‘שים.. בחייאת.. שים.. שים הכל!’ סיפור לשבת

“מוֹכֵר הַפָלָאפֶל שָׂם לָנוּ מִכָּל טוּב!” בקשו הלקוחות. מוֹכֵר הַפָלָאפֶל נִשְׁמָע מְשֻׁעֲשָׁע. כָּל מָה שֶׁהִצִּיעַ הָיָה לִשְׂבִיעוּת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַלָּקוֹחַ הַנֶּחְמָד.

• טְחִינָה? שִׂים!
• חֲמוּצִים? שִׂים!
• חֲצִילִים? שִׂים!
• חָרִיף? שִׂים!
• כְּרוּב? שִׂים!
• חסָה? שִׂים!
• פֶּסְטוֹ? שִׂים!
• צִ’יפְּס? שִׂים!
• שִׁלֵּם הַלָּקוֹחַ וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ מְרֻצֶּה וּמְדֻשַּׁן עֹנֶג.

הַרְבֵּה לְאַחַר שֶׁאַחֲרוֹן הַלָּקוֹחוֹת עָזַב אֶת הַדּוּכָן, סִדֵּר הַמּוֹכֵר אֶת הַמָּקוֹם כְּדַרְכּוֹ בְּכָל עֶרֶב, תּוֹךְ שֶׁעוֹד מִתְנַגֵּן בְּלִבּוֹ הַנִּגּוּן הַקָּבוּעַ, לְאֹרֶךְ כָּל הַיּוֹם: “טְחִינָה? שִׂים! חוּמוּס? שִׂים! צִ’יפְּס? שִׂים…!”

לְאַחַר הַגָּפַת הַתְּרִיס וּסְגִירַת הַמָּקוֹם, שָׂם פְּעָמָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל מְנַת לִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ לִפְנֵי קוֹנוֹ בִּתְפִלַּת עַרְבִית כְּמִדֵּי יוֹם.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לִבְרָכָה הָאַחֲרוֹנָה בִּתְפִלָּתוֹ, בִּרְכַּת “שִׂים שָׁלוֹם…” לְפֶתַע נִזְכַּר בַּלָּקוֹחַ הַמְּשֻׁעֲשָׁע שֶׁבִּקֵּר הַיּוֹם בְּדוּכָנוֹ. “עַגְבָנִיָּה? שִׂים! בַּצֵּל? שִׂים! רֹטֶב שׁוּם? שִׂים!” הוּא חִיֵּךְ לְעַצְמוֹ בִּמְבוּכָה וְחָשַׁב לְעַצְמוֹ: “בְּמָה אֲנִי טוֹב יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ לָקוֹחַ שֶׁרַק בִּקֵּשׁ לְהַרְוִיחַ עוֹד וְעוֹד וּלְמַלֵּא אֶת הַפִּתָּה שֶׁלּוֹ מִכָּל טוּב?! וְכִי אֲנִי שׁוֹנֶה בְּהַרְבֵּה? זֶה עַתָּה סִיַּמְנוּ תְּפִלַּת “שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה” וּמָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ? שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים.

הִנְנִי כְּמוֹ אוֹתוֹ אָדָם בְּדִיּוּק:

• שָׁלוֹם? שִׂים!
• טוֹבָה? שִׂים!
• בְּרָכָה? שִׂים!
• חַיִּים? שִׂים!
• חֵן? שִׂים!
• חֶסֶד? שִׂים!
• רַחֲמִים? שִׂים!

שִׂים הַכֹּל! לָמָּה לֹא? תָּכְנִית ‘הַכֹּל לְבַקָּשָׁתְךָ’. אֲבָל, הִזְדַּעֵק מוֹכֵר הַפָלָאפֶל בְּמוֹחוֹ, הֵיכָן הַקֻּפָּה? הֵיכָן מְשַׁלְּמִים?!

אוֹתוֹ לָקוֹחַ בַּדּוּכָן שִׁלֵּם מִיָּדָיֹת בִּמְזֻמָּן עַל מְנַת הַפָלָאפֶל הַבְּרוּכָה שֶׁהֵכַנְתִּי לוֹ. כָּאן אֲנִי מַזְמִין “סַל הֲטָבוֹת” עֲנָק אֲבָל אֵיפֹה אֲנִי מְשַׁלֵּם?!

כְּשֶׁהוּא עֲדַיִן מִשְׁתָּאֶה, הוּא מַמְשִׁיךְ אֶת הַבְּרָכָה כְּשֶׁהוּא מְמַלְמֵל חֶרֶשׁ “בָּרְכֶנּוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד בְּאוֹר פָּנֶיךָ”. אֲהָהּ, הוּא מִתְעַשֵּׁת. כָּאן

הַקֻּפָּה. “כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד”. זֶהוּ הַתַּשְׁלוּם עַל הָרְשִׁימָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַהַזְמָנָה אוֹתוֹ הִזְמִין לִפְנֵי רֶגַע, לִהְיוֹת כְּאֶחָד יַחַד.

מָתַי נְקַבֵּל אֶת הַבְּרָכָה ? רַק אִם נִהְיֶה “כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד”!

כְּשֶׁאָנוּ פּוֹנִים וּמְבַקְּשִׁים מֵאַב הָרַחֲמִים שֶׁיְּרַחֵם עָלֵינוּ כִּי אָנוּ בָּנָיו, יֵשׁ לִזְכֹּר מָה הַתְּנַאי וְהַבַּקָּשָׁה שֶׁל הָאַבָּא מֵאִתָּנוּ: תִּהְיוּ מְאֻחָדִים – תִּהְיוּ בְּיַחַד אֶחָד לַשֵּׁנִי וְאֶחָד כְּלַפֵּי הַשֵּׁנִי. הַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה!