עיניים בלב
יורם, שהיה מרותק למיטה, לא יכל לראות דבר מכל מה שאודי תיאר, אך הוא הרגיש את הכל. התיאורים של ידיד נפשו נתנו לו עיניים בלב.
בשבועות האלה שבין פסח לל"ג בעומר, מתו 24,000 תלמידי רבי עקיבא משום שלא נהגו כבוד זה עם זה. לפניכם סיפור הפוך – על שני חיילים פצועים שהוקירו אחד את השני – המלמד על אהבת רעים שאינה תלויה בדבר.
שני החיילים נפצעו במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, וכעת מצאו את עצמם חברים לאותו חדר במחלקה הסטרילית של טיפול נמרץ, באגף הצבאי של בית חולים תל השומר. מחלקה זו אכסנה את החיילים שסבלו מכוויות, רובם טנקיסטים (לוחמי שריון) כמו אודי ויורם.
אודי היה סמל ראשון ומפקד טנק סנטוריון. הוא שכב במיטה ליד החלון הקטן, היחידי שהיה בחדר. טיל סורי פגע ישירות בטנק שלו, וגרם להתלקחותם של שני מטעני נפץ שהיו בטנק. תוך שניות ספורות הסנטוריון הפך ללפיד אש. אודי יצא חי, אך עם כוויות בדרגה שתיים ושלוש במחצית גופו. רוב הזמן היה מרותק למיטה, אמנם בעזרת פיזיותרפיסט, הורשה לקום על רגליו במשך חצי שעה ביום.
יורם, ששכב במיטה ליד הדלת, לא יכל לקום. הוא היה התותחן בצוות של אודי, אותו חילץ אודי ממלכודת המוות של הטנק הבוער. כעת, יורם שכב על גבו מרותק למיטה עם שתי רגליים שבורות, מרסיסי טיל, מורמות בעזרת מכשיר מתיחה. ליורם היו גם כוויות בבטנו בירכיו.
יורם ואודי, על פי הגדרות צה"ליות נחשבו ל"פצועים בינוניים". צביקה הנהג ושרוליק הטען-קשר לא הצליחו לצאת מן הטנק. שם הם נשמו את נשימתם האחרונה עלי אדמות.
מלבד ביקוריהם של האחיות והרופאים, איש לא הורשה לבקר את יורם ואודי. כל חיידק היווה איום מוחשי על חייהם בגלל כוויותיהם. לכן, הם נאלצו להסתגל למציאות ללא אורחים, כאשר יורם הוא כל עולמו של אודי ואודי הוא כל עולמו של יורם.
ברוך השם, הם יכלו לדבר. הדיבורים בעצם היוו את ההפוגה היחידה מכאבי התופת של הכוויות. מאוד רגישים איש לזולתו, הם ניסו להשכיח את סיוטי המלחמה. הם דיברו על דברים יפים, מלבבים ואף מצחיקים. הם סיפרו בדיחות לצוות המטפל. אודי דיבר על עיר מולדתו חדרה, ויורם דיבר על המושב בעמק יזרעאל, בין עפולה לבית שאן. הם החליפו חוויות על מורים, על הורים, על חברים וחברות, על כדורגל, טירונות, בית ספר לשריון במחנה ג'וליס, ובעצם, על מה לא…
כל יום בשעה שלוש אחר-הצהריים, ביקר את אודי פיזיותרפיסט שעזר לו לצאת מן המיטה, לעמוד על רגליו החלשות, ולחלץ את השרירים במשך חצי שעה. אודי ניצל את הביקור כדי לבדר את יורם. בזמן הטיפול, כשאודי היה עומד והפיזיותרפיסט היה עוזר לו ללכת מספר צעדים בתוך החדר, הוא היה מתאר ליורם את כל מה שהתרחש מבעד לחלון.
יורם חיכה בהתלהבות לאותה חצי שעה מיוחלת כל היום. אודי היה מתאר את האנשים שעוברים שם בחוץ, וצוחק על הקצינים הג'ובניקים שמסתובבים כמו טווסים עם מדים מגוהצים למשעי. אודי תיאר את הצבעים של הדוכיפת שדילגה מעץ לעץ ואת גוון הדשא הירקרק. הוא גם תיאר איזה סוגים של פרחים פרחו בגינה, ואת המזרקה שהייתה באמצע הגן, מקום מפגשם של הרופאים והאחיות בעת ההפסקות.
עולמו של יורם היה חי ותוסס הודות לתיאוריו הססגוניים והמחיים של אודי. פעם, אודי תיאר איזו משלחת של קצינים מהדרג הגבוה שהגיעה מהמטכ"ל לבקר בתל השומר, משלחת שכללה את כל ה"מי ומי".
יורם, שהיה מרותק למיטה, לא יכל לראות דבר מכל מה שאודי תיאר, אך הוא הרגיש את הכל. התיאורים של ידיד נפשו נתנו לו עיניים בלב. שלא כמו פצועים אחרים, יורם לא שקע בדיכאון או ברחמים עצמיים, חס ושלום. גופו אמנם מרותק למיטה ורגליו מונחות במכשיר מתיחה אך הודות לאודי, ליבו הרגיש, חי ושמח, כאילו הוא לגמרי בעניינים.
ימים ושבועות עברו מימי תשרי הבוערים, וחג החנוכה התקרב.
בוקר אחד, הגיעה האחות התורנית ומצאה את אודי ללא רוח חיים. אל תוך מוחו חדר חיידק טורף שהתגבר עליו במהירות הבזק. נשמתו הטהורה יצאה בשקט וללא ייסורים נוספים, כמו שמוציאים שערה מכוס חלב. האחות בכתה והזעיקה את הצוות על מנת לפנות את הגופה.
יורם נותר לבד בחדר. גופו החלים אט אט, וכעבור ימים ספורים אף שוחררו רגליו מן המתיחה. הוא ביקש רשות לעבור למיטה שליד החלון, והאחות נענתה בחיוב לבקשתו. היא עזרה לו לעבור, ולאחר שווידאה שנוח לו, עזבה אותו לבדו.
יורם התרומם בקושי רב על מרפקיו והתאמץ לצפות מבעד לחלון. הוא לא ראה כלום. לפי מיטב הבנתו, מעבר לחלון היה מקלט חשוך, ותו לא. אולי ראייתו השתבשה…
יורם צלצל בפעמון שליד מיטתו. אילנה האחות התורנית רצה לחדר משום שיורם כמעט ולא צלצל אף פעם. אולי קרה משהו…
"מה העניין, יורם? משהו לא בסדר?"
"אילנה, תבדקי לי דחוף את העיניים. אני רואה רק חושך מבעד לחלון. לא רואה את הגינה ולא את הדשא. לא מזרקה ולא פרחים. כלום!"
אילנה הביטה על יורם כשעל פניה מבט תמוה אך מרחם. "למה אתה מתכוון, יורם? אין כאן גינה וגם ולא מזרקה, רק מקלט".
"לא יכול להיות!", מחה יורם. "אודי בעצמו היה מספר לי את כל מה שהוא ראה. ממנו אני מכיר כל פרח בגינה וכל אדם שפסע על הדשא. וזה לא הכל…"
"מה אתה סח, יורם?! אודי היה עיוור בשתי עיניו כתוצאה מהכוויות בפניו. הוא לא ראה דבר מאז שפינו אתכם מרמת הגולן, ובטח שלא ראה כלום מעבר לחלון הזה. כנראה הרגיש לא נוח שהוא יכול לעמוד על הרגליים כמה דקות בכל יום, ואילו אתה מרותק למיטה. החמוד הזה פשוט רצה להמתיק לך את החיים…"
* * *
רבי נחמן מברסלב מלמד (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה לד) שלכל אחד יש נקודה טובה שאין לחברו. תפקידינו לנצל את הנקודה שלנו כדי להאיר את חייו של הזולת.
הבא לא נחכה למלחמה הבאה כדי להמתיק למישהו את החיים. בואו נלך בעקבותיו של אודי ונפזר קצת אהבת חינם, כדי להפוך את העולם הזה לקצת יותר נסבל. אם נפתח פתח זעיר בליבנו, השם יתברך בודאי יפתח לנו פתח עצום לרוב ברכות וישועות, אמן.
כ"ה ניסן התשע"ג
4/05/2013
תודה סיפור חזק. צריך להריץ אותו בתיכונים.
כ"ה ניסן התשע"ג
4/05/2013
סיפור חזק. צריך להריץ אותו בתיכונים.