סיפור המעשה של כל אדם

כל אדם הוא "מעשה" בפני עצמו.

האחד בא לתקן דבר זה, והשני בא

לשליחות זו. ולא רק בכלל חייהם,

אלא בכל יום ויום זה משתנה לפי

האדם ולפי המקום.

 

 

זה מעשה שלו וזה מעשה שלי

 

כל קוראי סיפורי מעשיות של רבי נחמן מכירים היטב את הביטוי: זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי, שעל ידו דוחה הסנדלר התם את טענותיה של אשתו, שאינה מבינה מדוע הוא שמח במנעל המשולש שעשה, בזמן ששאר הסנדלרים עושים מנעלים טובים יותר ומקבלים עליהם פי שתיים יותר כסף.

 

מהביטוי הזה רואים שהתם הוא חזק בדעתו באמונה שאין להשוות אדם לחברו בעולם הזה, כי זה יסוד באמונה – שעל כל אדם ואדם ישנה השגחה מיוחדת המתאימה לו במדויק, ומאז הבריאה ועד סוף הבריאה לא היה ולא הווה ולא תהיה מציאות של שני בני אדם שווים זה לזה, אפילו בחלק מתכונותיהם ובמציאות חייהם והניסיון שצריכים לעבור וכו', וכל שכן בכלל המציאות שלהם.

 

לכן כל אדם הוא "מעשה" בפני עצמו. האחד בא לתקן דבר זה, והשני בא לשליחות זו. ולא רק בכלל חייהם, אלא בכל יום ויום זה משתנה לפי האדם ולפי המקום וכו'. לכן אין לאדם להשוות עצמו, לקנא, להיות צר עין, וגם לא לזלזל או לדון שום אדם, כי כל אדם נמצא בתיקון שלו בעל כורחו בהשגחה פרטית, ואין לדעת היכן כל אחד אוחז בתיקון שלו. והאדם יכול להסתכל רק על התיקון שלו, ואסור שיתבלבל מבני אדם משום כיוון, לא מהעובדה שהם מצליחים יותר ממנו, וגם לא להיפך – שנראים פחות מוצלחים ממנו, אלא יחיה במעשה שלו, ויסתכל בכל דבר כיצד זה משתלב במעשה שלו ויתבונן בכל רגע מה עליו לעשות.

 

וזה שאמרו חז"ל: כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. הבורא ברא את כל העולם בשביל כל נפש ונפש בפרטיות, והוא דואג ומשגיח על כל אחד כאילו יש רק אותו בעולם וכל בני העולם רק משמשים את הבורא בשביל אותה נפש, לעתים להיטיב עמה ולפעמים לעורר אותה, וכן לרמז לו על ידי כל בריות העולם והנמצאים כולם, איך להתקרב אליו יתברך.

 

וכמו שמספר רבי נתן, שפעם עמד לפני רבינו ושאל אותו רבינו מפני מה אתה במרה שחורה? השיב לו רבי נתן: מפני שאני רוצה להיות איש כשר. ענה ואמר: 'אם כן שאתה רוצה להיות איש כשר, מה לך לדאוג? הלא כל העולם יגעים וטורחים בשבילך, זה נוסע לברסלאו (בגרמניה), וזה נוסע לכאן, הכל בשבילך'… והחיה אותו מאד בדבריו הקדושים האלה. 

 

נמצא, שאם לא היה האדם משווה את עצמו לאחרים, אלא חי את המציאות שיש רק ה' בעולם, והוא ברא אותו בשביל להשגיח עליו ולהוליך אותו בדרך הפרטית שלו, בודאי היה שמח בחלקו. הוא גם לא היה מתבלבל מאף אחד ולא מזלזל באף אחד. לא נחלש מאף אחד ולא מחליש אף אחד. זאת, משום שהיה יודע שאין שום עניין להשוות. זה מעשה שלו וזה מעשה שלי!

 

וזה שאומר עוד התם לאשתו: לָמָּה לָנוּ לְדַבֵּר מֵאֲחֵרִים? כי כל מה שמדברים על אחרים זה רק כאשר העניין של "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" אינו חזק ותקיף, והאדם חושב שיש לו איזו שייכות והשוואה לאחרים, ומכאן הוא מתחיל לזלזל או לקנא בהם.

 

אולם אדם שחי את התכלית, ומתעסק ב"מעשה" שלו, אין לו שום ניסיון כזה, ובטח שהוא לא מדבר לשון הרע או מקבל לשון הרע. בשבילו כל התייחסות למעשים של אחרים זה הדבר המגונה ביותר שאפשר, כפירה גמורה בהשגחה, כמו שאמרו חז"ל – שאין אדם נכשל בלשון הרע עד שכופר בעיקר.

 

נמצא, שהחשבון של התם לגבי ההתקדמות שלו בחיים הוא אך ורק כלפי עצמו, בלא השוואות לאחרים, וכל אדם, אם לא ישווה את עצמו לאחרים יוכל להיות בקלות שמח בחלקו. הלא נתבונן: אילו היה אדם חי לבדו בעולם, והיה גר בבית קטן, ולא היו אנשים סביבו שגרים בבתים יותר גדולים, מן הסתם היה שמח בביתו הקטן, ואף אם היה רוצה להגדיל אותו, היה פועל להגדלתו בלי אותה הרגשה מרירה "למה אני גר בבית קטן ופלוני גר בבית גדול", וכן על זו הדרך בכל עניין כמובן לכל בר דעת, שכל קלקול השמחה הוא דווקא משום שהאדם משווה עצמו לאחרים.

 

אף על פי שהמידה של "השמח בחלקו", מתחילה בדברים הגשמיים, שיהיה האדם שמח בממונו, ברכושו וכו', אבל גם ברוחניות צריך שיהיה כך. בליקוטי הלכות (הלכות פסח ט כב) מבאר עניין זה:

 

"וזהו: "וספרתם לכם" – לכם לעצמכם. לכם לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר שהוא בחינת התחזקות הנ"ל לעצמו כפי מה שהוא ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אף על פי שהוא מידה טובה להיות עניו ולהחזיק כל אדם טוב ממנו. אבל אם יפול בדעתו על ידי זה ח"ו אין זה ענווה, אדרבא זהו גדלות גדול שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה להשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו.

 

כי אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על ידי מעשיו כי אין אדם דומה לחברו כלל. וכן כל אדם שרוצה לצאת מטומאתו וזוהמתו, שזה בחינת ספירת העומר כדי שיטהרו וכו', צריך לספור הימים לעצמו דייקא ואל יפיל אותו חברו כלל ח"ו. וזהו "וספרתם לכם" לכם לעצמכם דייקא והבן היטב, וכעין שכתב רבינו ז"ל על פסוק "אחד היה אברהם", שעיקר התקרבות אברהם אבינו עליו השלום להשם יתברך היה על ידי שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל וכו', עיין בתחילת הספר ליקוטי תנינא עניין זה.

 

ובאמת כמו שיש כמה מיני מניעות מהמונעים הרשעים או מתנגדים הרוצים למנוע מהאמת בכמה הסתות ופיתויים ודברי ליצנות וחלקלקות וכו'. כן יש גם כמה מיני מניעות וחלישות הדעת אפילו מחבריו ואוהביו באמת. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב רק כל אחד יבין בעצמו כפי ענייניו, וכנגד כל מיני מניעות וחלישות הדעת שבעולם צריכין לילך בדרך הנ"ל בבחינת אחד היה אברהם, לחשוב כאילו הוא יחידי בעולם כנ"ל. וזה בחינת וספרתם לכם, לכם לעצמכם כנ"ל.

 

וכמו שמבואר בהמעשה של החכם והתם. בואר שם שהתם היה רצען וכו' ולא היה יכול המלאכה כראוי ומנעל שלו היה בג' קצוות וכו', והוא היה מתפאר בו מאוד כמה נאה ויפה המנעל הזה וכו'. והייתה שואלת לו אשתו אם כן מפני מה שארי בעלי מלאכות נוטלים ג' זהובים בעד זוג מנעלים ואתה אינך לוקח כי אם אחד זהב וחצי? השיב לה "מה לי בזה, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" (דאס איז יענימס מעשה אין דאס איז מיין מעשה) "ועוד למה לנו לדבר מאחרים הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח בהמנעל זה מיד ליד העור הוא בכך וכו'" (עיין שם כל זה היטב).

 

והבן! כי במעשה הזאת מבינים רוב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך שצריכין להתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפילו בעניות ודחקות גדול וגם עבודתו ותפילתו אינו בשלמות כלל, אף על פי כן יהיה בשמחה בחלקו תמיד, ולא יסתכל על העולם כלל שיש להם פרנסה כנגדו בכפלי כפלים ויש להם אכילה ושתיה ומלבושים נאים וכו' ואף על פי כן מלאים דאגות תמיד בריבוי חסרונות, וגם בעבודת ה' בתורה ובתפילה הם גדולים ממנו אלפים פעמים ואף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל רק יהיה שמח בחלקו תמיד, כמבואר שם שהלחם שלו היה אצלו כל המאכלים שבעולם וכו' ומנעל שלו שגמר בכמה ימים ביגיעה גדולה והיה מלא חסרונות והרוויח בו פחות הרבה מאחרים אף על פי כן היה יקר בעיניו מאד והתפאר בו הרבה ולא הסתכל על אחרים כלל, ואמר מה לי בזה זה מעשה שלו וזהו מעשה שלי וכנ"ל וכנ"ל.

 

ורבינו ז"ל רמז בעצמו אחר שסיפר מעשה זאת שכוונתו לעניין תפילה ועבודת ה', כמו שמובא שם בסוף שאמר רבינו ז"ל ואם התפילה אינו כראוי היא מנעל בג' קצוות והבן, עיין שם. היינו כנ"ל, שצריכין להתנהג בתמימות גדול כדרכי התם הנ"ל וצריכין לדקדק בכל המעשה ליקח לעצמו מוסר ועצות מדברי התם הנ"ל ולילך בדרכיו ולהיות בשמחה תמיד ואל יבלבל אותו העולם כלל, ואפילו חבריו שזוכין לתפילה ועבודה הרבה יותר ממנו אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקודה ונקודה טובה שמרוויח בתפילתו ועבודתו איך שהוא, עיין שם בהמעשה ותבין". עד כאן לשונו של רבי נתן זיע"א.

 

לכן כל אדם צריך תמיד לשמוח בחלקו, וגם כשבא לערוך חשבון נפש ולבקר את עצמו ולבדוק מה עליו לשפר, דבר שמוכרח כל אחד לעשות, בתחילת ההתבודדות וחשבון הנפש צריך קודם כל לשמוח בכל מה שהיה אתו עד אותו הרגע. בכל מה שלא הלך לו, בכל הדברים שבדרך כלל דרכו להצטער ולרצות שיהיו אחרת, בכל הכישלונות שלו וכו', כי הכל זה בכלל "הנעל המשולשת" שצריך ראשית לשמוח בה ורק אחרי כן לגשת לחשבון הנפש.

 

כי רק כששמח בשלמות במה שהיה אתו עד עכשיו, רק אז הוא חי את האמונה שאין 'אני', והכל מדויק מה' לפי התיקון שלו, וכשאין 'אני' ממילא יש לו את כל הכוחות לגשת לעבודה הנכונה בלי שום רדיפה עצמית, הוא רק מתעורר לתפילה לתשובה ולהכנעה, משום שהוא חי את המציאות שהכל תלוי אך ורק בה', וממילא משתדל רק בכיוון הזה – בהכנעה ובתחנונים, ובודאי הוא מלא בכוחות וברצונות, באמונה שה' יכול לעזור לו להבא וכו'.

 

אולם אם לא מתחיל את חשבון הנפש בלשמוח בשלמות במה שהיה עד עתה, והוא לא תולה בה' אלא בעצמו, וממילא נופל לחלישות הדעת, לייאוש, לעצבות וכו', ואינו עושה כלל את העבודה הנכונה, ומיותר לומר שמאבד את כל הרצון והחשק ועל ידי זה לא מתפלל כראוי.

 

צריך לזכור זאת היטב. דבר ראשון לפני שממשיכים הלאה בחיים, לפני שבודקים מה עלינו לשפר ולתקן, זה לשמוח בשלמות ביום האחרון, שזו הנעל המשולשת שלו, וגם כשעושים חשבון נפש – כשמנסים להתפלל וכו', יתכן מאוד שגם זה לא ילך כמו שרוצים ואז צריכים לשמוח גם בזה, כי גם זה בחינת הנעל המשולשת של אותו הרגע, וכן הלאה בכל שניה ושניה, שצריכים לשמוח במה שכבר עבר בשלמות ולדעת שזו הנעל המשולשת, וזאת ההשגחה של ה' עלי, וזה מדויק ומתוכנן בלי שום טעות ומקרה לתיקון המסוים שלי, וכל זה נקרא לדעת שאין עוד מלבדו, שאין שום אני, ועל ידי זה כל אחד חי את התיקון שלו ממש.

 

זאת השמחה שרבי נחמן מלמד אותנו במעשה של התם הקדוש, שהיא שמחה פנימית בהשגחה הפרטית האישית בלי שום השוואה לאחרים. כי כל זמן שאדם משמח את עצמו על ידי שמשווה עצמו לאחרים, שהוא כביכול טוב מהם, שהנה הוא עשה כך וכך וזה יותר טוב מפלוני אלמוני, אין זו השמחה השלמה שהתם מלמד אותנו. השמחה שהתם מלמד אותנו אינה תלויה בשום השוואה! הוא יודע שהוא הכי גרוע כפשוטו – והוא שמח במעשה שלו בשלמות!

 

ומובא ברמזי המעשיות שהמנעל המשולש מרמז על התפילה, שרבינו אמר: ואם התפילה היא מנעל בעל שלושה קצוות וכו', והמנעלים מרמזים על התפילה, שכמו שהמנעלים (הנעליים) שומרים על האדם שלא יתקל בכל מיני אבני נגף, כך גם התפילה שומרת על האדם מכל היזק. כלומר, התם התפלל תפילות שאינן שלמות, לכן התקדם לאט, אבל אף על פי כן התקדם והגיע בסופו של דבר לשלמות.

 

נמצא, שאפילו אדם שאינו אוחז בתפילה בשלמות יזכה להתקדם וילך כראוי, וכל שכן אם יתפלל היטב. ועל זה ניתן לרמז מה שאמרו חז"ל: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו, דהיינו שהאדם צריך להיות מוכן לוותר על הכל ולמכור הכל ובלבד שיאחז בעבודת התפילה.

 

ה' יזכנו לאחוז תמיד בתמימות ובתפילה, אמן ואמן.