שמחה – הבחירה הנכונה!!

מאז התאונה המחרידה לא היה יכול יהודה לסלוח לעצמו. רגשות האשמה שהציפו אותו לא נתנו לו מנוח בימים ובלילות. כל המשפחה והחברים, היועצים והרבנים, יעצו לו להעביר את העניין מלבו למען בריאותו הנפשית ולמען שלום משפחתו. אמרו לו לנסות לשמח את עצמו. אבל הוא רק שקע יותר ויותר בעצבות. גם בזמני שמחה משפחתית גדולה בביתו היה יהודה מנותק ולא אִפְשֵר לעצמו להשתחרר. לא עזרו לו לא השיעורים ששמע, ולא הספרים שקרא, ולא העצות ולא הרעיונות ולא הוורטים ולא הפסיכולוגים. גם התורה והמצוות לא הסבו לו שמחה וקורת רוח. הוא לא הסכים לחייך. השמחה הפנימית שלו כבתה. הוא היה רדוף. רדוף מחשבות, רדוף זיכרונות, רדוף רגשות אשם, רדוף שנאה עצמית, רדוף ביקורת עצמית. מצבו הנפשי הלך והידרדר…

כאשר הוא בא אלי הוא לא בא לשמוע את העצות הנפלאות של רבי נחמן על השמחה. ניכר היה על יהודה שהוא מכיר את תורת ברסלב באופן יסודי. לפני התאונה המחרידה הוא בעצמו היה מוסר שיעורים ומשמח לבבות שבורים ונדכאים. כאב לי לראות אותו במצב הזה, ולא היה לי ספק מה הפתרון. אני מספר את זה למרות שזו באמת דוגמה קיצונית, כי יש בזה יסוד עמוק ששייך לכל אדם ואדם שלא מצליח לשמוח. הדוגמה אמנם קיצונית אבל המכנה המשותף לכל הסוגים הקשים והקלים של העצבות הוא מכנה משותף אחד ויחיד, ולכן הפתרון שעזר ליהודה חיוני והכרחי ויעור לכל אחד להגיע לשמחה אמתית ופנימית.

פניתי ליהודה השבור בהרבה אהבה וניגשתי ישר אל הנקודה ושאלתי אותו: יהודה, מי עשה את התאונה, אתה או ה’? ראיתי כמה קשה לו, אבל הוא מיד הבין שזו נקודת המוקד. הוא היה יהודי מאמין ולא היה יכול להתנגד לאמת הפשוטה והברורה של האמונה שה’ יתברך הוא ריבון כל המעשים, והוא לבדו מנהיג ומשגיח. אך בכל זאת חודשים ארוכים שבהם היה כל כך שקוע בהאשמה עצמית “השכיחו” ממנו לגמרי את האמת הפשוטה. הוא אמנם לא התנגד במילים, כי במוחו ידע את האמת, אבל לבו התנגד נחרצות לקבל את האמת ובאותו רגע הוא בעצמו נוכח להבין את המרחק העצום שבין מה שהוא יודע במוחו לבין מה שהוא חש בכל חדרי לבו.

האמונה שלו במוח חזקה ויציבה, אבל האמונה שבלבו נעקרה לגמרי. במוח הוא מכיר באמונה, אבל בלבו הוא לא חי את האמונה. ולפי חוסר האמונה שבלב כך בדיוק הוא חוסר השמחה. יהודה חי במשך זמן ארוך מאוד בניתוק מוחלט מהאמונה, וכתוצאה מכך הוא הגיע לריקון מוחלט של מאגרי השמחה עד לכמעט שערי מוות. אני לא מגזים אם אומר שהסכנה שנשקפה לחייו של יהודה הייתה סכנה מוחשית ביותר.

ברגע שיהודה האשים את עצמו באופן בלעדי – הוא “סילק” את הקדוש ברוך הוא מהתמונה, ולמעשה ניתק את עצמו מהאמונה. ככל ששקע בהאשמה עצמית כך התרוקן מאמונה וכך שקע בעצבות.

היו לי עם יהודה שיחות ארוכות. ברגע שיהודה הבין את מה שהוא מעולל לעצמו, ההתנגדות שלו נשברה, והוא התחיל להקשיב לדיבורי האמונה ולתת להם מקום להיכנס גם אל לבו. כאשר התחיל יהודה להודות על האמת ולהכיר בטעותו, הוא התחיל להתרפא ולחזור לחיים. זה כל הסיפור: אמונה זו שמחה זו רפואת הנפש.

דיברתי על הנושא הזה בשיעורים רבים, ובכל זאת לאחר המקרה הזה התפללתי לה’ שיעזור לי להגדיר ולסדר את הדברים כך שיהיו לעזר רב לכל השקועים בעצבות וממאנים להתחזק.

כי העצבות המסוכנת ביותר היא העצבות ה”אידיאולוגית” שבה האדם משוכנע במאת האחוזים שיש לו הַצְדָקָה מוחלטת ואפילו מצווה וחיוב גמור להיות בעצבות. לסוג זה של העצבות לא תועיל שום עצה חיצונית, רק העצה הפנימית ביותר שהיא סוד השמחה. אבל המסר הזה נכון וחשוב גם לכל שאר העצובים, כי גם אם עֵצוֹת כאלה ואחרות מועילות באופן זמני או באופן חיצוני – שמחה תמידית פנימית ואמתית אפשר לקנות רק על ידי קניין האמונה כפי שנלמד.

לכן נקדים ונבאר את הקשר ההדוק שבין מידת האמונה לבין מידת השמחה, ולאחר מכן נסביר את הטעות היסודית באמונה של כל אלה שמתעקשים לדבוק בעצבות מכל סיבה שהיא תהיה אשר תהיה.

כל בן אדם חייב בחיים שלו הרבה סוגים של מודדים. למד חום יש תפקיד מכריע בטיפול רפואי בילדים וגם במבוגרים, גם למד טמפרטורה בחדר ילדים יש חשיבות רבה בפרט בחורף. התפקיד של המודדים השונים בלוח השעונים של הרכב הוא קריטי לנהגים מד מהירות, מד הדלק ומד השמן וכל שאר הצגים והשעונים. במערכות מורכבות יותר יש צורך בעשרות ובמאות שעוני מדידה שונים.

הנקודה היא שהיכולת שלנו להעריך דברים שונים אפילו גשמיים היא יכולת מוגבלת מאוד ואנו זקוקים לכלֵי עזר ברורים לצורך מדידה והערכה נכונה. וכל שכן בנוגע להערכת מדדים רוחניים ונפשיים שאין באפשרותנו כלל למדוד ולהעריך, אבל הבורא ברחמיו נותן לנו כלֵי מדידה והערכה שבעזרתם כן נוכל להעריך את הדברים החשובים והיקרים החיוניים למילוי תפקידנו, ייעודנו, תכליתנו ושליחותנו בעולם הזה.

התכלית שלנו היא האמונה ומה מאוד היינו שמחים אם היה לנו כלִי למדוד ולהעריך את האמונה בעזרתו. והנה יש לי בשורה טובה שאכן ישנו מודד ברור לאמונה: מידת השמחה היא המודד לאמונה! ברוך ה’, כולנו יודעים להעריך את מידת השמחה שלנו, כל אחד כפי שיודע בנפשו; והחידוש הגדול הוא, שמידת השמחה מצביעה באופן ברור על רמת מידת האמונה בנפש ובלב.

פתחנו את הנושא של השמחה בכך שכדי להתחיל לשמוח אדם צריך לשכוח את העבר לשכוח את הצרות ואת הכישלונות לפחות למשך פרק זמן מסוים כדי שיוכל להתמלא בכוחות ובשמחה במידה מספקת לאפשר לו להמשיך בחיים ולא לשקוע.

אבל הבעיה היא שבלי אמונה אדם לא יכול לשכוח. כאשר אדם מאשים מישהו מלבד ה’, בין את זה את אלה שמצערים אותו, את השוטר, את הרופא, את השופט, את השכן שהלשין עליו, את עצמו, או כל אדם או כל דבר אחר – הוא לא יכול להשתחרר מההרגשות הקשות. רק כאשר הוא חי את ה”אין עוד מלבדו” ומאמין באמונה שלימה שהבורא הוא לבדו בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים – זה פתח ההצלה היחיד לשחרר את האדם מכל ההרגשות הקשות. זה היסוד האיתן שעליו עומדת האמונה.

וכל שכן, כאשר בונים על גבי היסוד הזה את הקומה הראשונה של האמונה שכל מה שעושה ה’ הכול לטובה ואין שום רע בעולם – שאז בוודאי ניתן להגיע לרפואה שלימה, כפי שעוד נרחיב בעזרת ה’. אבל בלי לבסס את היסודות האלה בעומק הנפש, המשחק פשוט אבוד – אין תקווה לשמחה, אין תקווה להשתחרר מהמועקות, אין תקווה לצאת מהבוץ.

לכן העצבות והשמחה הן מדד מדויק לרמת האמונה, ליכולת של האדם לקשר ולחבר את כל מה שעובר עליו להשגחת ה’ ולחסדיו ולרחמיו; ואילו האמונה היא התיקון והרפואה הפנימית והדבר היחיד שיכול לביא את האדם לשמחה אמתית הנובעת מהאמונה. לכן כאשר מדברים על מידת השמחה צריכים לדעת שהשמחה היא רק מדד, והעבודה האמתית היא על מידת האמונה, וזה בידו ובאפשרותו של כל אדם.

ונסביר את זה בפרוטרוט, כי זה ממש יסוד החיים, וצריכים לחזור על הדברים יום יום כל החיים:

אמונה פירושה להכיר בכך שהכול מאת הבורא והכול לטובה. ואם אתה באמת מאמין בזה – אז אתה מקבל את הכול באהבה, בהשלמה מוחלטת והעיקר – אתה מרוצה תמיד! יש כאן החלטה אלוקית של הבורא שאוהב אותך ואתה סומך עליו באופן מוחלט, בלי פקפוק, בלי הרהור ובלי שום השגה.

כל קושי להשלים עם המציאות, כל צער, כל תרעומת, כל תחושת התמרמרות, כל עצבות, כל ייאוש, כל דיכאון, כל פחד וחרדה, כל כעס וחוסר סבלנות – כולם נובעים רק מכך שאחד מהיסודות של האמונה רופף אצלך: או שאתה לא מאמין שהכול מאת ה’, או שאתה לא מאמין שהכול לטובה, או שאתה לא מאמין שהבורא אוהב אותך.

כל מה שקורה איתך בחיים הוא החלטה של בורא עולם שעושה את החשבון רק להיטיב עם בריותיו. או שאתה מכיר בזה ומקבל את זה ואז אתה מרוצה, או שאתה לא מקבל ובועט ומתנגד ואז אתה לא מרוצה.

הדברים מאוד פשוטים ומדברים בעד עצמם. זה ממש חשבון פשוט ובסיסי. זו האמונה.

אדם שלא מקבל את זה פשוט לא יכול לשמוח, לא יכול לשכוח את הבעיות, לא יכול לסלוח לעצמו, לא יכול לשמוח במצוות. זה השורש של הכול. ומידה טובה מרובה, שמי שמתחבר לדעת הנפלאה של האמונה ולומד כיצד היא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, נמצא על הדרך הנכונה לעבר חיי אושר ושמחה.

נכון שאנחנו לא מלאכים ולא מושלמים ולפעמים עוברים דברים על האדם שבהם קשה לו בשלב הראשוני לקבל באמונה והוא בהכרח מרגיש חוסר בשמחה – אבל זו בדיוק הנקודה, כי בעזרת חוסר השמחה הוא למעשה מקבל מסר משמיים, הוא מקבל מדד ברור להבין היכן החיסרון האמתי שלו והיכן עליו לתקן. כלומר חוסר השמחה מצביע על צורך לתקן ולחזק ולבסס את האמונה.

ואכן, כשעובר עליך מקרה שבו קשה לך להתחזק – זה רק איתות משמיים: “בני היקר, הנה לך הזדמנות לעבוד ולקנות אמונה בעוד רובד, בעוד בחינה, בעוד היבט. וכאשר תשלים את האמונה לפי בחינת הניסיון שלך – אתה תגיע לשמחה ולנחמה ובכך תדע שעברת את המבחן בהצלחה.”

רבי נחמן כותב את זה במילים קצרות שמקפלות בתוכן כל כך הרבה:

“עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו”.

רבינו פוסק בצורה חד משמעית שכל עצבות היא מחלקות והתנגדות לרצון ה’. זה כמו אחד שחושב שהוא מבין יותר טוב מהבורא ולא מרוצה בהשגחת הבורא עליו.

זה כל כך אבסורדי ובכל זאת זה לצערנו כל כך נפוץ אצל אנשים מכל גווני הקשת שלא מודעים לעבודת האמונה ולמלחמה הבלתי פוסקת על האמונה שהיא ממש מלחמה על החיים ועל שמחת החיים. כל תרעומת פנימית וכל בכניינות – היא ממש כפירה, או גילוי של חוסר אמונה, אם נרצה להגדיר את זה בעדינות.

זו הסיבה שכתבתי כל כך הרבה בגנות הבכיינות, ואחד הדיסקים המהפכניים ביותר הוא הדיסק שלי תפסיק להתבכיין. כי הבכיינות היא גילוי של התנגדות לרצון ה’, ולכן לא פלא מדוע כל השערים נחסמים בפני הבכיין ותפילתו לא נענית, ואילו ברגע שהוא מתחיל לומר תודה ולקבל את רצון ה’ – הוא נושע.

כאן המקום להוסיף נדבך נוסף שכבר נגענו בו קודם ושוב נדגיש ונחדד אותו להשלמת התמונה. לא רק שהעצבות לאחר כל צער בחיים מעידה על חוסר אמונה אלא היא גם טיפשות וחוסר הבנה של מושג השמחה.

לא ראינו ולא שמענו על אדם שלאחר שקיבל דו”ח חניה הוא לא רוצה להניח תפילין, או שאם כואבת לו הבטן הוא לא שומר שבת, או שאם השכן חוסם אותו בחניה הוא הולך לאכול בשר לא כשר חלילה, או כאשר הוא נתקע בפקק הוא מוריד את הכיפה ומגלח את הזקן בתער. זה מצחיק, נכון? מה הקשר? וכי בגלל שקרה לך משהו לא נעים, יש לך הצדקה או סיבה או עילה או כל טיעון אחר להתרשל בקיום איזו מצווה או לעבור על איזו עבירה.

אם כך תאמר לי מה ההבדל בין זה לבין מצוות השמחה?

כבר הוכחנו באופן חד משמעי שהשמחה היא מצווה; ולא רק שהיא מצווה אלא היא הלב של המצוות כולן; ויתירה מכך, ביטולה של מצוות השמחה גורר בעקבותיו את העונש החמור והנורא ביותר, צ”ח קללות! ומכיוון שאנחנו עבדי ה’ ומחויבים לקיום ולעשיית רצונו יתברך, אין לנו שום הצדקה וזכות להפסיק להיות בשמחה יהיה מה שיהיה, גם בזמנים קשים, וגם כשלא הולך, וגם בימים שבהם לא מסתדר לנו כרצוננו, וכן בכל מצב אחר שתוכל להעלות על דעתך.

מי שמכיר את השיר “מה שהיה היה”, שיוסיף וישנה מילים לפי הצורך והעניין ולפי האמונה הצרכת לו, וישיר לעצמו: “מה שהיה היה – לא נעזוב את השמחה; מה שהיה היה – זה לא סיבה לעבור עבירה; אבא תזכה אותי לדעת ששמחה היא מצווה יקרה; אבא תן לי דעת לא לעזוב לעולם את השמחה…”

עד כאן הסברתי די לכל מבקש אמת, והגדרתי והצגתי באור חדש את הדברים שכבר כתבנו בסייעתא באריכות בספרים “בגן האמונה” ו”שעריו בתודה” עם מקורות ודוגמאות. וכאן ברצוני להוסיף נדבך חשוב שבו ישנו הניסיון הקשה ביותר, כי בו הכי קשה להבין את ההתייחסות הנכונה על פי האמונה.

לזכות לחיות באמונה ולהאמין שכל מה שעובר בגשמיות הוא מאת ה’ ולהישאר בשמחה זו מדרגה גבוהה. אבל לחיות את הדעת הזאת ברוחניות – זה קשה כפליים, כי בעניינים רוחניים היצר הרע משקיע את עיקרו כוחותיו ממש “מתלבש במצוות”, כמו שאומר רבי נחמן, ומנסה בכל דרך לגזול מהאדם מן השמחה. וכאן האדם סובר בטעות שיש לו את ההצדקה המלאה להיות בעצבות כתוצאה מהמצב הרוחני שלו, שהרי סוף סוף לא מדובר בהפסד גשמי אלא בענייני רוחניות ויראת שמיים.

מצד אחד הוא מרגיש, שאם יישאר בשמחה למרות הנפילה זה לכאורה זלזול בתורה ובמצוות שזו הטעות הראשונה. וגרוע מכך, הוא מרגיש שאם יישאר בשמחה הוא לא ירצה להתחזק ולחזור בתשובה או לנסות לצאת מהמצב, כאילו השמחה היא הַשְׁלָמָה עם המצב והנצחתו וזו הטעות השנייה, כפי שנפרט.

והטעות העיקרית היא הטעות של הבחירה, שהרי הוא “נסמך” על מאמר חז”ל שהכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, והוא מבין מכך בטעות נוראה שכאילו בענייני רוחניות אין השגחה פרטית והכול זה רק מעין “כוחי ועוצם ידי” והוא שוכח גמרות מפורשות אחרות כפי שנראה. הוא נסמך על עיקרון הבחירה החופשית באופן מוחלט ושוכח שלצד האמונה שלנו בבחירה החפשית ומבלי לגרוע בכהוא זה מהאחריות שלנו על כל המעשים שלנו – אנו מאמינים באמונה מוחלטת שגם ברוחניות ישנה השגחה פרטית ושה’ מכוון ומנווט את כל מעשינו ואת כל מצבי הנפש השונים שלנו ואת כל ההצלחות והכשלונות הגשמיים והרוחניים.

למעשה פירטנו כאן שלוש טענות מרכזיות שאותן נפריך בסייעתא דשמיא אחת לאחת ונציג את השקפת האמונה השלימה הכוללת את הגשמיות והרוחניות כאחת, ורק השקפה זו היא המפתח לשמחה מושלמת, כי כפי שכתבנו, גם מי שזוכה לעמוד באמונה ובשמחה בכל תלאות החיים, נמצא בסיכון מוגבר ליפול מהשמחה כשהדברים נוגעים לרוחניות, ויש בנושא זה בלבול וערפול גדול מאוד.

ראשית נקדים ונבהיר באופן חד משמעי שכל מה שנכתוב כאן מדובר אך ורק לאחר מעשה! אין מציאות בעולם שאדם ירשה לעצמו לעבור איזו עבירה מדאורייתא או מדרבנן או לעבור על מנהג קל או להתרפות כהוא זה בגשמיות וברוחניות ולחשוב שזה מאת ה’. חלילה וחלילה, מלחשוב כן. על כגון זה אמר רבי נחמן מברסלב: “הַבְּחִירָה בְּיַד אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר כִּרְצוֹנוֹ בִּבְחִירָתוֹ… וְעַל כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּחִירָה עַל הַכֹּל”.

ובמקום אחר מובא בשמו: “שמעתי שאיש אחד שאל אותו, כיצד הוא הבחירה. השיב לו בפשיטות שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות, אם רוצה עושה ואם אינו רוצה אינו עושה. ורשמתי זאת כי הוא נצרך מאוד, כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאוד, מחמת שהם מורגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאוד, על כן נדמה להם שאין להם בחירה, חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בוודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאוד”.

ואותו רבי נחמן מעיד על עצמו שכמו שאנו רואים אותו שהוא צדיק כל כך גדול ונקי מכל חטא ועבירה ועוון ויש לו יראת שמיים נוראה ועליונה עד שכאשר היה שם את היד על השולחן היה השולחן רועד, ולמרות שזכה לרום המעלות ולפסגת ההשגות שניתן להשיג בגוף – עם כל זה העיד שאם יעבור את העבירה החמורה ביותר לאחר מכן מיד יהיה בשמחה כבתחילה ולאחר מכן יעשה תשובה בזמן ומקום הראוי.

ונבאר את הדברים שיש בהם יסודות מרכזיים:

רבי נחמן אמר “כמו שאתם רואים אותי”, כרוצה לומר שאין שום סתירה בין להיות בשמחה לאחר העבירה לבין צִדְקוּת קדושה ויראת שמיים. השמחה היא לא זלזול ולא רפיון חלילה. זה לא שהוא שמח שעשה עבירה חס ושלום, אלא הוא שמח כי יש מצווה לשמוח ומכיוון שיש מצווה לעבוד את ה’ בשמחה גם ברגע הזה, שהרי גם לאחר שעבר עבירה אחת, אין לו שום היתר לעבור עבירה נוספת ולהיות בעצבות. ובנוסף אין דבר מזיק יותר לעבודת הבורא מהעצבות, נמצא שאם יהיה עצוב לאחר העבירה יוסיף חטא על פשע ויכניס את עצמו לסיכון הרבה יותר גדול, כי הוא ממש נותן ליצר הרע שליטה מוחלטת עליו. ורואים מכאן שאין שום קשר בין עצבות לאחר עבירה לבין המושגים יראת שמיים, כבוד שמיים, או לבין המושגים תשובה וחרטה כפי שמבואר בדברי רבינו במפורש ויובא בהמשך.

יוצא שבמאמר זה של רבי נחמן מקופלים שכלים עצומים ובסיסיים של אמונה ועובדת ה’ שאותם אנו רוצים לפרוש בפני הקורא מתוך תפילה ותקווה שנזכה שכל אחד מהקוראים יפנים אותם בצורה מוחלטת. כתבנו אותם כאן בקצרה, ועדיין יש צורך להרחיב ולבאר ולבסס את הרעיונות האלה, כי דבריו של רבי נחמן הם מעט המחזיק את המרובה ומתחלקים לניצוצות רבים של אור אלוקי שבכוחם להאיר לכל אחד מאתנו את החיים.

אבל לא נקדים את המאוחר, אלא רק נעמוד על הנקודה שלשמה הבאנו את הדברים. אותו רבי נחמן שאמר שהבחירה היא כפשוטו ממש, ואותו רבי  נחמן שהיה ירא שמיים בתכלית וגידל צבא של עובדי ה’ יראים ושלמים היראים מכל נדנוד עבירה. הוא בעצמו אמר שלאחר עבירה, תהיה אשר תהיה, צריכים וחייבים להישאר בשמחה. זה צורך חיוני, נחוץ והכרחי, מכריע וגורלי.

ועכשיו נבוא לבאר את הדברים אחד לאחד, אך נבקש מהקורא לא להגיע למסקנות עד שיקרא את מכלול הדברים ויבין אותם לאשורם ושוב נדגיש שכל דברינו נוגעים אך ורק לאחר מעשה. לפני מעשה ישנה עבודה אחרת לגמרי שהיא עבודת הרצון, כפי שכתבנו באריכות בספר “אור חדש” בנוגע לכוח הבחירה והרצון וכאן אין המקום להאריך בזה. כאן אנחנו מדברים רק לאחר מעשה כי שם הנפילה העיקרית בשמחה. כפי שפתחנו, עצבות מסיבה “אידיאולוגית” ו”ערכית”, מתוך מחשבה שבמקרה כזה או אחר העצבות היא מצווה או מותרת או נכונה או ראויה – זו הסכנה הגרועה ביותר שמעידה על חוסר אמונה עמוק, ולכן אנו נדרשים לברר סוגיה יסודית זו, שהיא סוגיית האמונה לאחר כישלונות וירידות רוחניים.

ניגש בחזרה לטענות שהועלו ונעמוד על הטעות שבהן:

טענה ראשונה: אני מרגיש שאם אשאר בשמחה למרות הנפילה זה זלזול בתורה ובמצוות…

תשובה: לעבור על התורה זה דבר חמור, אבל וכי בגלל שעברת עבירה אחת עכשיו אתה צריך לעבור עבירה אחרת? וכי העצבות שלך כן מכבדת את ה’? ההיפך הוא הנכון, כמו שכבר הארכנו להראות ולהסביר שהעצבות היא ביזיון לה’, ביזיון לתורה, וביזיון למצוות. וגם עכשיו לאחר כל עבירה וירידה, אתה מחויב בכל המצוות ואתה מקיים בכל רגע ורגע מצוות רבות ואתה מחויב לשמוח בהן ויש לך הרבה מאוד מה לשמוח.

התורה הקדושה מגדירה בפירוש מה התיקון של העבירה, והתיקון הוא לא עצבות אלא התשובה. והתשובה היא מצווה וגם אותה צריך לקיים בשמחה כמו כל מצווה אחרת. ויתרה מכך, את מצוות התשובה אפשר לקיים רק מתוך שמחה ולא מתוך דכדוך וייאוש, ולכן לחתן ביום חופתו נמחלים כל העוונות.

אפילו וידוי שהוא החלק המעשי ביותר של התשובה – אפשר לקיים בצורה המשובחת והנעלה דווקא מתוך שמחה שלימה. וכך אומר רבי נחמן: “דע כי צריך דווקא וידוי דברים, כי צריך לפרט את החטא וצריך להתוודות בדיבורים בכל פעם על כל מה שעשה. ויש לזה מניעות רבות, לפעמים נשכח מאתו החטא, ויש שיכבד עליו מאוד וקשה לו להוציא הדיבור להתוודות, ועוד מניעות רבות. (אם כן מה העצה?) וצריך לזה שמחה של מצווה, כגון חתונה של מצווה או שאר מצווה בשמחה…”

אם כן, את החלק המעשי המרכזי של התשובה שהוא הווידוי אפשר לקיים דווקא מתוך שמחה.

אבל החידוש הגדול הוא שגם את החלק הפנימי של התשובה, שהוא חרטה עמוקה ופנימית ולב נשבר – אפשר לקיים רק מתוך שמחה. וכאן חשוב להדגיש ולהבהיר את מה שחוזר ואומר רבי נחמן שישנו חילוק עצום, הבדל שמים וארץ בין עצבות לבין לב נשבר וחרטה אמתית, כמו שאומר רבי נחמן: “לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל”.

יסוד זה מוזכר בחלק השני של השיחה שהובאה לעיל בעניין העצבות: “עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו”. כלומר, ישנו הבדל גדול מאוד בין עצבות לבין לב נשבר.

ניתן קצת דוגמה והמחשה לדברים:

עצבות פירושה שאדם מרגיש כישלון, כאילו הוא נכשל והוא גרוע. הוא מרגיש שכל הדימוי העצמי שלו התנפץ לרסיסים. הוא החזיק מעצמו צדיק ועובד ה’, ועכשיו הוא לא מקבל את המציאות שהוא בסך הכול בן אדם ושיש לו יצר הרע ושהוא בסך הכול צריך הרבה תפילה ותחנונים לה’ יתברך בשביל להיות איש כשר. לא מתאים לו לעבוד את ה’ כמו בן אדם, והוא רוצה לעבוד את ה’ כמו איזה מלאך או שרף. זו עצבות שנובעת מגאווה ומדמיונות ומשקר מוחלט.

ולעומת זאת לב נשבר זו מציאות של אדם שמכיר את מקומו. הוא יודע היטב שאם ה’ לא יעזור לו אין לו סיכוי, לכן הוא לא מאוכזב מעצמו, אלא הוא רק מתגעגע אל אביו. הוא רוצה לחזור לאבא בלי שום חשבונות אישיים, ובלי שום אינטרס להגיע למדרגות ולתארים, רק לעשות רצון אביו שבשמיים ולהיות איש כשר.

כאשר האדם שמח לאחר העבירה הוא מנטרל את כל הגאווה האישית, הוא מכיר את מציאותו כנברא בעל חסרונות, ויודע שהוא בסך הכול צריך לעשות את רצון ה’ גם לאחר שחטא, ואת רצון ה’ הזה הוא יעשה בשמחה גדולה. הוא ישמח בכל מצווה שהוא זוכה לעשות. ורק בזמן המתאים והנכון לתשובה וללב נשבר, כגון בהתבודדות שלו, בזמן חשבון הנפש שלו או לפני השינה – רק אז ישַבֵּר את לבו ויתוודה ויביע חרטה וגעגועים, וגם זאת מתוך אהבת ה’ ולא מתוך שנאה עצמית או ביקורת עצמית פסולה.

ומדוע צריכים להגביל את הלב הנשבר לזמן מסוים? בגלל שלב נשבר הוא מסוכן, כי אנשים בטעות מחליפים את הלב נשבר עם העצבות שהיא אֵם כל חטאת וראשית ההתרחקות מה’. וכך אומר רבי נחמן: “אף שגם לב נשבר הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה. וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחרה, יותר מאשר יכולין ליכשל על ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזה הוללות, חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה שחרה. על כן צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר”.

ובשיחות מוסיף רבינו ומדגיש שוב שלב נשבר אינו עצבות כלל: “לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל. כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה. אבל לב נשבר היא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאוד מאוד בעיניו יתברך”.

ועוד כותב: “על זה צריכין לייחד שעה ביום להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך כמבואר במקום אחר. וגם אותה השעה אסור שיהיה לו עצבות רק לב נשבר, אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה “. זאת אומרת שעצבות היא איסור גם אם היא עצבות בגלל העבירות של האדם. וזו הגדרה חשובה מאוד – כמו שגם לאחר עבירה אתה מחויב להמשיך לקיים מצוות בשמחה שזה כולל את המצווה להיות בשמחה, בדיוק כך אסור לך לעבור שום עבירה בגלל שכבר עברת עבירה אחת, וזה כולל את העבירה החמורה של העצבות, כלומר, העובדה שנפלת ונכשלת לא נותנת לך היתר לעבור עבירה נוספת ולשקוע בעצבות.

מה זה משנה מה עשית? וכי זו סיבה מספיק טובה בשביל לעבור עבירה יותר חמורה, או האם זו סיבה מספיק טובה בשביל לא להמשיך ולקיים מצוות בשמחה?!

ושוב מזהיר רבי נחמן להגביל מאוד את הלב הנשבר כדי לא לעבור חלילה את הגבול המסוכן של העצבות שהיא איסור והיא שנואה על הקדוש ברוך הוא ואין לה שום הצדקה, כמו שמזהיר וכותב: “ועל זה הזהיר אותנו כמה פעמים להתאמץ ולהתגבר שלא יהיה לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא. ושאר כל היום יהיה בשמחה”.

ואדרבא, הסימן המובהק ללב נשבר אמתי הוא שהוא מביא בעקבותיו שמחה גדולה, כמו שאומר רבי נחמן: “אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה”. ואילו המרמור השקרי והעצבות שלאחר העבירה הם בעצמם עבירה ומתקיימים בהם דברי חז”ל “עבירה גוררת עבירה”. וכשהאדם הולך ושוקע בעצבות, היא רק הולכת וסוגרת עליו, הולכת ומתגברת ומרחיקה אותו מכל הרצון דקדושה.

סיכום: עצבות זה איסור וזלזול בתורה ובמצוות ואין לה מקום בעבודת ה’ כלל. אי אפשר לחזור בתשובה אמתית רק כאשר שומרים על שמחה גדולה כל היום כולו.

@@טענה שנייה: אני מרגיש שאם אשאר בשמחה לאחר העבירה, אני אחשוב שהכול בסדר ולא ארצה להתחזק ולחזור בתשובה או לנסות לצאת מהמצב שלי, אני מרגיש שהשמחה לאחר העבירה היא השלמה עם המצב והנצחתו ושקיעה במעין תרדמה רוחנית…

תשובה: אין מה לומר, אלא שהיצר הרע הוא שקרן מדופלם ויודע את העבודה כמו שצריך. איך הוא מצליח למכור לכל כך הרבה אנשים את השקר הזה? אפילו בגשמיות מה שמביא את האדם לפעולה להצלחה ולשינוי אמתי – זה רק רוח טובה, ואילו רוח נכאה ועצבות רוח רק מורידות את האדם מטה והופכות אותו לשבר כלי ומנטרלות כל רצון לשינו וכל תקווה?

הרי אנחנו לא מדברים כאן באנשים טיפשים שרוצים להישאר במצב הנוכחי. אם אדם רוצה לרמות את עצמו הוא יכול לרמות את עצמו הרבה מאוד והוא לא צריך בשביל זה את העצבות שהיא השקר הגדול ביותר. אנחנו מדברים על אנשים עם קצת שבכל שמבינים שיש תכלית ורוצים בוודאי לעשות רצון ה’.

ולעשות את רצון ה’ ולתקן – זו עבודה. ובשביל לעבוד צריכים כוחות, חיוּת, חשק ומרץ – שכולם הם פועל יוצא של השמחה. שמחה זו זריזות, שמחה זו תקווה. עצבות זה בדיוק ההיפך הגמור. איך אתה מצפה לעשות שינוי בחיים כשאתה מכבה את כל המנועים הפנימיים שלך? בשביל שינוי אתה צריך להפעיל את המנועים בשיא העוצמה ולהמריא!

כמו כן תשובה אמתית היא רק תפילה, שינוי אמתי הוא רק חיזוק ברצונות טובים – וזה ייתכן רק על ידי שמחה. רבי נחמן כותב את זה בכמה מקומות והוא גם רומז לכך בשיחה נוספת: “סיפר לי אחד מאנשיו שפעם אחת שאל את רבנו זכרונו לברכה מהו החילוק שבין לב נשבר למרה שחורה. השיב לו: לב נשבר הוא כך שאפילו כשעומד בין העולם יחזיר פניו ויאמר: רבונו של עולם וכו’…” – ובזה רבינו רצה לציין את החילוק, כי הלב הנשבר מעורר לתפילה ואילו העצבות מדכאת ומוציאה כל חשק לתפילה ורק מרחיקה את התשובה ואת התיקון.

רבי נחמן הגדיר את זה בצורה הברורה ביותר בכך שאמר שהיצר הרע לא רוצה את העבירה אלא את העצבות שלאחר העבירה. כי העבירה עצמה היא כלום, אדם מועד לעבירות וה’ יתברך יודע את זה ולכן הוא נתן לנו את מצוות התשובה, כדי שלאחר כל עבירה האדם יעשה תשובה וימחק הכול, ואם הוא יזכה לתשובה מאהבה הוא עוד יהפוך את העבירה לזכות – אז מה יש ליצר הרע מזה? מה הוא מרוויח?

אבל אם היצר הרע מצליח להפיל את האדם מהשמחה לאחר העבירה – או אז הוא באמת עושה “קופה” כי העצבות שלאחר העבירה היא כמו בית כלא ששומר אותך ב”כיס” של היצר הרע. אז יעברו על האדם כמה וכמה ימים של עצבות שהיא מוות רוחני, ובאותם ימים “שחורים” גם את המצוות שיצליח לעשות, הוא יעשה בלי חשק ובלי שמחה ובלי לב, וסביר יותר שייפול לעוד עבירות ופגמים כתוצאה מהעצבות שלו, כי רבי נחמן אומר שהעצבות היא עיקר נשיכת הנחש, כלומר שורש כל העבירות.

אז בוא ונסכם: מה יגרום לך להשתנות באמת העצבות או השמחה? אתה מבין איזה שקרים היצר הרע מוכר בסיטונאות? מיליוני אנשים נפלו לעצבות מהעבירות שלהם וזה לא הוביל אותם לשום תיקון ותשובה, ובכל זאת ממשיכים להאמין… הגיע הזמן לנפץ את התרמית!

ועכשיו נעבור לטענה האחרונה שהיא המורכבת ביותר כי היא נוגעת ליסודות האמונה:

הטענה והטעות היא כך: לכאורה יש לי בחירה חופשית מלאה, הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, לכן אני לא יכול להגיד על הירידות הרוחניות שלי שגם זה בהשגחה או שזה לטובה, במקרים הללו אני האשם הבלעדי, בכול זה רק בגללי. כל הכוח להתחזק בשמחה הוא להאמין שהכול מה’, אבל בענייני רוחניות נראה לי שזה לא מֵה’ אלא רק ממני…

אז בוא נעשה חשבון קטן ופשוט של גמרא מפורשת. אתה מאמין בגמרא? הגמרא אומרת שבכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר לא יכול לו. מה זה אומר? שכאשר אתה מצליח, מי למעשה השגיח ועזר לך להצליח? האִם זה אתה לבד? האִם אתה המצליח הבלעדי או שיש כאן השגחה פרטית וסייעתא דשמיא? על פי הגמרא שאומרת “אללמלי הקב”ה עוזרו” ברור שזה מה’. ברור שיש כאן השגחה.

אז למה כאשר אתה לא מצליח, קשה לך לומר את האמת הפשוטה “כאן ה’ לא עזר לי…”? אתה אומר שזה כבר לא מה’, חלילה. בכישלנות אתה חושב שזה רק אתה ואין שום התערבות ושום השגחה. אתה מפחד להכיר בעובדה שלמרות שיש בחירה חופשית מוחלטת ושלימה בלי שום תירוץ, ישנה גם השגחה מוחלטת וגמורה גם על רוחניות ואין בזה שום סתירה, אלא שאנחנו בשכל שלנו לא יכולים להבין את זה כפי שכבר האריכו להסביר את זה גדולי העולם שלפנינו ולא ניכנס לכל הצד הפילוסופי של השאלה הזו. נישאר ברובד הפשוט והמעשי.

כאשר אתה מצליח – ה’ עזר לך, וכאשר אתה נכשל – ה’ לא עזר לך. גמרא פשוטה. נתחיל מזה.

וזה דבר פשוט מאוד. אין בעולם הזה “כוחי ועוצם ידי” ואין בעולם הזה “אני ואפסי עוד”. יש בורא לעולם שהכול בכוחו והכול בעזרתו והכול בהשגחתו. כל גדולי העולם, החל מהאבות וכל הצדיקים שבכל הדורות – לא פעלו בגבורה האישית שלהם, כי “לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה”. ה’ לא רוצה שנעשה עליו רושם. ה’ “רוצה את יראיו את המיחלים לחסדו”. כל הצדיקים ידעו שכל הצלחה היא רק מה’ ותמיד הרבו לבקש ולהתחנן לה’ שיעזור להם ברוחניות ויקרב אותם. ועל ידי זה הם ייחסו לה’ כל הצלחה ולא נפלו לגאווה, וכן על ידי זה הם ייחסו לה’ כל כישלון והתחילו מחדש להתפלל ולעשות תשובה. ועל כולם עבר מה שעבר כמו שכתוב “שבע ייפול צדיק וקם” ורק זה מה שחיזק אותם, רק הידיעה שה’ איתם גם בכישלון – זה מה שועדד אותם ועזר להם להתחזק ולעלות.

בנושא זה שהבחירה העיקרית היא התפילה הארכנו בספר “אור חדש”, עיין שם וייטב לך, ושם הבאנו ראיות רבות לכך שה’ יתברך עוזר ומשגיח על האדם גם ברוחניות ולא נכפול כאן את הדברים, כי אנחנו רוצים לבסס את הרעיון על האמת והאמונה הפשוטה שמדברות בעד עצמן. אבל הפועל היוצא של האמונה הפשוטה הזאת הוא ההתחזקות בשעת ירידה ונפילה, מתוך הידיעה שכאן ה’ לא עזר לי כי הוא רוצה ממני עוד רצונות ועוד תפילות.

אין ברירה ושוב עלינו להדגיש שזה לא בא לגרוע בכהוא זה מהאחריות האישית של כל אחד על מעשיו. אבל כבר הבהרנו שאחריות אישית אין פירושה רדיפה עצמית אלא פירושה להתחזק בשמחה, ולהמשיך לעבוד את ה’ מתוך שמחה, ולעשות תשובה מתוך שמחה. וכבר הבהרנו שאנחנו מדברי אך ורק על ‘לאחר מעשה’ וחלילה לא לסמוך על כך לפני מעשה שזה עלול להיות בגדר “אחטא ואשוב” חלילה. אבל, שוב, אנשים נורמליים לא רוצים לחטוא, אך אלה רק המציאות של החיים, הפיתויים והתאוות, החולשה של הדור, ובלבולי הדעת שמכריעים אותם שוב ושוב, והם חייבים לדעת לאחר כל נפילה שזה מושגח בהשגחה פרטית וה’ לא עזר להם כי עליהם לעשות עבודה מסוימת או ללמוד עניין מסוים כדי להמשיך עליהם השגחה וסייעתא דשמיא לעתיד, אבל בשום פנים ואופן לא לתת לעצבות דריסת רגל!

ויש לדעת שה’ מנווט לכל אדם את כל ההתקדמות הרוחנית שלו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית גם ברוחניות ולפעמים ה’ בכוונה לא עוזר לאדם להגיע למדרגה מסוימת ונסביר מדוע. כמובן זה לא החשבון שלך ואתה חייב לשאוף ולעשות הכול לא בשביל לעבור על שום עבירה ולא לזוז מרצון ה’, אבל לפעמים ה’ לא עוזר וצריכים להבין: מדוע שה’ לא יעזור לאדם לעשות רצונו?

אלא שברור שקיום מצוות הוא לא רק קיום טכני אלא הוא פועל יוצא של דעת מסוימת, הכרה מסוימת. פעמים רבות אדם חייב להכין כלים כדי להיות ראוי למדרגה כזו או אחרת, כי אם לא יהיה מוכן, אזי אותה מדרגה יכולה להזיק לו, אפילו שהיא מדרגה רוחנית נפלאה. היא יכולה להזיק לו אם על ידי שתביא אותו לגאווה, אם על ידי שתביא אותו לדמיונות, אם על ידי שתביא אותו לריבוי אור ולעבודה שלא לפי הכלים שלו, אם להשתגע חלילה, ואם ליפול לגמרי מהכול.

לכן גם אחרי נפילה מוטלת עליך האחריות וחובת הבחירה להכין את הכלים שיכשירו אותך ויקדמו אותך ויביאו אותך להמשיך עליך את הסייעתא דשמיא. אבל לא בגלל שהכול זה רק אתה חלילה. אלא בגלל שזה רצון ה’ ממך! אבל התוצאה של כל מהלך שתעשה היא רצונו יתברך, בין אם תצליח זה רצונו שתצילח ובין אם לא תצליח זה רצונו שלא תצליח ואתה חייב להאמין בזה באמונה שלימה. רק כך תוכל להתפלל באמת ולבקש סייעתא דשמיא, ורק כך תוכל לקום בשמחה אחרי כל נפילה ולהמשיך לעבוד ולהתקדם.

וכמו שחייבים להתבטל לרצון ה’ ולקבל באהבה בעיות בגשמיות כך בדיוק חייבים לקבל באהבה את העבודה שה’ עוד לא עזר לך, מתוך אמונה בהשגחה שלו ובכך שהוא עושה זאת לטובתך כדי שתכין עוד כלים ותקבל עוד דעת ותרבה בתפילות.

זה לא אומר חלילה לקבל את רצון ה’ ולהישאר בעבירות, אלא אדרבא, לקבל את רצון ה’ בשמחה ומתוך כך לעשות את הפעולות הנכונות שיגרמו לכך שבפעם הבאה כן יעזרו לך משמיים לא להיכשל יותר.

כל זה קשור בקשר הדוק למה שכבר כתבנו בעבר שלכל דבר בגשמיות וברוחניות ישנו “מחיר” של תפילות, ולכן אין מה להתפלא אם לא עדיין עזרו לנו משמיים, כי כנראה עדיין לא הגענו לסך התפילות הדרוש. ומה הפתרון שכל בר דעת מבין? האם להתייאש? האם להפסיק לנסות חלילה? לא ולא, אלא לבקש מה’ ולהרבות בתפילות עוד ועוד עד שנגיע ונשלים את המִכְסָה.

יש דברים שתלויים בתפילות, יש דברים שתלויים ברצונות חזקים מאוד, יש דברים שתלויים בלימוד ובהבנה. זה לא משנה. לאחר מעשה, תעשה הכול להשלים את החסרונות ולבנות את הכלים. אבל בשום פנים ואופן אל תיפול לעצבות שפירושה כפירה מוחלטת שמה שקרה לך הוא מאת ה’.

לצורך הענין נביא דוגמה פשוטה מהחיים, כי חשוב להבין היטב את הנקודה:

צריכים לקיים כל סעיף בשולחן ערוך. הסעיף הראשון הוא להתגבר כארי בבוקר ולעורר את השחר. אז בואו נעזוב רגע את העניין של לקום חצות ולקום לפני עלות השחר, ונדבר לפחות על קימה בזמן לתפילה על מנת להגיע בזמן לתפילה ולהתפלל ולקרוא קריאת שמע בזמן ובמניין מסודר. הכול תלוי בהשכמת הבוקר.

והנה, ישנם כאלה שברוך ה’ רגילים לקום מוקדם, בטבעם קל להם יותר, או במילים אחרות ה’ עוזר להם! וישנם כאלה שלקום בבוקר זה ממש קשה להם. בכל פעם הם נופלים מחדש. אם הם חלילה ירדפו את עצמם ויחשבו: “אני גרוע, אני לא קם, הכול תלוי רק בי, אני לא מספיק רוצה, אין לי יראת שמיים, אני רשע” וכל מיני מחשבות מעין אלה – הם רק ייפלו מטה מטה.

אז יש כאלה שמשלימים עם המצב וכבר לא מנסים לשַנוֹת אותו. רחמנות עליהם. זו בוודאי טעות. אבל ישנם כאלה שמרוב שהם רוצים וכוספים ושואפים לשנות את המצב – הם מזיקים לעצמם בכך שהם רודפים את עצמם ומכניסים את עצמם לתסכולים בלתי פוסקים והנזק העיקרי נגרם להם בגלל שההאשמה העצמית מביאה אותם לעצבות נוראה. ואליהם דברינו מכוונים: “לא זו הדרך. לא זו האמת. לא זו האמונה. לרצות – כן. להתפלל – כן. לשאוף – כן. להתחנן – כן. לעשות תשובה בכל יום – כן. אבל עצבות, או כפירה שהכול תלוי רק בך, או כל מיני רדיפה עצמית וייסורי נפש – בל ייראו ובל יימצאו!”

זה כל כך פשוט, ובכל זאת יש בזה הרבה בלבול. ומדוע? אתם יכולים לנחש לבד. יש מישהו שמאוד לא אוהב את הדיבורים האלה. זה מקלקל לו את כל ה”עסק”. המישהו הזה הוא היצר הרע. לכן לצורך העניין הוא מוכן ללמוד איתך גמרות, ולספר לך סיפורים על כל מיני עבודות של גדולי ישראל שלא שייכות אליך, ולהבעיר לך את הלב ברצונות יתר על המידה ויותר מהכלים שלך – כדי לשבור ולרסק אותך לגמרי.

אבל אם תלך בדרך הכתובה כאן, אתה לא תעוב את הרצון לשנייה, אתה לא תיתן לעצמך ליפול לעולם – ותמיד תקום אחרי כל נפילה ותתקדם מפעם לפעם עד שבוודאי תזכה להגשים את שאיפותיך.

אותו דבר בשמירת הלשון, בשמירת העיניים, בהימנעות מדיבורים בבית הכנסת ובשעת התפילה, בהימנעות מכעס מקנאה ומתאוות. הלוואי שהיה לנו כפתור שעליו לוחצים ומיד משתנים ומתחילילם לעשות רצון ה’. אם זה היה כך, לא היה יהודי אחד בעולם שלא היה בוחר בטוב ולוחץ על הכפתור.

אבל הבחירה האמתית היא קצת יותר מורכבת. היא מורכבת מימים ושנים של טיפוס במעלה הסולם על ידי רצונות ותפילות ושאיפות ותמיד לעשות את המקסימום. והדבר שהכי יכול להזיק לבחירה הנכונה הוא הכפירה שהכול תלוי בך שמתבטאת בחוסר תפילה לפני הבחירה, בגאווה לאחר הצלחה ובעצבות לאחר כישלון – זה המשולש המסוכן שנובע מטעות אחת בסיסית ביסוד האמונה.

נראה כיצד המשולש הזה עובד כאשר הוא בנוי על אמונה פשוטה, אמונה האומרת שהכול ביד ה’. למשולש האמונה ישנם שלושה קודקודים:

“לפני” מרבים בתפילה – לפני ניסיון ולפני כל דבר בחיים המאמין יודע שאם ה’ לא יעמוד לצדו ויעזור לו – הוא לא יוכל לקום בבוקר ולא יוכל לשמור את הלשון ולא יוכל ללמוד תורה ולא יוכל להגיע לשום נקודת אמת בכוחות עצמו, ולכן עיקר העסק שלו וההשתדלות שלו היא תפילה כנה ואמתי עמומק הלב “כגמול עלי אמו”. אין מי שיכול לעזור לי רק אתה. אני לא יכול בלעדיך. זו לא תפילה של אחד ש”מסתדר לבד”, ומתפלל רק כמס שפתיים, אלא תפילה של אמת של אדם שיודע באמת שהוא לא יכול כלום בלי הקדוש ברוך הוא.

וממילא:

“אחרי הצלחה” מרבים בענווה – לאחר שהמאמין מצליח ועושה כל דבר ברור לו שזה רק ה’ הוא שעזר לו ולא מחזיק שום טובה ושום הצלחה לעצמו. והצד השני של אותו מטבע הוא:

“אחרי כישלון” מרבים בשמחה – לאחר כישלון המאמין לא תולה את הכישלון בעצמו, אלא בכך שה’ לא עזר לו, והוא נשאר בשמחה ורק מתחזק ביתר שאת בעיסוק המרכזי שלו שהוא להרבות בתפילה ולקוות שבעתיד ה’ יעזור לו. רק השמחה והאמונה הן שנותנות לו את הכוח להמשיך ולהתקדם לעבר המטרות והשאיפות הרוחניות.

וההיפך מכל זה הוא משולש הכפירה. כאשר אדם מרגיש “אני ואפסי עוד”, אז הוא לא מרבה בתפילה כי הוא לא מרגיש שהוא צריך את עזרת ה’, וממילא כל הצלחה שלו ממלאת אותו בגאווה גדולה, ומן הצד השני כל כישלון שלו שובר לו את האגו ואת החשיבות העצמית ומפיל אותו לעצבות ולרדיפה עצמית.

יוצא שחוסר אמונה וחוסר תפילה ועצבות וגאווה – הם ממש צדדים שונים של אותה בעיה בדיוק!

ועכשיו נסכם באופן הברור ביותר: גם כשנכשלת ונפלת ברוחניות, זה מאת ה’ ובהשגחתו, ויש כאן מסר חשוב עבורך. אם תזכה להיות בשמחה לאחר הכישלון, מתוך אמונה שזה רצון ה’ וזה לטובתך – אתה תזכה להבין את המסרים ולעשות את הצעדים הנכונים ולהתקדם ברוחניות באמת; אבל אם תיפול לכפירה שהכול בגללך וממילא תיפול לעצבות ולדיכאון – אין לך סיכוי לשנות את המצב ואתה רק תרד מטה מטה, חלילה.

אם כן מה הבחירה של האדם לאחר כישלון?

הבחירה היא רק השמחה. להמשיך לאמין בה’ גם לאחר הכישלון וממילא להישאר בשמחה גדולה ועצומה. זו דרכו של רבי נחמן עצמו וזו עצתו לנו.

ואת זה כתב לנו בספר הגבוה ביותר שהוא ה”סיפורי מעשיות” במעשה הגבוה ביותר שהוא המעשה משבעת הקבצנים. תחת הכותרת המרשימה: “אספר לכם איך היו שמחים”, מספר רבי נחמן את דבריו של המלך לבנו ביום השמחה הגדולה שהוא יום הכתרת הבן יורש העצר למלך על המדינה במקום אביו, וכך כותב:

“וכשנעשו שמחים מאוד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאוד”.

ולמעשה, כל מה שכתבנו כאן הוא פירוש נפלא על השורות האלה שבמעשה עמוק זה. המלך שהוא מלכו של עולם אומר לכל יהודי: “אני יודע שאתה תרד מן המלוכה”, כי ה’ יתברך ברא אותנו עם יצר הרע והוא יודע שבהכרח יעבור על כל אדם כל מיני בחינות של נפילה, אם נפילוץ לעבירות ח”ו או לתאוות או נפילות מהחשק וההתלהבות בעבודת ה’. ועיקר העבודה של האדם הוא לדעת שכל זה המסלול שבורא עולם קבע לו מראש ברחמיו ולהישאר בשמחה ולהרחיק כל עצבות, ורק מתוך כך לעשות את כל המאמצים להתגבר ולשוב ולהתקרב לה’.