרבנים מהקבוצה חשבו על זה והביאו אותם עימהם, אבל שופרות ומחזורים? מי חשב שבזמן הזה לא נהיה כבר בארץ ישראל?
 
אבא "פגש" אסיר מאלה שהיו במחנה הרגיל – במרפאת שיניים, ושאלו על שופר, הלה לחש לו בתשובה שיש לו, אבל הוא גדול מדי כדי להבריחו מבין חורי הגדר.
 
אבא נזכר שיש נאצי אחד ש"מחייך" לפעמים, ואולי הוא יותר אנושי מהאחרים, יתכן שיוכלו להפיק ממנו משהו…
 
כעבור יומיים, "התגלו" שופר וחמישה מחזורים בביתן המנהלה של המחנה המיוחד.
 
מהיכן? כיצד? אף אחד לא ידע, ולא שאל יותר מדי שאלות.
 
מבצע חיפוש נייר
 
הילדים במחנה נשלחו לחפש ברחבי המחנה פיסות נייר ראויות לכתיבה, וכן עטים. כל מי שידע לכתוב בעברית – לשון הקודש, גויס למלאכת כתיבת עקרי התפילות מתוך המחזורים.
 
קיבלנו רשות להשתמש במרפאה לתפילותינו. אמא התנדבה לתפור "פרוכת" לארון שאורגן לאכסן את ספרי התורה שלנו.
 
אמא מאוד התרגשה, היא פתחה את כל המזוודות שלנו (זאת היתה, כזכור, נוסעי "הרכבת המיוחדת") וחיפשה משהו שיהיה מתאים לתפירת פרוכת, אבל לא נמצא דבר, כלום לא היה ראוי ואפשרי להכנה החשובה. לפתע הוארו עיניה: ‘כמובן! מדוע לא חשבתי על כך מיד!’ היא קראה: ‘בנות, אספו את חברותיכן ועברו מביתן לביתן ובקשו מכל האנשים לתת את הטלאי הצהוב! את ה"מגן דוד" שרקום עליו, ואשר הנאצים הכריחו אותנו לענוד בהונגריה’.
 
אחותי ש. התמרמרה, ‘מדוע שנאסוף את הטלאים הארורים והמביישים הללו? ברוך ה’ שאיננו צריכים לענוד אותם יותר’.
 
‘אבל ילדתי היקרה’, אמרה אמא, ‘חשבי רק על כל חוטי הזהב שאני אמצא בתוך כל המגני דוד. נפרום את כולם, ונכין מגן דוד אחד, ענק, אותו נרקום על אחד מהסדינים הלבנים שהבאנו איתנו, תהיה לנו את הפרוכת היפה בעולם, והשול (בית המדרש) שלנו, יהיה קוד קודשים’.
 
ראש השנה – כלום לא היה חשוב ממנו
 
ראש השנה הגיע, וכלום לא היה חשוב לנו יותר. לא עולמנו האפור והביתנים האפורים והחנוקים שלנו, לא בטננו המקרקרת תמיד, לא ריח נשימותינו החמוץ, לא ריח הדיזנטריה המבחיל, לא מראה האנשים הנלחמים על פלחון זעיר של תפוח אדמה שנשאר בקרקעית הסיר, אף לא קצין האס.אס. – מפקד המחנה, וקללותיו בשעת מניית הדיירים, ואף לא נביחות האימים של כלביו המפחידים.
 
כאשר בית הכנסת זועזע מזעקות תפילותיו של הרב, פתאום נהיה לכולם ברור כשלג, עד כמה ברי מזל אנו – שאנחנו יהודים!
 
למרות שנאת הנאצים התהומית, התעללותם בנו, רציחותיהם – עדיים בוחרים אנו להיות יהודים! ילדיו של ה’! בוחרים אנו להיות בצלמו, בוחרים אנו בחיים, ומאמינים שיש עתיד, עדיין יכולים אנו להתפלל לאבינו, ולהתחנן אליו שירחם עלינו.
 
ליבותינו היו מלאים בשמחה על היותנו העם הנבחר.
 
"בית הכנסת" היה מלא, אנשים עקבו באצבעותיהם בזהירות בפיסות הדפים הכתובים בכתב יד, שהועתקו מהמחזורים. גם בחצר נדחפו אנשים כדי להצליח לשמוע את קולו של השופר.
 
והשופר קרא לנו, צמרמורות חלפו בגבי, רעדתי מאימה, דמעות חמות התגלגלו על לחיי (ילדה בת שמונה!) ועדיין השופר ממשיך לקרוא לנו. הוא כאילו לא רצה לחדול, אנשים מיררו בבכי, התייפחו בקול רם, וכולם "דיברו" עם ה’, "התווכחו" איתו, "התמקחו" עמו, והאמינו בכל ליבם, שדמעותיהם ותפילותיהם אינם לשווא, והם יגיעו אל כסא הכבוד.
 
הרבי הזקן – בעל התפילה – דיבר, ביקש, התחנן, הפציר, והרגיע, הוא התחנן שהעדר התועה, יחזור לרועה, יכיר את בוראו ויקבל על עצמו את חוקיו ומשפטיו.
 
הוא זעק לעורר רחמים, לעורר אהבה, לעורר חיים…
 
הוא בכה וזעק ובכה וזעק, עד ששום לב לא נותר עיקש, שום עין לא נותרה יבשה.
 
היהודים האחרים (אלה שלא היו במחנה המיוחד) שמעו אף הם את קולו של השופר, בלכתם לעבודת הכפייה שלהם. פתאום, ולגמרי בצורה לא צפויה, הם פרצו את שורתם ורצו אל הגדר המפרידה. הם עצרו את נשימתם, ממש הרגישו נחנקים, דמעות רותחות התגלגלו על לחייהם, ואפילו לא חשו את מכות האלות שנחתו על ראשיהם. "ראש השנה היום!" – הם צרחו בקול ניחר – "יהודים מתפללים! תוקעים בשופר! ה’ עדיין חי!"
 
נשמותיהם בערו, בעוד גופם השבור נגרר מהגדר במהלומות וקללות: "יהודים מלוכלכים…"
 
* * *
 
אמי, כמו כל הנשים האחרות במחנה המיוחד, חסכו קמצו ואספו ממנות האוכל הזעומות שלהן, במשך חודש ימים, כדי להכין "סעודות לחג". ההנהלה סידרה שנקבל תקצוב מיוחד נוסף של ריבה ומרגרינה, ואמא לימדה את הנשים האחרות איך ליצר עוגת חג על ידי הקצפה של המרגרינה עם הריבה לקרם שכאשר מורחים אותו על פרוסות לחם דקיקות, הן נראות ממש כמו טורט… סלט תפוחי אדמה היה "מעדן" חג נוסף שהנשים הכינו.
 
ובהתחשב בעובדה שהרעב היה צילנו התמידי – סעודת החג שלנו היתה ממש – יש מאין!
 
כאשר סיימנו את "הסעודה" יצאנו החוצה והבטנו ברבי מסטמאר, שהלך למקום המקלחות, שם פתחו את הברזים וכולם אמרו תשליך.
 
בהמשכו של חודש תשרי
 
את יום הכיפורים קיבלנו כולנו בהרגשה חדורה שבאמת הננו כחומר ביד היוצר.
 
מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מעולם לא היו כל כך משמעותיים, כמו אז. החזן לא יכול היה להמשיך, מפאת הבכיות והצעקות מסביב.
 
הגענו ל"עלינו לשבח", כל הגברים כרעו על הרצפה, ובן דודי "החלוץ", שהגיע לתפילה רק מתוך דרך ארץ לאבי, שאל בלעג: "בשביל זה אתם מודים? בשביל להיות שבויים בידי גויים אכזריים?" אבי חייך אליו בחמלה וענה: "אני מודה לו שלא עשה אותי גוי, אני יודע בוודאות, שאם היה עלי לבחור בין להיות אסיר סובל, או אדון נאצי, ודאי שהייתי בוחר להיות בדיוק היכן שאני נמצא".
 
בערב סוכות, הרבי מסטמאר, קיבל רשות מההנהלה, "לבנות לעצמו סוכה"… הוא השעין מיטה אחת על גבי השנייה, תלה סמיכות בשלושה צדדים, שם מזרון קש מלמעלה, והנה – סוכה של ממש! ב"סוכתו" זו אכל, ישן ולמד – בכל שבוע חג הסוכות.
 
סוכות נגמר, והחורף החל, כשעמדנו פעמיים ביום לאפאל – ההתפקדות היומית – הגשם נספג בשמיכות בהן עטפנו את עצמנו, והקפיא את עצמותינו, הרוחות המייללות היוו הד לאשר נעשה בתוך נפשנו פנימה כשבכל העת אנו מנסים לעמוד בשורות ישרות בבוץ טובעני. ולמרות שהימים הנוראים חלפו – אנו המשכנו להתפלל, בנהר של ערגה ואמונה שנמשכו מהימים הנוראים ההם…
 
אלו הם דברים נוראים שנשארו בזיכרונה של ילדה שהיתה בת שמונה שנים, כאשר חיתה אותם.
   
      
(מתוך מגזין "בבית שלנו")
 
 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

רק אז, סביב השולחן בסלון, לצד כוסות התה המהביל, יצא הסיפור המזעזע לאור, לאוזני המשפחה וכל שאר חברי המושב: אמא באמת היתה 'לאגער אלטסטע' - זקנת המחנה...

Featured Products