קשר מסתורי בברוקלין פרק ג

כשאבי יצא החוצה, הוא נראה עייף וסחוט. הזמנו מונית וכשישבנו בה אמרתי לאבי: "עכשיו אתה מוכרח להסביר לי מה בדיוק קורה פה".

6 דק' קריאה

אהרן קליגר

פורסם בתאריך 06.04.21

כשאבי יצא החוצה, הוא נראה
עייף וסחוט. הזמנו מונית וכשישבנו
בה אמרתי לאבי: "עכשיו אתה מוכרח
להסביר לי מה בדיוק קורה פה".
 
 
פרק ג
 
קשר מיוחד היה להם לאדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל ולרבי צבי אריה רוזנפלד, מחשובי חסידי ברסלב, ומי שקירב מאות לדרכו של רבי נחמן מברסלב בארצות הברית. עוד בימי מסך הברזל חירף נפשו, ופעל אינספור פעמים כדי להביא עוד ועוד אנשים לאומן, אל הציון הקדוש.
 
הרב צבי אריה רוזנפלד ע"ה למד בבחרותו בישיבת ‘עץ חיים’ ובנובהרדוק. בשנת תש"ט או תש"י נבחן ל’סמיכה’ אצל רבי אברהם שטרנהרץ, שהיה מחשובי וזקני חסידי ברסלב, ומי שעמד בראש ‘ארגון רבני רוסיה’.
 
הבחינה עצמה הייתה נדירה בכל הקשור לזמן שנמשכה ובעמקותה: הרב שטרנהרץ בחן את המועמד שש שעות מידי יום, שלושים ימים רצופים. המבחן שארך, אפוא, מאה ושמונים שעות הקיף את כל מסכתות הש"ס בבלי וירושלמי, השולחן ערוך, הזוהר הקדוש וספרים נוספים. הפירוט המלא נכתב בתעודת הסמיכה המיוחדת שקיבל, שהייתה חשובה בעיניו מאוד, ולא בכדי.
 
בשנת תרפ"ה יצא מפולין, ובסופו של דבר הגיע לניו יורק, שם עשה את רוב שנותיו הבאות. הוא הקדיש זמן רב לפעילות בקרב בעלי תשובה ולפעילויות דומות שקירבו מאות ואלפים לדרך ברסלב ולחסידות חב"ד – שהעניקו לו סיוע ותמיכה ניכרים בפעילויות אלה.
 
הקשר עם האדמו"ר מליובאוויטש החל בשנת תשי"ב, שנה לאחר קבלת הנשיאות של הרבי. באותה תקופה התגורר ר’ צבי אריה בשכונת פלטבוש שבברוקלין. חלק מחבריו היו חסידי חב"ד, שרצו להביאו אל האדמו"ר.
 
ר’ צבי אריה הגיע ל’יחידות’. כבר בפעם הראשונה חש מיד שהוא הולך ומתקשר בקשר מיוחד. הרבי, מצידו, הציע לו להגיע אליו לעתים תכופות יותר, אחת לשבועיים. אלא שהיו לו לר’ צבי אריה בעניין זה מספר מניעות: ראשית, עצם המפגש תבע ממנו מאמץ ניכר, שנית, הרבי התנה את הקשר בכך שיישאר סודי לחלוטין, ואיש לא יידע אודותיו.
 
כך או כך, ר’ צבי אריה החל לבוא לרבי בערך אחת לחודש, והקשר המיוחד נשמר, במתכונת זו, כל השנים. כל ‘יחידות’ כזו נמשכה כשעתיים.
 
ר’ צבי אריה השביע את בנו ישראל שלא יגלה אודות הקשר המיוחד הקיים בינו לבין האדמו"ר לאיש. ואכן, בנו שמר את הסוד עד לאחר פטירתו, בשנת תשל"ט. כמעט שלושים שנה נשמר בסוד הקשר של הרב צבי אריה רוזנפלד ע"ה עם הרבי זי"ע.
 
על טיבה של אותה ידידות מופלאה ועמוקה, יעיד סיפורו של ר’ ישראל רוזנפלד:
 
היה זה בקיץ תשכ"ב. לילה לפני הבר-מצווה שלי, קרא לי אבי ע"ה וציווה עלי להצטרף אליו. לאן? לא ידעתי ולא חשתי צורך לשאול. עלינו על מונית ונסענו למרכז חב"ד העולמי ב-770 בשדרת איסטרן פארקווי. כשהגענו, הכרתי את המקום מיד, מאחר שהשתתפתי עם כל ה’חדר’ שלי באיסט-סייד בתהלוכות ל"ג בעומר שהיו נערכות ב-770, בהשתתפות הרבי. בלי לחשוב, שאלתי את אבי: מה אנחנו עושים בליובאוויטש? ואבי השיב: "ישראל, מרגע זה לא שואלים שאלות!"…
 
בחדר שלפני חדרו של הרבי, המתינו ל’יחידות’ בני זוג זקנים, שנכנסו לרבי ברגע שהגענו, ואנשים נוספים. אבי נכנס אל חדר המזכירות ואני אחריו. ברגע שאבי נכנס המזכיר הבחין בו, קם ממקומו ואמר: "הרב רוזנפלד, אני שולח מיד את שאר הממתינים הביתה ומודיע לרבי שהגעת".

האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל בחדר בו קיבל ל’יחידות’
 
מאוחר יותר התברר לי שהמזכיר פעל בהתאם לבקשת הרבי, שהורה להכניס את הרב רוזנפלד פנימה מיד כשיגיע, בלי להמתין בתור ובלי להטיל עליו הגבלת זמן. למרות זאת, אבי התווכח עם המזכיר וביקש שלא להוציא איש מהתור. "אני צריך ממילא להתכונן", אמר, "ועד שיגיע תורנו, אכנס לבית המדרש". אבי נכנס, אפוא, לבית המדרש הסמוך לחדרו של הרבי, והתיישב ללמוד. כעבור זמן קצר יחסית הסתיימה ה’יחידות’ של הבאים בתור, ואנחנו נקראנו להיכנס פנימה.
 
הרבי מתעקש לשמוע דרשה
 
נכנסו אל חדרו של הרבי. הרבי ישב ליד השולחן וברגע שהרבי ראה את אבי בפתח, אמר: "הו, ר’ צבי אריה, קומט אריין, קומט אריין" (הו, ר’ צבי אריה, היכנסו פנימה, היכנסו פנימה). גם כשהרבי הבחין בי ניכרה על פניו הקדושות קורת-רוח.
 
בתחילה הרבי ואבי החליפו מספר מילות נימוס וידידות, ולאחריהן אבי הסביר לשם מה הגענו. הרבי פנה אלי ושאל אותי מה שמי. עניתי, והרב כתב את שמי על פתק והוסיף עליו עוד כמה מילים. ואז הרבי הסתכל עלי ושאל: "אביך לימד אותך דרשה לבר-מצווה?"
 
עניתי שכן, והרבי המשיך לשאול: "יכול אני לשמוע כמה מילים ממנה?". ואז אבי ע"ה התרגש ואמר לרבי: "חבל על הזמן, אינכם זקוקים לזה". אך הרבי התעקש בעדינות, אם אפשר לומר כך. הרבי לא התווכח, אלא פשוט לא ויתר והמשיך וביקש, "בכל אופן", "אפשר", וכו’ והתמונה נראתה בערך כך – הרבי מבקש שוב ושוב, אבי "לא מתלהב מהרעיון" ומנסה להניא את הרבי מכוונתו, ואני בתווך… לבסוף אבי אמר: "בסדר, אם הרבי מתעקש – צריכים לומר".
 
מרוב התרגשות, פרח מראשי לרגע המשפט הראשון, הפותח את הדרשה, ואבי לחש באוזניי: "תתחיל במילים…" שהיו בעצם המשפט השני, ואז התחלתי: "עס שטייט אין…" (כתוב ב…) ופתחתי כמתוכנן בציטוט מ’ליקוטי מוהר"ן’, שאחריו באה הערה מ’פרי עץ חיים’.
 
כאן אני רוצה להפסיק לרגע את תיאור המשך האירועים בחדרו של הרבי, ולהתעכב על תופעה ששמתי לב אליה באותה שעה, ועד היום איני יכול לשכוח אותה, והיא עומדת כמו חיה לנגד עיני.
 
כאשר חזרתי על הדרשה, הרבי לימד אותי בהתנהגותו פרק בחסידות. אני מתייחס לצורת ישיבתו של הרבי בשעה שחזרתי על הדרשה. אני יכול להעיד שראיתי בעיני – כפי שאפרט מיד – שהרבי גדול ואדיר בתורה. הוא היה יכול לשבת, כפי שאני יושב כעת כשאני משוחח אתכם – מרווח על כסאו, נינוח ושליו. אולם לא כך ישב. הרבי התכופף קדימה – כל כולו, וגם כתפיו – ממש כאילו נכנס באותו רגע למאמץ פיזי. הרבי נעשה מתוח בכל איבריו, ויכולת לראות בבירור שכל גופו הקדוש כאילו נמצא במתח, כשהוא מקשיב לדבר תורה.
 
כשראיתי את תגובת הרבי לדברי הדרשה, הבטתי לכיוון אבי (בתמונה משמאל), כדי לראות כיצד הוא מגיב. ראיתי שהוא נתון בתנוחה מיוחדת, שהייתה אופיינית לו כאשר היה באמצע מאמץ ריכוז חזק. אבל הזיכרון שנחרט בי קשור דווקא ברבי, ועד היום אני זוכר זאת וכולי התפעלות: יושב מולי האדמו"ר מליובאוויטש, שהיה אז כבר בן שישים, והוא נראה כאילו מעמסה כבדה מוטלת על כתפיו – עד כדי כך שאפילו שרירי פניו היו מתוחים. הוא לא הביט בי, אלא היה מרוכז בעניין.
 
עכשיו אוכל לחזור לתיאור הדרשה.
 
חזרתי על דרשתי בערך רבע שעה. התחלתי, כאמור, בציטוט מ’ליקוטי מוהר"ן’, עברתי להערה מ’פרי עץ חיים’, המשכתי בסוגיה במסכת ‘נזיר’ בעניין "עשה דוחה לא-תעשה", עברתי לקושיה של הרשב"א והבאתי תירוץ מדבר תורה חסידי, שהיה בנוי על משל. סיפרתי את המשל והסברתי כיצד זה מבאר את קושיית הרשב"א – ואז אבי ע"ה הפסיק אותי, פנה לרבי ואמר: "חבל על הזמן. אם הוא התחיל, אני כבר אמשיך".
 
כאן הרבי כאילו התעורר ואמר לאבי: "אם אתה מסכים להמשיך לומר לי, בסדר". ואז הרבי חזר לאותה תנועה, ואבי אמר על התשובה האחרונה: "ס’איז מיר שווער פון…" (קשה לי מ… ונקב בציון מראה מקום מסוים). הרבי אמר לו: "אבער וואס טוט איר מיט…" (אבל מה תעשה עם… ונקב במראה מקום אחר).
 
אני חשבתי שאבי עוד יספיק להסביר מה קשה לו באותו מראה-מקום, והנה הרבי רק שומע את אבי מזכיר את מראה המקום הראשון, וכבר הרבי שואל אותו מה יעשה עם מראה-מקום אחר. ואבי עונה: "דאס איז ניט שווער. איך האב א ראיה פון…" (זה לא קשה, כי יש לי ראיה מ….).
 
הייתי אז בחור בן שלוש-עשרה פחות יום אחד. גמרא כבר הספקתי ללמוד, רש"י הקדוש כבר ידעתי, והספקתי ללמוד גם קצת תוספות. אני זוכר שפי ממש נפער מרוב תדהמה: הדו-שיח הזה בין הרבי ובין אבי נמשך כחמש דקות. שמעתי את הרבי ואבי מזכירים את שמותיהם של כל הספרים שניתן להעלות על הדעת, אך יותר מאלה לא קלטתי דבר, וחילופי הדברים נמשכו בצורה כזו קרוב לחמש דקות…
 
לאחר חמש דקות, הרבי אמר: "שוין, איך האב פארשטאנען די ערשטע קשיא" (טוב, הבנתי כבר את הקושיה הראשונה), ומדובר בקושיה הראשונה שאבי שאל, כשהתחיל לדבר, אחרי שהפסיק אותי מאמירת הדרשה. ואז אבי מספיק ואומר את המילים הבאות: "איך האלט, אז דאס קינד האט גענוג געזען. גיט עם א ברכה און ער זאל ארויסגיין, און מיר וועלן ממשיך זיין". (סבורני שהילד כבר ראה מספיק. תנו לו ברכה והיא ייצא ואנו נמשיך).
 
הרבי הרים את הפתק שבו כתב את שמי, בירך אותי, הפסיק לרגע והמשיך לברך, ובין היתר הזכיר את העובדה שהוא מחבב ומייקר מאוד את אבי, הברכה הייתה די ארוכה, והיו בה משפטים שהתקשיתי לעקוב אחריהם.
 
אבא, מה קורה פה?
 
לאחר שהרבי סיים את ברכתו, אבי סימן לי לצאת. הייתי אז ילד צעיר, שרק רגעים אחדים לפני כן נודעו לו דברים שאף פעם לא שמע עליהם ולא ידע על קיומם, אפילו ברמז, ולא צייתתי מיד. שאלתי את אבי: כמה זמן זה ייקח? ואבי ענה: "אשתדל לקצר, זה יכול לקחת שעה ויותר". רק אז פסעתי לכיוון הדלת – ויצאתי.
 
הייתי המום לגמרי. אני מדבר בהתרגשות, אבל אתם צריכים להבין שאדם שעבר חוויה נדירה כזו, חש התרגשות מיוחדת כשהוא מספר את הסיפור.
 
כשאבי יצא החוצה, הוא נראה עייף וסחוט כמו אחרי מאמץ פיזי קשה מאוד. הזמנו מונית וכשישבנו בה אמרתי לאבי: "עכשיו אתה מוכרח להסביר לי מה בדיוק קורה פה".
 
היו לי כמה דברים שהייתי חייב לעמוד על טיבם במדויק. ראשית, מה לאבי ולמקום הזה? ידעתי אמנם שאחדים מידידיו הקרובים ביותר נמנים עם חשובי חסידי חב"ד, אך בין קשר כזה ובין נסיעה עם בנו לליובאוויטש, בערב הבר-מצווה שלו, יש מרחק. הדבר הוכיח לי שיש דברים בגו, מעבר לידידות עם חסידי חב"ד.
 
שנית, מה פשר קבלת הפנים שזכה לה במזכירות, עם ההודעה הדרמטית של המזכיר: "אני שולח את כולם הביתה, ומודיע לרבי שהרב רוזנפלד הגיע?" והעיקר – מה פשר הלימוד המיוחד הזה שקישר בינו לבין הרבי, עד שבאמצע הפסיק אותי בקביעה שראיתי מספיק?
 
ואז, לראשונה, גילה לי אבי על הקשר המיוחד שקיים בינו ובין הרבי, שהחל כבר אחת-עשרה שנים לפני ה’יחידות’ הזו, ואני, וכמוני איש מבני הבית, לא ידע עליו מאומה. אבי דיבר ברצון, והתשובות והגילויים שהעניק לי במהלך הנסיעה, אפשרו לי לקלוט את התמונה, שהלכה והתבהרה ככל שהנסיעה נמשכה.
 
באותה נסיעה אבי ביקש ממני שלא אספר גם בבית היכן היינו. ובאמת, לאחר פטירתו של אבי, שאלתי את אמי אודות הקשר המיוחד, ומפיה התברר לי שגם היא לא ידעה דבר על הקשר עם הרבי. היא סיפרה שידעה רק זאת: שאבא יוצא מידי פעם "ללמוד עם מישהו", והיה חוזר אחרי כמה שעות מותש לגמרי. יותר מזה לא ידעה דבר.
 
בין הגילויים המיוחדים שהרב צבי אריה רוזנפלד זצ"ל השמיע לר’ ישראל, כשחזרו מה’יחידות’ היה גם הגילוי הבא:
 
אבי סיפר, שהרבי נהג לשוחח עמו גם על דברים נוספים, וציין שהקשר הוסב גם לעניינים אישיים. שאלתי לגבי מה הדברים אמורים, וביקשתי דוגמא. אבי סיפר שפעם אמר לרבי שהוא מעוניין להדפיס את ספרי רבי נחמן מברסלב. הרבי השיב שהוא לוקח על עצמו את הוצאות ההדפסה, אך אבי התעקש שלא לקבל מהרבי כסף לצורך זה, והשמיע לרבי טיעון, שהיה די אופייני לו: ההדפסה היא עבודת השם – ואין מעבירים עבודת השם זה לזה.
 
"ידעתי אמנם שהכסף של הרבי ממתין לי", אמר לי אבי, "אך עמדתי הייתה עקרונית, ולא הסכמתי לקבל". אחרי שהספרים יצאו לאור והעסק התחיל לרוץ, אבי הודיע לרבי שאין סיבה להוסיף ולהחזיק את הכסף.
 
שנים רבות לאחר מכן סיפר לי אחד המזכירים של האדמו"ר, שקיבל פעם הוראה מהרבי לשמור בצד סכום כסף מסוים, והסבר לגבי הסיבה לכך: אם ר’ צבי אריה רוזנפלד יגיע יום אחד ויבקש כסף עבור הדפסת ספרים, יוכלו לתת לו מיד ולא ייאלץ להמתין…
 
במזכירות אמנם הכירו את השם ר’ צבי אריה רוזנפלד כשמו של יהודי חשוב, שיש להכניסו פנימה ל’יחידות’ מיד, לפי הוראה מגבוה, אך מעולם לא ידעו ולא קלטו את הנחיצות הגדולה בהדפסת ספריו. הדבר התחוור למזכיר רק אחרי שסיפרתי לו את חלקו של הסיפור מצד אבי.

מתפללים בחצר הציון
 
(באדיבות "שעה טובה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה