זעק אליו והוא יענך – חלק א

 

 

עשרות אנשי עסקים מצוידים בתיקים מהודרים, חולפים אחד על פני השני, במבט אטום. אישה דוחפת לפניה את עגלת התינוק שבה נמצא בנה, מביטה בו מדי מספר דקות. מנקה רחובות עם עגלת האשפה שלו, כמו לא שייך לכאן, אבל גם לו מיועד כאן תפקיד.

 

פה ושם, ‘גבירים’ בלבוש חסידי, רוכבים על אופניהם בחיפזון למשרדיהם המפוארים שבבנייני הענק המאפילים על השדרה כולה. זו האווירה בשדרת בורסת היהלומים החזקה בעולם: אנטוורפן.

 

בתוך ההמולה עומד עמוס ומחזיק בידו כמות של חוברות צבעוניות. "בטרייה, זאת בטרייה לנפש", הוא קורא לעבר מי שמגלה עניין בחוברות הקטנות. את החסידים הוא מזהה מיד, מניח בידיהם קונטרס אחד, והם מחייכים, ובתמורה ‘נותנים משהו’. את היהודים נטולי הכיפה, קשה לו יותר לזהות, אבל הוא כבר פיתח שיטות מיוחדות לקלוט את מבטם בו, כבר מרחוק. מדי פעם, הוא עוצר אחד מהם, יהודי נטול כיפה, לשיחה קצרה של כמה דקות. הלה מוצא אצלו אוזן קשבת ומספר לו את אשר על ליבו, הוא מתחיל בדברי עידוד, אך מהר מאוד הוא שולף חוברת ומעניקה לאיש. "זה רלוונטי לשיחה שלנו". היהודי מתחיל לקרוא בחוברת, עמוס נפרד ממנו במילים חמות ובחיבוק אוהב וממשיך הלאה.

 

הלהט שבעיניו וההתלהבות שהוא מגלה מעוררת עניין, בפרט אצל היהודים שבהם, ולעיתים ניגשים גם הם אליו, כדי לשמוע ממנו על עצמו. בכל זאת, אין הוא נראה כיהודי מקומי, ובשערותיו כבר נפלה שיבה. הוא מספר להם על מטרת בואו לאנטוורפן: בתו השלישית עומד להינשא, והוא הגיע לכאן כדי להשיג ‘משהו’ שיעזור לו להכניסה תחת חופתה. על פניהם ניכרת הפליאה: משולחים כמותו, המגיעים לאסוף כסף לצורכיהם, הם מכירים לרוב. אך מה ראה יהודי זה לעמוד כך, ברחובה של עיר ולחלק חוברות בציפייה לקבלת תרומה. המלאכה יכולה להיות הרבה יותר פשוטה, ולעיתים גם מבזה פחות.

 

"אני חב את חיי לחוברות הללו, הן אלו שהשיבו לי את חיי והוציאו אותי משאול התחתיות. לא סתם אני עומד כאן וצועק ליהודים, ‘בטרייה, בטרייה לנפש’.

 

למרגלות אחד מבנייני הענק של בורסת אנטוורפן, אני יושב עם עמוס גרובר, כשהוא עדיין אוחז בידו ערמה של חוברות – "למקרה שאיזה יהודי יעבור" – ושומע את סיפור חייו שעובר בין נקודות שנראה כי לעולם לא היו עשויות להתחבר: ילדות בקיבוץ ישראלי, מגורים במנזר נוצרי בקולוראדו שבארצות הברית, לילות ארוכים של שירה עם שלמה קרליבך, ומספר ימים בכלא פנמי אפל.

 

 

גרובר, בן 46, נולד בקיבוץ ‘דליה’ שבצפון, לאב ואם ניצולי אושוויץ. את מרבית ילדותו הוא לא חווה בבית הוריו, אלא בבית הילדים שבקיבוץ. "גדלתי ללא הורים: מלבד ביקורים בשבת, וביקורים פה ושם, לא נפגשנו. זה לא דבר קל", הוא משחזר, "אבל זו הייתה האידיאולוגיה, ואנחנו הזאטוטים, היינו צריכים לשלם עליה".

 

ילדי הקיבוץ גדלו ללא שמץ מושג על יהדות. "ידענו שיש אנשים כאלו, דתיים, יש להם תורה שעל פיה הם מתנהגים, אבל חינכו אותנו שמדובר במשהו עתיק ובלתי-אקטואלי בעליל, שהכלח עבר עליו מזמן. שלא לדבר על האופן שבו הצטיירו בעינינו החרדים וילדיהם. כשרצו בקיבוץ לקחת אותנו לביקור בכותל מהערבי התפלאנו, ‘הרי זה מקום של דתיים?’"

 

מנדל גרובר, אביו של עמוס, היה בן למשפחת חסידי סיגעט, וכבר שהיה ילד היו צריכים הוריו להוציאו מה’חדר’, מחוסר אמצעים. בלית ברירה ובתמימותם, רשמו אותו הוריו לבית הספר הממלכתי, שגם אותו עזב מנדל כעבור זמן לא רב, והיה לשוליה אצל החייט המקומי.

 

עד שיגיע אביו לארץ ישראל עוד יעברו עליו כמה גלגולים. הוא ניסה להצטרף ל’רכבת קסטנר’ יחד עם הרבי מסאטמר זצ"ל, ניסיון שלא עלה יפה, וכך עבר את השואה במחנות הריכוז והצליח לשרוד בזכות חוסנו הנפשי והגופני. לאחר שעלה לארץ, ולאחר גלגולים בקיבוצים שונים, מצא מנדל את מקומו בקיבוץ ‘דליה’, ושם הקים את משפחתו. ייתכן שלחברי הקיבוץ, האווירה הסוציאליסטית, כשכל ה’חברים’ חולקים את כל נכסיהם שווה-בשווה, הייתה מיוחדת במינה, אבל עבור עמוס וחבריו, בני ‘הדור השני’, הפך הקיבוץ לשם-נרדף מקום שממנו רצו להימלט, ולא לשוב אליו עוד.

   

 

השלושה בנופי קולוראדו

(יורם, נועם, עמוס)

                

"היה לי בקיבוץ חבר בלב ובנפש, נועם פרנקנברג, איתו חוויתי את כל ילדותי ונערותי, וכשהגיע הזמן, התגייסנו שנינו לצה"ל יחדיו. מאוחר יותר התקבלנו ליחידת שריון מובחרת, בה הכרנו את חברנו השלישי, יורם קליין, גם הוא קיבוצניק מקיבוץ ‘מצובה’ שבצפון. שנים עברו מאז אותו מפגש, ועד עצם היום הזה לא נתפרדה החבילה. אבל מה שחשוב יותר, בצבא החלה היכרותי הראשונה עם הדת. שירתנו יחד עם חיילים דתיים ופעמים רבות נקראתי להשלים להם ‘מניין’. הסכמתי, כמובן, כנראה מסקרנות, ולעיתים הייתי משתתף בתפילות. מכיוון שלא ידעתי מאומה על סידור התפילה, הייתי קורא לתומי את כל תפילת שמונה-עשרה, כולל ‘אתה חוננתנו’ ו’על הניסים’, בלי לדעת לאלו מועדים שייכות התפילות הללו.

 

הטקסט היה מעט מוזר לי, אבל הידיעה שהייתה כה ברורה לי עד אז, שהדת היא עניין שאבד עליו הכלח, עניין שאין בו כל משמעות לחיינו כיום, איבדה מתוקפה אצלי. ראיתי בחורים צעירים שדבקים בתפילתם ובקשר שלהם עם אלוקיהם".

 

שנות השירות הצבאי עברו על שלושת החברים במהירות, כשלאורכן הם מסכמים ביניהם שמיד עם השחרור המיוחל, הם יצאו למסע בערבות ארצות-הברית. "הרגשנו ריקים וחלולים, ידענו שיש לנו הרבה מה לחפש".

 

שחרורם של השלושה בדרגות גבוהות, והתוכניות הארוכות לטיול בארצות-הברית, נדחו מעט בשל מלחמת ‘שלום הגליל’, שפרצה באותם ימים. "צה"ל חזר אז בגיוס ענק של חיילים. זה היה ביום שישי בלילה, אני ישן את שנתי בבית הורי שבקיבוץ ולפתע נפתחת הדלת בסערה, חברי נועם מתפרץ לחדר, אחוז חרדה. רק כשהוא ראה אותי, הוא נרגע מעט. אני שואל אותו מה קרה לו – הוא היה באמת חיוור – והוא הרגיע אותי ואת עצמו, הוא סיפר לי שהוא היה בטוח שקרה לי משהו, אמר ולא פירט. לא לחצתי עליו לספר לי למה הוא כל כך פחד, משום שלמחרת הוחלט על גיוס כללי נרחב. אוטובוס גדול הגיע לקיבוץ, ועל פי רשימות מיוחדות, החל לגייס את החיילים אחד לאחד. גם אני עליתי על האוטובוס, נפרד לשלום מנועם, שמסיבות מסוימות לא יכול היה להתגייס, כשהוא בוכה ומחבק אותי בדמעות שליש.

 

הגענו לישוב ‘כנען’ בצפון, שם היו אמורים לחייל אותנו. אני ממתין בתור ומחכה לשמוע שקוראים בשמי, אבל זה לא קרה. אני מחכה עוד ועוד, אבל אף אחד לא קורא בשמי. ניגשתי לפקידה האחראית ושאלתי למה הביאו אותי לפה, אם לא מעוניינים לחייל אותי. היא שאלה לשמי, וכשעברה על הרשימות שוב ושוב וראתה ששמי אינו מופיע, אמרה לי הפקידה, ‘סע הביתה’. לא שאלתי יותר מדי שאלות, לקחתי את האוטובוס הראשון וחזרתי לקיבוץ.

 

נועם כבר המתין לי בכניסה לקיבוץ ואמר לי, ‘חיכיתי לך, ידעתי שתחזור’. רק אז הוא הסכים לספר לי את פשר ההתפרצות לחדרי בליל שבת. ‘חלמתי שאוטובוס מגיע לשערי הקיבוץ ומגייס אותך למלחמה, שבה אתה נפגע ולא שב’. כשלמחרת ראיתי שכך אכן קרה, חששתי שלא תחזור, ומחוסר אונים מוחלט, כשאני לא יודע מה לעשות כדי למנוע ממך להגיע לשם, רצתי ליער הסמוך לקיבוץ, והתחלתי לצעוק בכל כוחי: אם יש איזשהו כוח עליון שמנווט את העולם, אנא תעזור לי שעמוס יחזור לקיבוץ בריא ושלם. זעקתי, ממש צרחתי, ופתאום חדרה בי ההכרה שאתה תחזור בריא ושלם, הרגשתי באופן מוחשי שזה מה שיקרה, והנה, אתה באמת מופיע כאן, כאילו לא קרה כלום’".

 

רק מספר ימים לאחר מכן, נודע לעמוס ולנועם שפלוגת השריון שאליה היה אמור עמוס להסתפח, נקלעה לקרב. מחצית מהפלוגה נהרגה, ושאר חבריה נפצעו קשה.

 

לאחר המלחמה נפנו שלושת החברים לארגן את טיולם הארוך, שאותו תכננו כבר מספר שנים. בקיבוץ לא אהבו את העובדה שבניו הטובים יוצאים מיד לאחר השירות הצבאי לטיול לזמן בלתי מוגבל, וניסו למנוע מהם לנסוע, "אבל בגלל שלא היינו הראשונים שנסעו, החלטנו לא להתחשב בזה ופשוט לנסוע. נסענו לארה"ב, לקולוראדו".

נועם ויורם מחפשים את עצמם בקולוראדו.

בחברת מורה דרך מקומי

 

 

"הגענו לעיר דנבר שבקולוראדו והתחלנו לטייל בה. לא היה לנו מימון, והיה עלינו לפרנס את עצמנו. תוך מספר שבועות מצאנו תעסוקה בעבודת בניין, הרווחנו 400 דולר לשבוע, ובסוף השבוע היינו יוצאים לטיולים, בהם היה מתבזבז כל הכסף".

 

באחד הטיולים פגשו השלושה קבוצה של נוצרים אדוקים, המאמינים בייחודיותו של עם ישראל. הקבוצה התרגשה מהמפגש עם שלושת הישראלים, ואלו שמרו על קשר קבוע עם הקבוצה הנוצרית. "מדי יום ראשון היינו הולכים לבקר אצלם במנזר. ראש המנזר, כומר בכיר מאוד בשם ריצ’ בלאנ’ס, נהג בנו כבוד מלכים. הוא העמיד את כל ביתו לפנינו, טיהר אותו מצלבים, הוא אולי חשש שאם נראה צלב בביתו שלו, נעזוב אותו. הכומר היה איש תמים, במשך היום היה יושב וקורא פרקי תהלים בלטינית, ואנחנו הבנו בשלב מסוים שבמקום לעבוד קשה ולשכור דירה, כדאי לנו לגור כאן במנזר, בו אף אחד לא יפריע לנו ולא יבקש דבר תמורת המגורים. מה גם שבכל רגע משהותנו שם, העמידו לנו אנשי המנזר שירות יוצא דופן. בכל אותו זמן ניסה הכומר לתהות על קנקננו, וכשהבין שאיננו יודעים מאומה על יהדות, וצלבים הם בודאי לא אלו שיגרמו לנו לעזוב את ביתו, החל לדבר על ליבנו אודות ‘אותו האיש’. לנו, כמובן, זה לא הפריע. בין כה וכה לא ידענו מאומה".

נועם ועמוס (עומדים) בחברת הכומר במנזר

 

במחשבה לאחור, עמוס זוכר את הימים ההם כימים ריקניים. התחושה לפיה הם נאלצים לאכול לחם חינם ולשמוע בתמורה לזה את שטויותיו של הכומר, הותירה בהם תחושה מנוכרת וריקה, וכל מטרתו של הטיול, שהייתה לחפש ולבקש דרך אחרת ואמיתית, הלכה ונגוזה. אבל הפיתוי הכספי היה כנראה חזק מכל זה, והקבוצה נשארה לגור במנזר.

 

"היינו מבקרים פה ושם גם במרכזים יהודיים רפורמיים שהיו באזור, רק כדי לשמור על איזו שהיא שייכות למקור שממנו באנו. יום אחד ראינו מודעות-ענק הקוראות לבוא ולהשתתף באירוע חגיגי עם ‘הרב המרקד’, יהודי בשם שלמה קרליבך. תמונתו שהתנוססה על המודעות סקרנה אותנו, כמו גם התואר המוזר שדבק בו. שמענו גם מאחרים על התלהבותם מהידיעה שהם עומדים להשתתף בהופעה של קרליבך. עבורנו זה היה ניסיון שהימרנו עליו, מעולם לא היינו בהופעה של זמר דתי, ואם לומר את האמת, היא די הרתיעה אותנו".

 

ערב ההופעה הגיע, השלושה הגיעו, באיחור קל כמובן, לאולם בו התקיימה ההופעה. שלמה קרליבך עלה בדיוק לבמה, עיניו עצומות והגיטרה נתונה בין שתי ידיו, והוא מנגן ניגון מלא השתוקקות. כך, מיד בהתחלה. קרליבך לא התייחס לנוכחים, וכך, כשהוא עוצם עיניים, המשיך לשיר, לא שם לב לאורות האולם שעומעמו, ולנוכחים העומדים ומביטים בו מהופנטים. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב…", והקול הרועד רק הולך וגובר מרגע לרגע. "משהו בשירה היה כן ואמיתי, לא עוד גיטרות רועשות, תופים מחרישי אוזניים, אלא גיטרה קלאסית וקול צרוד ושברירי. אהבה שבוקעת מלב יהודי".

 

השירה הלכה וגברה, הקהל שבא להופעה רחוק כל כך, הרגיש פתאום כה קרוב. "ותשכון בתוכה כאשר דיברת…". "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנו מה המשמעות של היותנו יהודים, הגרים בארץ ישראל, משמעות שלא הקנו שנות החינוך הציוני בקיבוץ. מדי כמה דקות היה ר’ שלוימה’לה קוטע את שירתו באמרה חסידית חמימה ובדברי חיבה לעם ישראל, והקהל מביט בו מהופנט, ושר יחד עמו. "ובנה אותה בקרוב בימינו, בניין עולם". עמוס מתחיל לזמזם את השיר, כאן באנטוורפן, בשדרת הבורסה, בתחילה זמזום דק, ולאחר מכן מעט יותר בקול, בחמימות.

 

"מיד אחרי ההופעה ניגשנו שלושתנו לזמר החסידי, שהצליח לרגש אותנו כל כך. סיפרנו לו שאנחנו שלושה קיבוצניקים מארץ ישראל, והוא לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. כל אותו הלילה ישבנו ושרנו שירי ארץ ישראל, שרנו, בכינו, הרגשנו איך הנשמה היהודית שלנו – פתאום הבנו שיש דבר כזה – מתמלאת באור גדול כל כך".

 

החוויה עבור שלושת הקיבוצניקים הייתה כה עזה, שהם ביקשו מר’ שלוימה’לה להישאר עימם עוד מספר ימים. קרליבך עצמו מיהר מאוד, הוא היה צריך להופיע בקהילה החרדית בראשותו של הרב יחיאל טווערסקי. בסופו של דבר, הציע קרליבך לשלושה שיצטרפו אליו להופעה בדנבר. הם שמחו על הרעיון, סוף סוף משמעות מסוימת נכנסה למונח ‘מסע’ אותו הם טבעו בטרם יצאו לטיול.

 

"יצאנו לדרך, ובמהלכה אמר לנו ר’ שלוימה’לה: ‘יש עימי מזוודה של ספרים, שאתם יכולים לקחת ולקרוא כאוות נפשכם, אבל ספר אחד יש לי, אותו איני נותן לאף אחד. הוא בעבורי כאוויר לנשימה’. אחרי שהוא אמר לנו דבר כזה, הסקרנות אודות הספר הייתה גדולה הרבה יותר. הפצרנו בו שייתן לנו לעיין בספר, והוא, כמו בתוכנית ידועה מראש, נתן לנו אותו, אבל דרש מאיתנו להבטיח שהספר ישוב אליו אחרי הלילה.

 

זה לא היה ספר, אלא חוברת קטנה, צבעונית, בשם ‘מקור השמחה’. בתוך החושך הקולוראדי, העברנו בינינו את החוברת הקטנה עם האותיות העבריות, והתרגשנו באופן שאי אפשר לתאר, מכל מילה ומשפט. ‘בני אהובי, בכל מקום שאתה נמצא, נמצא איתך ה’ יתברך’. מילים כה פשוטות, אבל אחרי שנים רבות כל כך של ניכור וציניות, מהם ניסינו לצאת באמצעות הטיול הזה, הרגשנו שהן מדברות למקום האמיתי ביותר שלנו. כאילו נכתב הספר במיוחד עבורנו. בתום הלילה החזרנו את החוברת לר’ שלוימה’לה, הוא הלך לדרכו, ואנו הבטחנו להמשיך ולהיות עמו בקשר".

  

           

(באדיבות מגזין "שעה טובה")