חרב מעץ

 

 

 

חיי האדם בעידן הנוכחי מאופיינים בקצב חיים מהיר, תקשורת עמוסה במסרים מהירים ורדודים ומזון סינטטי לגוף ולנפש.

 

המידע העצום הזורם ללא הפסק למוחנו אינו מגיע לכלל עיבוד והפנמה עקב השגרה המהירה, נוספים לכך תדמיות הסרק של הצלחה ומצליחנים. וכך, בלא מודע אנו מפתחים תחושת אי-שביעות רצון מחיינו ותכליתם שבהכרח מובילה לתחושת חוסר בטחון ואמונה, שמקורה באי-בניית תשתית הכרתית רוחנית עמוקה ואיתנה.

 

חוסר ביטחון זה אינו מאפיין קבוצת שוליים חלשה או קבוצת עיסוק מסוימת, אלא זו היא נחלתם של רבים וטובים בחברה בת זמננו, אנשים מן השורה ומצליחנים כאחד אשר חסרים את עמוד השדרה התודעתי והרוחני כדי להתמודד באתגרים והלחצים שבשגרת יומם העמוס.

 

נוסף לכך שלל רופאים ותרופות, טיפולים וסדנאות שונות ומשונות המבטיחות את הלא מושג, כולם כאחד אינם מצליחים להקנות את תחושת הביטחון ולהגיע לשורש הבעיה האמיתית והיא: הקשר הרופף של האדם עם פנימיותו והחוסר בתודעה רוחנית פנימית.

 

רבי נחמן מברסלב העמיק בהבנת נפשו ומצוקותיו השורשיות של האדם והכין תרופות ועצות המתאימות לכל תקופה וזמן.

 

החכמה הצרופה וצרור הכלים שבעצותיו של רבי נחמן מספקים מתכון לבניית חוסן תודעתי ורוחני שהם השורש של הקניית תחושת הביטחון האמיתי, כפי ירושתנו מימי קדם, ולחנך את עצמנו וילדנו להאמין – שהכל לטובה!

 

במאמרים הבאים, שיוצגו כפרשנות לסיפור המעשייה "חרב מעץ" – מעשה מביטחון של רבי נחמן מברסלב, נציג גישה לחיים פשוטים, מלאי שמחה ובטחון אמיתי הנוסך באדם את השקט והשלווה הפנימיים.

 

* * *

"מעשה מביטחון"

 

אותו סיפר רבי נחמן בליל ד’ אלול תקס"ו (18 לאוגוסט 1806).

 

 

מלך אחד אמר בליבו, מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני, כי יש לי כל טוב ואני מלך ומושל והלך לחקור אחרי זה. והיה הולך בלילה ועומד אחורי הבתים להקשיב ולשמוע את דברי העולם. והיה שומע דאגות כל אחד, שזה אינו הולך לו כסדר בחנות ואחר כך הלך לבית אחר, ושמע שיש לו דאגה שהוא צריך למלכות, וכן שאר כל הדאגות של כל אחד ואחד.

 

אחר-כך הלך וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע והחלונות למטה סמוכים ממש להארץ והגג נופל ונשבר. וראה ששם יושב אחד ומנגן על הכינור שצריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול והוא שמח מאוד, וקדירה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין והמאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד מלא שמחה בלא דאגה כלל. הלך ונכנס לתוך הבית ושאל בשלומו, והשיבו. וראה הקדירה עם המשקה לפניו והמיני מאכלים והוא רק מלא שמחה, וכיבד את המלך לשתות ושתה עם המלך והיה המלך שותה גם כן למען האהבה, אחר כך שכב לישון, וראה שהוא אך שמח בלי שום דאגה ובבוקר עמד המלך וגם הוא עמד וליוה את המלך ושאל אותו המלך, מאין אתה לוקח זאת, והשיב לו אני יכול לתקן כל תיקוני הדברים שנתקלקלו (שקורין נאפריווקיס) כי מלאכה שלמה איני יכול, רק תיקוני הדברים שנתקלקלו, ואני יוצא בבוקר ואני מתקן איזה דברים וכשאני מקבץ מזה איזה סך חמישה ששה זהובים אני קונה לי כל אלו הדברים של אכילה ושתייה. כששמע המלך זאת, אמר בליבו אקלקל לו זאת. ונתן כרוז שכל מי שיהיה לו דבר לתקן לא ייתן לשום אדם לתקן, רק יתקן בעצמו או יקנה לו הדבר הזה חדשה.

 

בבוקר הלך לשאול אחר תיקוני הדברים ואמרו לו שגזר המלך שלא ליתן לשום אדם לתקן שום דבר, וירע בעניו אך בטח בה’. והלך וראה גביר אחד שחוטב עצים, ושאל אותו: למה אתה חוטב עצים, האם זה כבודך? אמר לו, חזרתי אחר איש שיחטוב עצים ולא מצאתי והוכרחתי לחטוב בעצמי. אמר לו תן לי ואני אחטוב עימך, וחטב העצים ונתן לו הגביר זהב אחד, ראה שזה טוב והלך לחטוב עוד עצים ונתן לו הגביר זהב אחד, ראה שזה טוב והלך לחטוב עוד עצים עד שקיבץ שישה זהובים וקנה שוב כל הסעודה, והסעודה הייתה סעודה (ובזה הלשון אמר רבינו ז"ל: "אין דיא סעודה איז גיוון א סעודה"). והמלך הלך שוב אחרי חלון ביתו לראות וראה שזה יושב והמשקה והמאכלים לפניו. והוא שמח מאוד, הלך המלך ונכנס לתוך הבית וראה כנ"ל ושכב גם כן שם כמו בלילה הראשון ובבוקר עמד האיש וליוה את המלך, ושאל לו: מאין אתה לוקח זאת כי צריך להוציא עליו ממון? והשיב לו, דרכי היה לתקן כל הדברים שנתקלקלו ואחר כך גזר המלך שלא ליתן לשום אדם לתקן וחטבתי עצים עד שקבצתי ממון לזה כנ"ל, והלך המלך מאיתו וגזר שלא יתנו לשום אדם לחטוב עצים.

 

ויהי כאשר בא אל האדם לחטוב עצים והשיב לו שגזר המלך גזר-דין שלא ליתן לשום אדם לחטוב עצים, וירע בעניו כי אין כסף, אך בטח בה’. והלך וראה אחד מנקה דיר, ושאל אותו, מי אתה שתנקה דיר? השיב לו חזרתי ולו מצאתי מי שינקה לי והוכרחתי לנקות בעצמי, אמר לו: תן לי ואני אנקה. עמד וניקה אותה ונתן לו שני זהובים וקנה שוב כל הסעודה הנ"ל, והלך לביתו (והסעודה הייתה סעודה) והיה שמח מאוד, הלך המלך שוב לראות וראה שוב ככל הנ"ל, ונכנס לבית כנ"ל. הלך המלך וגזר שלא ליתן לשום אדם לנקות דיר.

 

בבוקר הלך האיש לחזור לנקות דירים והשיבו לו שהמלך גזר על זה כנ"ל. הלך האיש והשכיר עצמו לאיש חיל אצל המיניסטר שלוקח חיל למלך, כי יש חיל שלוקחים אותם בזרוע מה שמגיע לו מהמדינה, ויש חיל ששוכרים אותם. והלך הוא והשכיר עצמו לאיש חיל והתנה עם המיניסטר שאינו משכיר עצמו לעולם, כי אם לזמן, ובכל יום ויום בבוקר ייתן לו שכרו. והמיניסטר הלביש אותו תיכף בבגדי אנשי  חיל, ותלה לו חרב בצידו, ושלח אותו למקום שצריך, אחר כך לעת ערב כשעשה כל פעולתו השליך הבגדים מעליו וקנה לו כל הסעודה הנ"ל והלך לביתו) – (והסעודה הייתה סעודה) והיה שמח מאוד. הלך המלך שוב לראות וראה שהכל מוכן לפניו והוא שמח מאוד כנ"ל ונכנס לביתו ושכב כנ"ל, ושאל אותו כנ"ל, וסיפר לו ככל הנ"ל. הלך המלך וקרא למיניסטר וציוה עליו שלא ירים את ידו לשלם מהקאסע לשום אדם באותו היום.

 

בבוקר הלך למיניסטר שישלם שכרו עבור היום ולא רצה, שאל לו: הלא התניתי עמך שתשלם לי בכל יום? השיב לו, שהמלך גזר שלא לשלם לשום אדם היום. וכל מה שטען עמו לא הואיל, והשיב לו מוטב שאשלם לך מחר בעד שני ימים והיום אי אפשר לשלם לך. מה עשה? הלך ושבר חתיכה מהחרב ותיקן שם עץ במקומה ולא היה נראה וניכר מבחוץ כלל, והלך והשכין אותה החתיכה וקנה שוב כל הסעודה הנ"ל (והסעודה הייתה סעודה). הלך שוב המלך וראה שהשמחה בשלמות כמקודם, ונכנס שוב לביתו ושכב שם כנ"ל, ושאל אותו כנ"ל, וסיפר לו ככל הנ"ל, שהוכרח לשבור הלהב של החרב מן הקתא והשכין אותה כדי לקנות לו צרכי הסעודה, ואחר כל כשאקבל מעות בעד אותו היום אפדה ואתקן את החרב שלא יהיה ניכר כלל, כי אני יכול לתקן כל הדברים שנתקלקלו (ולא יגיע שום היזק להמלך).

 

הלך המלך לביתו וקרא את המיניסטר וציוה עליו באשר שיש אדם שחייב מיתה, בכן תקרא אותו האיש חיל ששכרת שיהיה איש חיל ותצווה אותו דווקא, שהוא יחתוך ראשו של החייב מיתה. הלך המיניסטר ועשה כן, וקרא אותו ובא לפני המלך. והמלך ציווה שיתאספו כל השרים כדי לראות השחוק הזה שנמצא איש שנעץ חתיכת עץ במקום החרב. והוא בא לפני המלך ויפול לפני רגליו ושאל לו, אדוני המלך על מה נקראתי? כדי לחתוך הראש של החייב מיתה. השיב לו והתחנן לפניו, כאשר מעולם לא שפך דם בכן יקרא אחר לזה. והמלך השיב לו שהוא דווקא מוכרח עתה לשפוך דמו, אמר להמלך וכי יש פסק ברור על זה ואולי אין הדין ברור שהוא חייב מיתה ואני לא שפכתי דם מעולם, משל שכן שאשפוך דם שאינו ברור אם הוא חייב מיתה. השיב לו המלך בודאי הדין ברור שהוא חייב מיתה, כי בודאי יש פסק על זה (שקורן דקריט) ועתה מוכרח דווקא שאתה תשפוך את דמו.

 

ראה שאי אפשר לפעול אצל המלך פנה בעצמו אל השם יתברך ואמר: א-ל שד-י אני לא שפכתי דם מעולם ובאם זה האיש אינו חייב מיתה יהיה נעשה מהברזל עץ, וחטף החרב ושלפה מתערה וראו הכל שהוא עץ ונעשה שם שחוק גדול. ראה המלך שהוא איש נאה כזה ופטרו לשלום.

 

 

(באדיבות אתר "לב ברסלב")