אם כל כך טוב, אז למה…?

 

 

 

שונה הוא חג הפורים ביחס לשאר חגי השנה. לפי האריז"ל פורים עולה בקדושתו על יום הכיפורים, ויש בו קבלת התורה מעולה יותר משבועות, משום שאז קיבלו עם ישראל את התורה מאהבה (שבת פ"ח עיין שם ברש"י ובתוספות) ולדברי רבינו, בעוד שתמיד כל ההתחלות היו מפסח, היום כל ההתחלות הן מפורים. גם אמרו חז"ל כל המועדים בטלים חוץ מפורים, מאידך, שונה פורים שאין בו הלל משום שעדיין אנחנו משועבדים לאחשורוש (על פי לשון אחת בגמרא), ואין בו איסור מלאכה. בקיצור, כל עניין פורים אינו דומה לשאר חגי ישראל.

 

וכל עניין פורים על שום מה? אם תאמר על שהיה עת צרה לישראל ונושעו, הרי שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם! אם כן, מהו באמת יחודו של פורים?

 

 

לפני שניגש להסבר העניין, עלינו להתחקות אחר שורש עבודת השם בשמחה. בנושא זה כתב רבינו (ליקו"מ כד): "שעל ידי עשיית המצוה בשמחה, יש כוח בהמצוה ללכת ולעורר את כל העולמות לעבודת השם ולמשוך ברכה לכל העולמות". וכתוב בתנא דבי אליהו, שהנביא ישעיהו זכה בזה שהיה מקבל עול מלכות שמים בשמחה.

 

אולם דא עקא, איך מגיעים למדרגה זו – לעבוד את השם בשמחה? ברור שאם השגת השמחה הייתה כה פשוטה, ממילא השפעתה לא הייתה כל כך כבירה. ואדרבה, מדברי תוכחות הנביא אנו למדים שטבע האדם לעשות את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, בלי התלהבות יתירה. ללא ספק צריכים להשקיע הרבה כדי להגיע לדרגה זו, אבל איך?

 

מובן מאליו שצריכים להתעמק ולהתבונן רבות כדי לקבוע בנפש את הצורך לשמוח בעשיית המצוות, לשם כך נציין מספר נקודות חשובות:

 

א. על ידי עשיית המצוות יש תכלית נצחית לפעולותינו ואין אנו מתייגעים לבהלה ולריק.

ב. זכינו להיות עבדים להשם (מסכת ראשית חכמה).

ג. ממשיכים אנו בזה את מסורת אבותינו (אב לבנים יודיע א-ל).

ד. כל מצוה הינה אלוקות, והאדם מתקרב על ידי זה להשם יתברך.

ה. על ידי עשיית המצוה של יחיד מהווה הדבר זכות עבור הכלל.

ו. האדם מראה בזה הכרת הטוב לבוראו על כל הטובה שמרעיף עליו.

 

 

למרות שכל הדברים האמורים לעיל נכונים הם, בכל זאת עדיין לא הגענו לשורש הדבר. הבעל-שם-טוב הקדוש זצ"ל שם את הדגש על עבודת השם מאהבה. רצה לומר לנו, שייחד את הדיבור לתאר את גודל אהבת השם על כל יהודי באשר הוא שם, וכמה חביבות עליו המצוות של יהודי הכי פשוט.

 

רבינו הלך בעקבותיו, באומרו שהתפקיד של הצדיק לגלות את ההתפארות שיש לקב"ה בכל יהודי ואפילו של מי שהתרחק, ואפילו אם רק שֵׁם יהודי נקרא עליו (ליקו"מ יז). כשהאדם מכיר את גודל אהבת השם כלפיו, מיד הוא מתעורר לאהבת השם ועושה את מצוותיו בשמחה. וכך מבואר מדברי הרמב"ם: "השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא" (הלכות לולב פ"ח, הלכה טו). עיקר גדולתנו – שאנו זוכים לשמוח במצוותיו כמו שממשיך שם הרמב"ם ואומר: "ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני השם, שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני השם". מובן מדבריו שהשמחה במצוות נובעת מאהבת השם.

 

כתב רבינו (ליקו"מ ח"ב, מח): "ודע שתיכף כשאדם רוצה ליכנס בעבודתו יתברך אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות ח"ו, כי עצבות היא הסיטרא-אחרא". רבינו דורש להיות בשמחה בעבודת השם מיד בהתחלה – ללא שום תנאים מוקדמים, לפני שהגיע האדם לכל הישג שהוא. אם כן, עם מה באמת ישמח האדם בטרם שפעל משהו? כלומר, שעצם ההחלטה של האדם להיכנס לעבודת השם מצביעה על ההכרה בכך שהקב"ה רוצה בו, ושהדלת תמיד פתוחה לבל ידח ממנו נידח. ברגע שהאדם מבחין באהבת השם אליו ומוכן לעבדו, אז הוא מיד מתקשר לקדושה שהיא כולה שמחה, כמו שכתוב "עוז וחדווה במקומו".

 

(ואם לפעמים מרגיש האדם שמתגברות עליו מחשבות נוגות, שאינו ראוי לעבוד את השם מפני מעשיו, אין זה אלא עצת היצר המתלבש באצטלא של מוכיח, וכלפיו הכין רבינו עצות שונות כדי להינצל מתחבולותיו).

 

בספר "עונג שבת" (התחלת פרשת שלח) מצאתי משל ופירוש נפלא: משל לאחד שהיה לו בן יחיד אשר היה אהוב לו ביותר, ובודאי כל הטוב אשר היה לו נתן לבנו יחידו. כמו כן יש לפרש את כוונת דוד המלך ע"ה בפסוק: "מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי", רוצה לומר שכל התגמולים וכל הטובות נותן לי השם, כאילו הייתי אני לבד בעולם.

 

וממשיך שם, שככל שהאדם נותן ליבו להכיר בחסדי השם, כך הקב"ה מגביר עליו חסדיו. בזה מפרש את הפסוק: "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם". כלומר, מי שמכיר מהו ערכו ושפלות מצבו ואיך שהקב"ה חונן אותו מאוצר מתנת חינם, לזה נותן הקב"ה רוב חסד וטובו הגדול. זו הכוונה במילים "את אשר אחון", "את אשר ארחם" – למי שמכיר בכך שהקב"ה הוא החונן אותו והוא המרחם עליו.

 

אם כן, רק הידיעה הזאת – שהקב"ה מרעיף אהבה והחסד על כל אחד ללא שום דברים קודמים מצידו – זה לבד מספיק להיות ראוי לכל טוב ולשמוח בו.

 

 

אבל מה נאמר ומה נדבר? אם באמת כל כך טוב כמו שאנו מתארים, למה בכל זאת מי שמנסה להתקרב מתגברים נגדו כל כך הרבה מניעות וריחוקים? למה כל כך הרבה נופלים ומתרחקים אם כל אחד נחשב בן יחיד לבוראו? כבר כתב לנו רבינו (ליקו"מ קט"ו): "כשאדם נכנס בעבודת השם אזי הדרך שמראים לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקים אותו מלמעלה ואין מניחים אותו כלל ליכנס לעבודת ה’".

 

את סוד הדבר הזה גילה רבינו (ליקו"מ מח): "מי שהולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרך ה’, אזי מידת הדין מקטרג עליו ומרחיק אותו ומזמין לו מניעה, והקב"ה מוכרח כביכול להסכים להרחיקו משום שה’ אוהבת משפט, ואין הקב"ה יכול להתעלם ממעשיו כדי שלא לפגוע במידת הדין – שהרי האדם צריך להוכיח את עצמו מצד הדין למען הבחירה. ובכל זאת הקב"ה אוהב את ישראל ורוצה בקירובם. אז, כשמידת הדין מקטרגת, הקב"ה מסכים למנוע אותו מדרך החיים כפי הראוי לפי מעשיו על פי דין ומשפט, כי הוא יתברך אינו יכול לדחות את הדין. ומכל מקום מכיוון שרוצה הקב"ה בקירובו, על כן הקב"ה מסתיר את עצמו בתוך המניעה, ומי שהוא בר דעת יכול למצוא את הקב"ה בתוך המניעה – כי באמת אין שום מניעה בעולם כלל, כי בתוך המניעה בעצמה נסתר ה’, ויכולים להתקרב אליו על ידי המניעה בעצמה. וזה פירוש הפסוק: "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים", שבתוך החושך, היינו בתוך המניעה והריחוק, שם טמונים רחמיו ואהבתו".

 

כלל גדול יוצא מדברי רבינו – שככל שהמניעה גדולה יותר, כך מתגלה בתוכו יותר חסד עליון. ובזה מתיישב בדעתנו מה שנראה לכאורה כסתירה עצומה, שבתורה קס"ג (ליקו"מ), כתב רבינו שפרעה הוא אותיות "העֺרף", שזה הסיטרא-אחרא (שאיננה יכולה להסתכל בפני הקדושה, בחינת אחוריים, ותמיד אורבת בעורף להשתלט על הדיבור). ואילו במקום אחר, כתב רבינו שפרעה מורה על קדושה עליונה – שכל האורות מתגלים ממנה, בחינת תפילין (ליקו"מ לח). אם כן, כיצד יתכנו שני הפכים בנושא אחד – שהמילה פרעה מורה גם על הסיטרא-אחרא וגם על קדושה עליונה? אולם לפי מה שהוסבר לעיל הדבר מבואר היטב. היות ופרעה היה רשע גדול ולחץ על ישראל להרחיקם מאבינו שבשמים, לכן בתוך הסתרה זו הסתתרה קדושה עליונה מאוד למי שעמד בניסיון והתחזק באמונה. אשר על כן, פרעה מורה גם כן על רחמים עליונים מאוד, שכפי המניעה שם מסתתרת הקדושה.

 

 

נחזור לעניין פורים. עלינו לדעת שכאשר עמד עלינו המן הרשע הייתה אז עת צרה גדולה מאוד אשר כמוה לא הייתה, כפי שמסביר רבי נתן (ליקוטי הלכות פורים ה-ג). כי המן הינו מזרע עמלק אשר עליו כתוב בתורה "ואחריתו עדי אובד", שאין לו שום תקנה משום שהוא היפך הקדושה וכולו רע. מהגזירה האיומה: "להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", ניכרת השנאה העיוורת שרכש נגד היהודים. ההיגיון אומר שאם רוצים להשפיל איזו אומה לטובת המלכות, עדיף לעשות אותם לעבדים, כמו שאמרה אסתר: "אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי". להכרית אומה שלמה אין בזה שום תועלת והדבר רק מראה על גודל רשעותו של המן, וכאשר גברה ידו של רשע זה והפיל פור – הוא הגורל מתי יממש את זממנו, לא בחינם יצא הפור על חודש אדר.

 

כתב רבי נתן: "המן היה חכם להרע ומכשף גדול והטיל גורלות כדי לכוון החודש והיום שיוכל להתגבר ח"ו על ישראל, ובודאי גורלו לא היה דבר ריק אלא כיוון היטב בגורל היום המיוחד שיהיה בלתי אפשרי לעמוד נגדו, אבל השם יתברך גיבור על הכל" (ליקוטי הלכות, שחיטה ד-ח).

 

אז הייתה גזירה נוראה על קיומו של עם ישראל והסתרה שלא הייתה כדוגמתה. ומכיוון שעל פי האמור לעיל, לפי גודל ההסתרה כך גודל הקדושה המסתתרת בתוך ההסתרה, מובן שכאשר זכו עם ישראל לנס וניצלו, הייתה אז התגלות של רחמים עליונים ומאין כמותה. ועל פי זה אפשר להבין למה הארת הקדושה המתגלה בפורים, היא בהתגלות גדולה שאין נמצא בשום זמן אחר ואפילו ביום הכיפורים.

 

 

כדי לתפוש בשכלנו את גודל הנס שהיה בפורים, נתאר נא לעצמנו את רגשותיו של המוצא להורג על ידי המלכות, את גודל ההשפלה, הבושה מכל מכריו והריחוק מהחברה. ואם אומה שלמה סומנה להיהרג על ידי שכניה ומכריה ולבוז את רכושם, הרי בודאי שירגישו עד עומק נשמתם את ההתנכרות וההסתרה – הן מהעמים מסביב והן מבוראם שהפקירם בבחינת: "אי אלוקימו צור חסיו בו". אולם, אם בן-רגע התהפך הגלגל ונעשו הם השולטים על שונאיהם להרוג ולאבדם, לא רק שירד המתח והפחד, אלא שנגרמה הסתערות של שמחה אחרי שטולטלו בפתאומיות מעומק האבדון עד לשיא הישועה, ואם יתבוננו בעניין בישוב הדעת ויבינו שכל אותן סיבות שכל הזמן חשבו שהן אשר גרמו למפלתם, הן בעצמן הפכו לגורמי הצלתם ועלייתם המסחררת לגדולה – או אז יבינו את גודל אהבת ה’ עליהם, ששיתף את עצמו כביכול בתוך צרתם והכין להם רפואה עוד לפני המכה.

 

וכאשר כל העניין הזה קרה אחרי החורבן בזמן שהרגישו עם ישראל את עצמם כל כך נזופים לפני המקום ומרוחקים ממנו, מחמת סבל הגלות וריחוקם מארצם, ופתאום הובזקה להם השגה כבירה מגודל רחמנותו – שאפילו במצב כזה עדיין חביבים הם אצלו, הלא בודאי התברר להם לתמיד שבכל מצב שהם יהיו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל ושומר הוא עליהם כבבת עינו.

 

אהבת השם שהתגלתה מתוך תוקף הגזירה הנורא העפילה על זו של מתן תורה, על כל פנים כפי תפישת האדם. וכן עלתה על זו של יציאת מצרים, שאז לא היו מרוחקים אלא עמדו לפני קבלת התורה, וגם לרשעותו של פרעה לא היה דמיון לזו של המן. בפורים הובהר להם אחת ולתמיד מה שכתב רבינו, זמן רב לאחר מכן, שכל המניעות וההרחקות הם באמת קירוב ואהבה!

 

 

אם כן, מדוע כתב רבינו שעתה כל ההתחלות הן מפורים? על כך כתב רבי נתן: "בית המקדש היה מקור השמחה ומשם נמשך השמחה לכל ישראל לכל אחד ואחד כפום מה דמשער בליביה (כפי שמשער בליבו). אבל עתה בגלות שנחרב בית המקדש קשה מאוד לשמוח כי אם בכוח הצדיקים שיש להם דעת גדול ונפלא ונחשב כבניין בית המקדש, שהם ממשיכים עלינו שמחה בו יתברך כדי שנוכל להתקיים בגלות המר הזה. והנה כל עניין של פורים כתב רבינו (ליקו"מ י’) הוא עניין התקרבות לצדיק בחינת מרדכי ואסתר, לקבל ממנו רוח דקדושה שמתפשט מהלב לידיים ורגליים על ידי המחאת כף וריקודים. ובזה זוכים לנגלה ולנסתר שבתורה כמבואר בתורה ע"ב (ליקו"מ ח"ב), שזה בחינת רוח אלוקים שמרחפת על פני המים, היינו התורה, ורוח אלוקים זה שממשיך הצדיק לכל אחד ואחד הוא בעצמו המוחין שעל ידי זה נמשך לכל אחד חידושין דאורייתא (חידושי התורה) (הודאה ו-מג, מד)".

 

לכן, כדי שנוכל להתחיל מחדש כל שנה בפסח, שהוא זמן ההכנה למתן תורה, צריכים אנו להתחזק על ידי פורים ולהתקרב לצדיק המגלה את אהבת ה’ עלינו, כך נצליח לשמוח בו יתברך אפילו בתוקף הגלות שמטילים עלינו האומות.

 

וכתב רבי נתן (נפ"א ד, ד): "כי עיקר מצוות פורים הוא לשמוח בכל עת ולשמח את עצמו בכל מיני שמחה, כי עיקר הכנעת הסיטרא-אחרא שהוא זוהמת הנחש הוא בפורים, כי אז מכניעים קליפת המן עמלק שנמשך על ידי חטא עץ הדעת, ועיקר הפגם הוא העצבות והמרה שחורה שמתגברת בכל עת על ישראל ואינם מניחים אותו לשמוח. כי עיקר הקדושה הוא השמחה, היינו לשמוח בהשם יתברך, כי מי שיש לו אמונה שלמה בהשם יתברך בודאי ראוי לו לשמוח תמיד בהשם יתברך. ומי שמאמין בהשם יתברך ובתורתו הקדושה בתמימות ופשיטות כמו שכל ישראל מאמינים, בודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשיית המצוות, שאנו זוכים לעשות נחת רוח ליוצרינו ובוראינו יתברך, ואנו קונים לנו חיי עולם לעולמי עד ולנצח נצחים על ידי חוט ציצית שקונים אותו בעד גדול אחד (סכום כסף) ואנו נכללים על ידי זה באור אין סוף. היש שמחה גדולה מזו".

 

לכן, דווקא בפורים שאין בו הלל משום שעדיין עבדי אחשורוש אנו ומוטלים בגלות, דווקא אז מרוב שפלותנו וריחוקנו התגלתה לנו הארה כה נפלאה, איך שהקב"ה באמת רוצה בנו. ועל אף שמוכרח להסתיר את אהבתו אלינו מפני קטרוגה של מידת הדין, בכל זאת בפורים נתגלית ההסתרה וראינו נכוחה איך שכל הריחוקים אינם ריחוק כלל, ונהפוך הוא!