חקירה והצעת ריגול – פרק ה

 

 

 

ר’ נתן מימון המריא ניו יורק לקייב. הרב פנחס טייץ, שהיה צריך לעסוק בעניין דחוף שהיה כרוך בפיקוח נפש המריא לריגה ומשם יצא לקייב. "ניפגש כבר במלון ‘דינייפרא’", סיכמו השניים.

 

עם הגיעו לברית המועצות, נקבעה לר’ נתן פגישה עם סגן נשיא ה’אינטוריסט’, מר פרוורזב. ה’אינטוריסט’, חברת התיירות השייכת לשלטון הרוסי, הייתה למעשה שלוחה של הק.ג.ב. התפקיד האמיתי של אנשי החברה היה לפקח על התיירים הזרים הנכנסים למדינה. ה’אינטוריסט’ היה מצמיד איש משלו לכל תייר, מרגע כניסתו לברית המועצות ועד לצאתו.

 

היה זה בתקופה בה עשו חסידי ברסלב כל שביכולתם כדי להגיע אל הציון באומן, שהיה סגור בפני אזרחי מדינת ישראל. חסידים שהגיעו, בדרכים לא דרכים, נלכדו במקום, והרוסים החשדנים עמלו שנים רבות לפצח את החידה: מה עומד מאחורי ההתלכדות ה’מסוכנת’ הזו. אנשי ה’אינטוריסט’ עקבו בשבע עיניים אחר כל חסיד שביקש להיכנס למדינה "לצרכי תיירות", ודאגו שלא ייצא את תחומי הערים הגדולות, עבורם קיבל את אישור הוויזה. במיוחד הקפידו שהתיירים לא יסתננו לאומן.

 

פרוורזב ענד דרגת גנרל והיה אישיות חשובה מאוד. הפגישה בינו לבין ר’ נתן מימון התקיימה כמתוכנן. הם שוחחו ארוכות על כל השתדלנות שנעשתה למען הציון. מימון פירט בפניו באריכות את השתלשלות הדברים, ולבסוף ציין בפניו כי למחרת הוא מתכוון לנסוע לאומן, לעמוד מקרוב אחר התפתחות הדברים במקום, בלוויית הרב טייץ, השוהה כעת בריגה, אבל כאמור כבר הלילה להגיע אל בית המלון בקייב.

 

פרוורזב הרהר זמן רב, ולבסוף פסק: "לא! רק אתה נוסע. בלי הרב טייץ".

 

כל הניסיונות לשכנעו שיתיר לרב טייץ להצטרף לנסיעה נכשלו. פרוורזב היה נחרץ בדעתו.

 

"הייתה לי עוגמת נפש רבה עבור הרב טייץ שפעל כה רבות למען העניין", אומר ר’ נתן, "אבל לא יכולתי לעשות דבר. בתוך כך הגיע אל המלון גיסי, חיים מנחם קרמר, מארץ ישראל. הוא לא ידע כי אני שוהה באוקראינה. למחרת הגיע רכב שרד לאסוף אותי מהמלון בדרך לאומן".

 

הם היו ארבעה נוסעים ברכב: הנהג, שלא פצה את פיו מתחילת הנסיעה ועד לסופה, מתרגם, שיש לצדו של ר’ נתן מימון במושב האחורי וחקר אותו במהלך כל הנסיעה. מאוחר יותר התברר למימון כי מי שישב לצידו היה עוזרו האישי של פרוורזב. בקדמת הרכב, לצד הנהג, ישב אדם נוסף. האיש נראה היה לפי לבושו כאירופאי אמיד. הוא לבש חליפה לבנה ובגדים מכובדים מאוד, אבל שוחח ברוסית בלבד. הוא הציג עצמו בשם סרגיי. לכל אורך הנסיעה, שאל סרגיי שאלות למכביר, כשסגנו של פרוורזב מתרגם חליפות את דבריהם. עניין אותו, את סרגיי, במיוחד מהי העיירה מז’יבוז’, מי היה רבי נחמן מברסלב וכדומה.

אוקראינה. הזמן שעצר בה מלכת

 

אחרי שלוש שעות נסיעה, נכנס הרכב אל העיר אומן. ההתרגשות בליבו של ר’ נתן עלתה על גדותיה, אף שהייתה זו עבורו הפעם השלישית בה זכה להגיע אל הציון (הפעם הראשונה הייתה בהיותו בן שבע-עשרה בלבד).

 

"מלווי שאלוני כמה זמן ברצוני להישאר בציון. עניתי להם ‘שעה אחת’, והם הלכו מהמקום והשאירו אותי לבדי. השתטחתי על הציון נרגש כולי. אחרי כל כך הרבה מאמצים ושתדלנויות – סוף כל סוף פעלנו. מסביב החלו עבודות הבנייה במרץ רב, דחפורים עבדו במרץ, ומשאיות רבות נושאות חול שוטטו באזור. רק ברחוב בילנסקי 1 שרר השקט, למרבה השמחה של זובידה הזקנה. גורלה הרי נחרץ בוועידה שהתקיימה בווינה.

 

כשהגעתי אל הציון היה יום חמישי. ‘מחר בבוקר’, הבטיחו לי המלווים, ‘ניקח אותך ואת הרב טייץ, וגם את גיסך – לאומן’. ידעתי כי בקייב השבת נכנסת מאוחר מאוד, כך שלא דאגתי על חילולה".

 

 

"עלינו על הרכב, בדרכנו חזרה אל מלון ‘דינייפרא’ בקייב. שתיקה רועמת שררה במכונית. חלפו עשרים דקות של נסיעה, כאשר לפתע נעצר הרכב, בעיר סמוכה. השלושה יצאו מתוך המכונית וקראו לי לבוא אחריהם. לא הבנתי מה הם רוצים ממני, אבל בברית המועצות לא שואלים שאלות. זה היה בניין אבן צר וארוך, אפרורי מאוד. התחלנו לעבור במסדרונות המפותלים, שנראה היה כי אינם נגמרים. לבסוף הובילוני לחדר ריק ופקדו עלי: ‘שב!’ ממולי ישב חוקר. השלושה התיישבו בחדר. הם נראו לפתע קשוחים וחמורי סבר".

 

"אתה מכיר את הרב מאיר כהנא?" שאל החוקר.

 

הרב מאיר כהנא הי"ד פעל רבות בתחילת שנות ה-70 למען פתיחת שערי ברית המועצות. פעילי ‘הליגה להגנה יהודית’ שהקים והנהיג השתמשו באלימות נגד נציגויות ושליחים סובייטים, בארצות הברית. פעילות זו כללה גם "פיצוץ" מופעים של אמנים שהגינו מברית המועצות להופעות באמריקה, במסגרת חילופי תרבות, איומים ברצח על דיפלומטים סובייטים, בתגובה להוצאה להורג של יהודים, והפגנות סוערות שליוו דיפלומטים רוסיים בכל אשר הלכו. פעילותו של כהנא הייתה בניגוד לקו הרשמי של יהדות ארצות הברית. עתה, לקראת פתיחת משחקי האולימפיאדה שהייתה צפויה להיפתח במוסקבה בשנה הבאה, היו הרוסים לחוצים מפעלוליו של כהנא. הם חששו שהוא ואנשיו יצליחו להשפיל אותם בפני העולם כולו.

 

מימון הופתע מהשאלה.

 

החוקר חזר על השאלה: "אתה מכיר את הרב מאיר כהנא?"

מימון: "לא. אין לי כל קשר אליו".

"האם נפגשת עימו אי-פעם?"

"מעולם לא".

"האם שמעת על פעולותיו נגד ‘אמא רוסיה’"?

"שמעתי, כמו בכל העולם, אבל איני מכיר אותו באופן אישי".

"האם יש לצמרת חסידות ברסלב קשר עם האיש?"

"לא, הם אינם מכירים אותו כלל. ברסלב היא קבוצה של אנשים שלומדים ומתפללים ואן להם כל עסק בפוליטיקה".

 

בשלב זה ריככו הרוסים את עמדתם והחלו משוחחים עם מימון כמו היו חברים ותיקים. "תראה", החלו להשתפך בפניו. "בשנה הבאה אמורה להיערך אולימפיאדה ברוסיה, ובכל האימונים השונים ברחבי העולם, בהם מופיעים הרוסים, מציק להם כהנא, בדרכים שונות ומשונות, ומבייש אותם. אתה כנציג הברסלבים, שהוכחתם את כישרונכם הדיפלומטי, וכיהודי, אולי תחדור לשורותיו של כהנא ותדווח לנו על תוכניותיו".

 

מימון הסביר להם באריכות כי חסידות ברסלב יצאה מגדרה ממש, בעקבות ניסיון הפגיעה בציון הקדוש, אולם אין לה, לחסידות ברסלב, כל קשר או השפעה פוליטית בארצות הברית, וכי כהנא אינו מכיר אותם כלל.

 

"משראו החוקרים כי ממני לא תבוא להם הישועה, הם שיחררו אותי לדרכי. כעבור כשלוש שעות היינו בפתח המלון בקייב".

 

במלון גיחכו ר’ נתן מימון, גיסו ר’ חיים מנחם קרמר והרב פנחס טייץ על הבקשה המגוחכת של הרוסים, לרגל אחרי מאיר כהנא.

 

למחרת בבוקר היו השלושה אמורים לצאת לאומן באישור רשמי. אלא שבאישון לילה צלצל הטלפון בחדרו של הרב טייץ על הקו היה יהודי מריגה. הרב טייץ נקרא להגיע שוב בדחיפות בעניין חשוב, שאינו סובל דיחוי. הרב טייץ הצטער מאוד על שלא זכה לבקר בציון, אחרי כל מה שפעל למענו, אבל פיקוח נפש דוחה הכל – והוא יצא לדרכו לריגה.

 

ביום המחרת נסעו הגיסים קרמר ומימון לאומן. הפעם לא נלוו אליהם אנשי ה’אינטוריסט’, אלא הסתפקו בשליחת נהג עם רכב שרד ממשלתי, שיסיע אותם לאומן. נהג הרכב נסע במהירות מופרזת, תוך שהוא עובר על כל עבירת תנועה אפשרית, מבלי שמישהו יעצור אותו. באומן שהו השניים מספר שעות.

 

בדרך חזרה נקלעה המכונית לפקק באורך של מספר קילומטרים. באותם ימים, הכביש היחיד שחיבר בין הערים הגדולות קייב ואודסה היה כביש דו-סטרי, בעל נתיב רעוע אחד. תאונה שאירעה במקום גרמה לפקק האדיר. שני הנוסעים נלחצו: השבת בפתח.

 

אבל הנהג לא התרגש. הוא הפעיל את הרולר המשטרתי שהיה ברשותו ונסע עשרים קילומטר בשולי הכביש, תוך שהוא נוסע במהירות של מאה ועשרים קמ"ש.

 

לפני כניסת השבת, הגיעו השניים למלון בקייב, וביום ראשון בבוקר המריאו לארץ ישראל – לבשר לרבי מיכל, כמו גם לשאר חסידי ברסלב, על הבשורה המשמחת: הציון הקדוש ניצל.

ציונו של רבי נחמן מברסלב באומן, בימים ההם

  

              

(באדיבות "שעה טובה")