השם יושב בכסא הנהג

 

 

לאחרונה, השתלטו עלי רגשות שליליים. אני לא מצליחה לצאת מהמיטה עד לרגע האחרון, בו אני מצליחה להתגבר על התאווה העצומה לישון כל ימי חיי בגלל שאני חייבת לקום (אני מניחה שכל ה"חייבת" האלה שאני נלחמת בהם בסופו של דבר משרתים מטרה חשובה עכשיו).

 

אנשים שקרובים אלי מתחילים לדבר על "תרופות הרגעה" או "היא מנסה לאחוז בקצוות" – ברגשות העצומים ובכאב הרב שהולכים איתי לכל מקום.

 

ובנוסף, המצב שלי רק החמיר והדרדר, וזה בגלל כאבי הגב הכרוניים שהתפרצו להם בדיוק עכשיו. ברוך השם!!! עכשיו הכאבים נחלשו, אבל בחיי היומיום – ולפני שבוע, עם כל רגע שחלף – חשתי וקיבלתי תזכורת על מצבי המביש והכואב (כאילו שיכולתי לשכוח…) עם אותם כאבים בגב וברגליים.

 

לפסיכולוגיה המודרנית יש נוסחה נחמדה שמסבירה את מצבי:

 

 

כן, אני סובלת. אפילו ההתבודדות הפכה לסבל. אני משתמשת בכל מה ש’ארגז הכלים’ שלי יכול להציע: ‘זה היה יכול להיות יותר גרוע’, ‘השם אוהב אותי’, ‘הסתכלי על כל הדברים הקטנים שאת כן מצליחה לעשות’, ‘אני מרגישה שאני עומדת למות אבל אני לא’, ו’ישנם אנשים שהיו בוחרים במסלול הזה רק בכדי לדעת שהם עברו אותו…’ – שום דבר לא הצליח לפזר את הערפל מהתחושות הללו, זה מקסימום החזיק לכמה שניות בודדות.

 

אני ממש קפואה מרוב כאב, והידיעה שזה רק יחמיר לפני שזה ישתפר, אף היא תורמת למצב. אני בהחלט מאמינה שגם זו יעבור, אבל אני מפחדת מהאש והגופרית מהם אסבול עוד לפני שאספיק להגיע לשם. אני עומדת בפני צומת ענקית, לפני החלטה חשובה בחיי, ואני לא יודעת באיזו דרך לבחור. זה כמו שאני יושבת במכונית, והמנוע דוחף קדימה את המכונית, אבל כל השלטים שעל צד הדרך פשוט הסתובבו. אני יודעת שדרך אחת היא גיהינום, והשנייה היא גן עדן – אבל אני לא יודעת מי היא מה! ואני פשוט לא יכולה ללחוץ על דוושת הגז ולהמשיך הלאה. אני מרגישה מקובעת לכל הדעות.

 

בודאי, אני מתפללת לסייעתא דשמיא (עזרה משמים), להדרכה השמימית (או לפחות מנסה, כמו שכבר הסברתי) – נתתי צדקה, עשיתי כל דבר אפשרי שיכולתי להעלות על דעתי, אבל נראה שהתשובה מסרבת להגיע, אני לא מצליחה להגיע אליה. היועצים שלי לא יודעים מה לעשות, אני לא יודעת מה לעשות, שום פתקה עם עצה לא צונחת לה מהשמים ואליהו הנביא לא דפק על דלת ביתי.

 

אני נחושה בדעתי לעשות כל מה שהשם יתברך רוצה שאעשה – אבל אני לא יודעת מה עלי לעשות. אני צורחת עם מגפון לשמים, אבל השתיקה מוחלטת.

 

הבוקר זה הכה בי. אני לא נוהגת. השם נוהג.

 

אבל זה לא רק זה. אני מרגישה שאני לא זזה, אני קפואה, אני לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות ו… ו… ו… והשם הוא זה שיושב בכסא הנהג!!!

 

אני לא יושבת כאן ומסתכלת על החלומות שלי ממבט רחוק, שבינתיים הספיקו להיבלע בתוך הערפל ולהיצבע באפור, בזמן שהקרובים אלי הספיקו להגיע ולגעת בחלומות שלהם. השם מנהיג את חיי, השם הוא נהג, וכן, בקרוב אצטרך להחליט אם לפנות ימינה או שמאלה. הדבר החשוב הוא שאני כבר לא עומדת במקום שנקרא בינתיים – אפילו שנראה שזה כך, אפילו שאני מרגישה כך, אני לא יכולה להמשיך עד שלא אקבל את ההחלטה הזאת. אני לא תקועה, זה לא משהו חסר משמעות, אני פשוט לא מצליחה לזהות את הדרך, מכיוון שזה לא מה שציפיתי שיהיה.

 

אני יודעת שפורים כבר עבר מזמן. גם פסח וגם שבועות. אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אסתר המלכה והמגילה. אסתר הוכתרה למלכה ארבע שנים לפני שהמן הרשע החליט להשמיד את העם היהודי. בהתאם לפירושי חז"ל, היא הייתה בעצם נשואה למרדכי היהודי. היא רצתה להיות נורמאלית, אישה יהודיה שמחה שחיה חיים נורמאליים, חיים יהודיים שמחים ומאושרים – והנה היא כאן בארמון בניגוד לרצונה, עם מלך גוי נוראי. תארו לעצמכם מה היא הרגישה בכל פעם כששמעה שאחת מחברותיה התחתנה (אהה, להתחתן עם האדם אותו אני אוהבת!), או כשקיבלה הודעה על לידת תינוק/ת מחברה, (אהה, לגדל את הילדים עם בעלי!). בנקודה זו, היא לא ידעה שהיא עומדת להושיע את עם ישראל, שהייתה מטרה לכל הסבל שלה וסיבה למצב הקשה בו הייתה. היא ראתה רק איך כל החלומות שלה פשוט חולפים על פניה…

 

היה זה רק במבט לאחור כשהיא הבינה את המטרה למצב אליו נקלעה, ויכלה להיות מאושרת ולהודות להשם על שנתן לה גדולה כזו – להיות מלכה, את הזכות להיות האדם שדרכו עברה הישועה לכל עם ישראל. יתירה מזו, בנה הפך למלך אחרי אחשוורוש, ואפשר לעם היהודי לשוב למולדתם ולבנות את בית המקדש השני בירושלים. היא חשבה שהיא פספסה, ואולי אף איבדה את כל חלומותיה, כאשר הובאה אל הארמון. אבל באמת, היא הכינה את הישועה הגשמית והרוחנית של עם ישראל.

  

השם נהג, אפילו כשבהתחלה זה נראה שהיא עומדת במקום. אפילו עכשיו, השם עדיין נוהג את חייהם של העם היהודי – של כל אחד מאיתנו. אפילו שלי, אפילו עכשיו.