זכות אבות

 

 

המצב המתוח בארץ ישראל, בא לעורר אותנו להתחיל ולבקש באמת את הגאולה. הרי זה ברור לכל בר דעת שאין שום פתרון על פי הטבע למצב הזה, שמבית ומחוץ אנו מאוימים על ידי אויבים אכזריים, שונאי ישראל בתכלית, כאשר מבחינה צבאית ומדינית, ידינו כבולות לחלוטין, בלא יכולת לפעול בשום כיוון.

 

אבל שלא נתעה לרגע ונחשוב, שפירוש הדבר שאנו חסרי אונים חלילה, כי אדרבה ואדרבה, יש לנו כוח גדול מאוד ונשק יעיל מאוד – התפילה! ועל זה אמר רבינו: עיקר כלי זיינו של איש הישראלי הוא התפילה. ואין לנו אלא לתפוס אומנות אבותינו בידינו, ולהתחיל לצעוק אל ה’ באמת, שיגאל אותנו גאולה שלמה, ולא ארעית. וזו כוונת ה’ יתברך בכל מה שעושה לנו, לעורר אותנו לבקש ממנו באמת את הגאולה, ולא להסתפק בכך שהחיים מתנהלים להם יחסית בשקט.

 

זה הדבר שכל אחד ואחד צריך להתעורר אליו מאוד מאוד: לכל יהודי ישנו כוח עצום של תפילה! היהודי הכי פשוט יכול לפעול בתפילתו גאולה וישועה שלמה, הן לעצמו והן לכלל ישראל, וכל שעליו לעשות הוא רק לפתוח את פיו ולדבר עם ה’ בלשון שלו ובשפה שלו! ועל זה אמרו רבותינו: "אל תראי תולעת יעקב – מה תולעת זו, אין כוחה אלא בפיה, אף ישראל אין כוחם אלא בפיהם".

 

ושוב, נדגיש: אין הכוונה שכוח התפילה הוא מעין מוצא אחרון, ובאמת היינו מעדיפים שיהיה לנו כוח הזרוע או יתרון אחר לנצח בו את אויבינו, אלא – התפילה היא היא, הכוח האמיתי והחזק ביותר, להיגאל לנצח מחושך הגלות. כל האויבים הם רק "סימפטום" של החושך הזה ולא שורש המחלה, ואין הם באים אלא לעורר אותנו לתפילה. וחוץ מזה, אין להם שום כוח משל עצמם, וממילא אם נתעורר תתגלה האמת שאין בהם שום ממשות.

 

בתורה נ"ה מגלה לנו רבינו הקדוש, כיצד יכולים אנו לגאול את ארץ ישראל מיד הסיטרא-אחרא והרשעים, וזו לשונו הקדושה:

 

"דַּע, כִּי לִרְאוֹת בְּמַפַּלְתָּם שֶׁל רְשָׁעִים אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא עַל- יְדֵי בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בבחינת (תְּהִלִּים ק"י): "שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדם לְרַגְלֶיךָ" – יָמִין, זֶה בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת בִּנְיָמִין, בֶּן יָמִין, שֶׁנּוֹלַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (כַּמּוּבָא בפירוש רש"י פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח)

 

וּלְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל עַכְשָׁו בַּגָּלוּת, שֶׁהִיא תַּחַת יַד הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְאֵין יְכלֶת בִּקְדֻשָּׁתָהּ לְהִתְגַּלּוֹת, אַף- עַל-פִּי-כֵן יְכוֹלִין לְגַלּוֹת וּלְהַמְשִׁיךְ קְדֻשָּׁתָהּ אֲפִלּוּ בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, בבחינת (וַיִּקְרָא כ"ו): "וְאַף גַּם זאת בְּאֶרֶץ איְבֵיהֶם", הַיְנוּ אֲפִלּוּ בַּגָּלוּת הַמַּר, יְכוֹלִין לְגַלּוֹת בְּחִינַת גַּם זאת וְעַל- יְדֵי מָה יְכוֹלִין לְהַמְשִׁיךְ אֶת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל? עַל-יְדֵי הִתְנוֹצְצוּת אוֹר זְכוּת אָבוֹת, כמאמר הזוהר (שְׁלַח דַּף קע"ד): ‘בַּאֲתַר דְּאִית תַּמָּן אָבוֹת, אִית תַּמָּן שְׁכִינְתָּא’, בבחינת: "וְזָכַרְתִּי אֶת- בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּר וְהָאָרֶץ אֶזְכּר", כְּשֶׁמִּתְנוֹצֵץ אוֹר זְכוּת אָבוֹת, אֲזַי נִתְגַּלֶּה קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְלא דַּי שֶׁהָאָדָם נִצּוֹל מֵהָרָשָׁע, אֶלָּא גַּם רוֹאֶה בְּהָרָשָׁע מַה שֶּׁהָרָשָׁע רָצָה לִרְאוֹת בּוֹ."

 

על פי דברים אלו אנו מבינים, שאילו הייתה מאירה קדושת ארץ ישראל, לא היינו צריכים להילחם באויבים שלנו כלל, אלא היינו רק עומדים וצופים ורואים במפלתם. כי כל הכוח שיש לכל הרשעים להיות פה בארץ הקדושה, אינו אלא משום שקדושתה אינה מאירה. אילו הייתה מאירה קדושת ארץ ישראל, הם לא היו יכולים לסבול את קדושתה והיו כלים מאליהם.

 

ועל ידי מה ממשיכים את קדושת ארץ ישראל, שתתגלה אפילו בגלות המר הזה? על ידי התנוצצות אור זכות האבות. לכן צריך כל אחד להיות חזק מאוד, להזכיר ולעורר את זכות האבות בכל הזדמנות. ונמנה כמה מן המקומות שבהם צריכים לכוון במיוחד:

 

פרשת העקידה – בכל יום אנו קוראים כחלק מסדר התפילה את פרשת העקידה, וחשוב מאוד שכל אחד יקרא אותה ולא ידלג עליה בשום מצב, ואפילו אם הוא ממהר מאוד, יראה שלא לדלג על העקידה, וישים לב היטב למה שאומר וגם יאמר את התחינה הבאה אחריה, שבה אנו פורטים פסוקים רבים שבהם הקדוש-ברוך-הוא מבטיח לנו לזכור אותנו, ולא לנטוש אותנו בזכות האבות הקדושים.

 

תפילת שמונה עשרה – עוד מקום שחשוב מאוד לכוון בו הוא בברכה הראשונה של תפילת שמונה-עשרה, "ברכת האבות", ששם מזכירים את זכות האבות. כי מלבד העובדה שזו הלכה מפורשת, ואפילו מי שהוא טרוד ולא מיושב בדעתו, חייב לכוון לכל הפחות בברכה הראשונה. וכיום ישנו חיוב מיוחד בבחינת "צו השעה", שכל אחד ואחד יכוון מאוד בברכה זו לעורר את זכות האבות, שעימם כרת הבורא ברית, לתת את ארץ ישראל לצאצאיהם.

 

לכן יאמר ברכה זו מילה במילה ובמתינות, וכשיאמר: אלוקי אברהם – יחשוב: תזכור לנו ה’, את הברית שכרתת עם אברהם אבינו! את הזכות של אברהם אבינו! וכשיאמר: אלוקי יצחק יחשוב כנ"ל: תזכור לנו ה’ את הברית שכרתת עם יצחק אבינו! את הזכות שלו! וכנ"ל כשיאמר: אלוקי יעקב. וכשיאמר: וזוכר חסדי אבות – יחשוב: תזכור לנו ה’ את חסדי האבות, את זכות האבות, שתתנוצץ זכות האבות ותתגלה קדושת ארץ ישראל. ואז ממילא יבוא ההמשך: ומביא גואל לבני בניהם – זה אנחנו – למען שמו באהבה.

 

וכך בכל הזדמנות יזכיר כל אחד את זכות האבות, ויוסיף תפילות אישיות, במשך היום בהתבודדות שלו, ויבקש את גאולת ישראל, ושייתן לנו הקדוש-ברוך-הוא את ארץ ישראל בשלמות, בזכות ההבטחה שהבטיח לאבות.

 

ומלבד זאת צריך כל אחד פשוט לצעוק לה’! כי על זמנים אלו שאנו נמצאים בהם נאמר בתלמוד: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תיתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים". (סוטה מט)

 

ודע, שכוח התפילה הוא הוכח היחידי שעמד לנו בעבר, שעומד לנו עכשיו, ושיעמוד לנו תמיד, כמובא במכילתא:

 

"וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה’" – מיד תפסו להם אומנות אבותם – אומנות אברהם יצחק ויעקב. באברהם הוא אומר: ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה’. ביצחק הוא אומר: ויצא יצחק לשוח בשדה – אין שיחה אלא תפילה. ביעקב מהו אומר: ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. אין פגיעה אלא תפילה. וכן כתוב: אל תראי תולעת יעקב (ישעיה מא, יד) – מה תולעת זו אינה מכה את הארז אלא בפה, כך אין להם לישראל אלא תפילה.

 

ואומר: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח, כב) – וכי בחרבו ובקשתו לקחה? אלא לומר לך בחרבי – זו תפילה, בקשתי – זו בקשה.

 

וכן כתוב: וזאת ליהודה ויאמר שמע ה’ קול יהודה (דברים לג, ז), וכן ירמיה אמר: ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמיה יז, ה), ובתפילה מהו אומר? ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו (שם, ירמיה יז, ז). וכן אמר דוד לגָּלְיָת: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואני בא אליך בשם ה’ צבאות אלוקי ישראל (שמואל א, יז). וכתיב: אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, ה’ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. (תהלים כ). וכן באסא הוא אומר: ויקרא אסא אל ה’ אלוקיו, ויאמר: ה’! אין עמך לעזר בין רב לאין כוח? עזרנו ה’ אלוקינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה וגו’.

 

במשה מהו אומר: וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום וגו’. אמרו להם אדום: אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם יצחק, דכתיב: הקול קול יעקב וישמע ה’ את קולנו. ואנו מתגאים על מה שהוריש לנו אבינו יצחק, דכתיב: והידיים ידי עשו ועל חרבך תחיה. וזה מה שכתוב: ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך – שאינן בטוחים אלא בחרב, ואף כאן אתה אומר: וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה’ – תפסו להם אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב. (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, בשינוי לשון קצת)

             

ובזה מתקשר כל עניין התנוצצות אור זכות האבות, וקדושת ארץ ישראל, לעניין התפילה, כי הכל בחינה אחת! את כוח התפילה ירשנו מאבותינו, וגם את ארץ ישראל שהיא מקום התפילה, ומקום הניסים כמובא בדברי רבינו במקום אחר, ירשנו מהם, וכאשר נזכיר את זכות האבות, ואף נתפוס אומנותם – שהיא התפילה – בידינו, אז בודאי נגאל גאולה שלמה, אמן ואמן.