בין ענווה לדימוי עצמי נמוך

 

 

הפסיכולוגיה המערבית הביאה לפתחנו את המושג "דימוי עצמי חיובי" ואת הפכו. הפסיכולוגיה גם הצביעה על מעלותיו של הדימוי העצמי החיובי ולעומתן הציבה את מגרעותיו ואת תוצאותיו השליליות של הדימוי העצמי השלילי.

 

פעמים רבות נדמה כי מושג הדימוי העצמי החיובי מתנגד במידה היהודית השלילית – הגאווה, ובטעות נדמה שהדימוי העצמי השלילי תואם את מידת הענווה הרצויה בעינינו. אכן, גם אם לא בהגדרותיהם קרובים מושגים אלו זה לזה, הרי בנפשו של האדם לעיתים הם מתנגדים. אמנם רבים הבהירו את המושג דימוי עצמי ואת מעלותיו, אולם בהיות המידות, לדעת הרמב"ם, צריכות להיות מדודות ושקולות, לעיתים נדמה כי כדאי לרענן את הגישה אל המושגים האלו, כמו "דימוי עצמי חיובי" ו"דימוי עצמי שלילי", ולבדוק באמת-מידה יהודית מדויקת את הרצוי מצד אחד ואת המיותר מצד אחר.

 

 

אין חולק על כך כי תפישותיו של האדם באשר לעצמו כלומר, הדימוי העצמי החיובי כמו הדימוי העצמי השלילי, משתקפים בחיצוניותו של האדם ואף בהתנהגותו החיובית הפעילה והתוססת, או בזו השלילית והמופנמת.

 

האדם בעל הדימוי העצמי החיובי הוא בדרך כלל האדם השמח, ארשת פניו מעידה כי הוא שמח על עצם קיומו בעולם, מרוצה ממצבו ומהישגיו. את תיאורו של האדם השמח והמרוצה בחלקו מביא בעל "אורחות צדיקים" ואף מונה את מעלותיה של שמחה זו לגופו ולנפשו של האדם: "השמחה באה לאדם מחמת רוב שלווה בליבו… ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא ואין זקנה ממהרת לבוא עליו".

 

האדם בעל הדימוי העצמי החיובי מרגיש רגוע כי הוא יודע שיש לו חשיבות בעצם הווייתו בעולם. הוא נוהג לקבל ביקורת וגם מחמאות בנינוחות ומוכן להכיר בשגיאותיו ובטעויותיו בכנות. שלמות פנימית, יושר, אחריות, רגישות ואהבת הזולת קולחים ממנו בקלות. הוא שומר על כבוד הזולת, מכיר בערכו ומכבדו. הוא שומע רעיונות חדשים, מנסה אתגרים ומכיר במציאותן של אפשרויות חדשות גם בשטחים שהוא בקי בהם ("מכל מלמדי השכלתי", תהלים קי"א, צט). גם במישור הגופני ניכר שהוא אדם שמח, הרגיעה מאפיינת אותו, מציינת את העובדה שהוא אינו מסתתר מפני עצמו ואינו נלחם עם עצמו במאבק פנימי בלתי פוסק שמשדר מתח וחוסר מנוחה. האדם בעל הדימוי העצמי החיובי אינו משקיע את משאביו להוכחות ערכו, על כן הוא פנוי להשקיע אותם באפיקים יצרניים. הוא מציאותי, יצירתי, אמפאתי, טוב-לב ונכון לשתף פעולה. שמחת חיים ואופטימיות שופעים ממנו לרוב.

 

לעומתו, האדם בעל הדימוי העצמי השלילי, נראה עצוב בדרך כלל, מכונס בעצמו ואינו פתוח לאחרים. מכיוון שהוא אינו מעריך את עצמו, הוא מנסה להוכיח את ערכו לעצמו במאבק פנימי בלתי פוסק. הוא מתבצר מאחורי חומות חשדנות ופחדים מהזולת. קשה לו לראות, לשמוע ולחשוב נכוחה. קשה לו להבין את הזולת, לרדת לסוף דעתו ולשמוע אותו, כי הוא עסוק בדרך כלל בדיאלוגים פנימיים. ביקורת מאיימת עליו ולכן כהתגוננות מפניה – הוא מזלזל ופוגע באחרים. כך נמנעת ממנו ביקורת בונה ומתקנת. את רגשותיו השליליים הוא משליך על הזולת. הפחד שהוא תולדה של אי-אמון מונע ממנו לנסות דרכים חדשות כדי לפתור בעיות.

 

כישלונות שעוברים על האדם בעל הדימוי העצמי החיובי הם משבר רגעי שממנו הוא נבנה, אולם בעבור האדם בעל הדימוי העצמי השלילי הם מייאשים ומרפים ידיים. לעיתים מנסה האדם בעל הדימוי העצמי השלילי להשיג הערכה עצמית באמצעים שונים כמו ריבוי נכסים (או "מותגים"), השגת פופולאריות בחברה, רדיפה אחר השליטה בזולת. אם יזכה בהם ירגיש בטחון עצמי אולם בטחון זה הוא מדומה, כי שורשו בהונאה עצמית בלבד ולא בתחושה אמיתית.

 

 

אכן, התחושה העצמית הבסיסית הטובה היא חיובית ורצויה, היא המביאה את האדם להישגים בכל התחומים.

 

כדי לפעול בעולם חייב האדם להכיר את כוחותיו ולהאמין בהם. להאמין ביכולותיו ולדעת כיצד יוכל להשתמש בהם. כיוון שאדם שאינו מכיר בסגולותיו הייחודיות ורק שומע השכם וערב על חסרונותיו ומוגבלותו, הרי ברבות הימים הוא ילמד להאמין כי אישיותו יסודה ברע ובחיסרון ויתקשה להתרומם כדי לעמול על תיקונה. על כל אדם להאמין כי יש בו טוב (ובלשון החסידים "נקודה טובה"). כל אדם חייב לומר לעצמו ולהאמין בדברים אלו – "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז, אליהו רבה כה). כלומר, יש בי חשיבות בתפקיד שיועד לי משמים, ויש בי היכולת למלא תפקיד זה ולהתעלות בכך.

 

רבינו יונה כותב בעניין זה ואומר: "ואם חלילה וחס לא יכיר מעלתו ומעלת אבותיו – נקל יהיה בעיניו ללכת בדרכי הפריצים, להגלות נגלות כאחד הנבלים למלא תאוותו בחיקו, כאשר אמר המשל: אין לנפשו ערך בעיניו, על כן האיש העובד ישתדל תמיד להשיג ערכו". כלומר, עצם ידיעת הערך העצמי מונע מהאדם לנהוג לא כראוי.

 

גם המאירי בדבריו מסביר עד כמה חשובה הערכתו העצמית של האדם: "היות דעתו זכה ונקייה". כי עמדה זו היא שמדריכה ומכוונת את האדם בכל פעולותיו. מידת הערכתו העצמית (הדימוי העצמי) קובעת לאן יכוון האדם את מעשיו, כלומר לאן הוא ישתייך, האם לאותם "נקיי הדעת" שמקפידים על כל תנועה וכל מילה ואינם מאפשרים לעצמם למעוד ולחטוא, או ישתייך חלילה לאלו אשר הערכתם העצמית לקוייה כל כך, עד כדי כך שהם אינם מקפידים על מעשיהם, אינם פועלים אלא על פי דעתם של אחרים, נמנעים מלעשות מכיוון שאינם מאמינים שהם יכולים להצליח. אלה מסוגלים בקלות לחטוא, מכיוון שהם אינם מאמינים בעצמם, במעלותיהם, בכוחותיהם והם מתפשרים בקלות עם חטא נוסף, בסברתם המוטעית כי עוד חטא למשא הכבד של העוונות והחטאים שאותו הם נושאים "לא יעלה ולא יוריד", ובלשונו של המאירי: "שלא יקפיד על עצמו בעשותו פחיתויות ומידות הנמאסות".

 

אכן, ערכו של האדם הוא הדימוי העצמי החיובי שלו, שהוא הבסיס ליכולתו לפעול לעבוד ולהגיע להישגים. כאשר אדם יודע שיש בו מעלות ופעולותיו חשובות בכל העולמות הוא נוהג בהתאם. ידיעה זו על חשיבותו עשויה להביאו ללכת בדרכי ה’ ולהתחזק בהן. כמו שנאמר "ויגבה ליבו בדרכי ה’" (דברי הימים ב יז, ו). מתוך הכרה זו במעלותיו יגיע האדם למידה טובה שנקראת "נשיאות לב", נכבדות, כלומר אמון האדם ביכולתו ובטחונו בה’ יתברך שיצליח בידו, ומי שאוחז במידה זו יצליח לעשות את כל חפצו ולהגיע להישגים כבירים בכל התחומים אליהם ישאף.

 

"כי אם ידע האדם את ערכו לפני הקב"ה, ואת חשיבותו כעולם מלא באהבתו אליו, לא יחפוץ להטריד את עצמו מהעולם בעשיית עבירות" (סנהדרין לז, רש"י במקום).

 

לעומת זאת, כאשר האדם אינו מכיר בערכו והוא נוהג בענווה לא רצויה הוא עלול לאבד את עולמו.

 

הרבי מפיאסצנה בעל "חובת התלמידים" מדריך ברוח זו את הנער, מחזק את דימויו ואומר לו כדברים האלו: "אשריך נער ישראל… מלאכי עליון יקנאוך… השמים וצבאם, הארץ ומלואה לפניך יכנעו… ה’ שמח בך… וגם אתה נער ישראל תגיל ותשמח בגודל אושריך…". אם נפל ליבו של הנער והוא אינו מאמין בעצמו וביכולתו הרי הוא ממשיך ואומר לו: "אם נפל ליבך בקרבך… תגבה עצמך… והסתכל מרחוק מי היו אבותיך, הקדושים והנביאים, התנאים והאמוראים, הגאונים והצדיקים… גם שמענו מהרבה אנשים גדולי ישראל שבקטנותם לא הכירו בהם וכשהתמסרו לעבודתו יתברך גדלו והצליחו… ובראש כל עם ישראל כולו נשארו…"

 

 

ובכן, איזו ענווה היא הרצויה? מתי ייחשב הדימוי העצמי החיובי לטוב ולרצוי ומתי ייחשב כשלילי? נראה כי הגאווה היא תפישת המציאות בצורה מעוותת ואילו הענווה היא התפישה של המציאות האמיתית והנכונה. תפישת העולם הזה בדרך הגאווה היא השלילית, ואילו אותה תפישה בדרך הענווה היא ההסתכלות הישרה.

 

הגאווה שהיא, כדברי ה"אורחות צדיקים" פתח לרעות רבות, ולא נראית כזאת לרעה בכל המידות, היא מידתו של האדם המייחס לעצמו את כל מעלותיו. החש שכל הכוחות שקיבל שלו הן ומכוחו ומעוצם ידו באו לו. התורה שוללת תפישה כזאת – "הישמר לך פן תשכח את ה’… ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה’ אלוקיך, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… וזכרת את ה’ אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל…" (דברים ו).

 

הגאה שוכח את מי שנתן לו את המתנות, את הכוח לעשות חיל ומייחס את ההישגים לעצמו. זו הגאווה שאותה מכנים "אֵם כל חטאת". היא המביאה את האדם לעבירות קשות נוספות.

 

לעומתה, הענווה הרצויה היא תפישת האדם המכיר במעלותיו ובכוחותיו, בטוב שבוראו העניק לו ובמתנות שניתנו לו ביד רחבה, האמון ביכולת לעשות ולפעול, ויחד עם זה הידיעה כי בורא העולם הוא שנתן את הכוחות ואת הכישרונות היא הענווה האמיתית, ותפישת עולם זו אינה עומדת בסתירה לדימוי העצמי החיובי שלו זקוק האדם כדי לעשות ולפעול. אדרבא, ההכרה בכוחות שניתנו לו לאדם מחייבת את העשייה ואת ההתקדמות, ואילו ההתכחשות להם היא מעילה במתנת הבורא.

 

כך, הדימוי העצמי החיובי המעודד עשייה והתקדמות, התחושה החיובית של האדם כלפי עצמו היא המסייעת לו לתפישה חיובית יותר כלפי העולם. כאשר המחשבה המדריכה אותו כי הכוחות החיוביים שניתנו לו הם פיקדון בידו, משמרת כדי לפעול לעצמו ולזולתו. כאשר מכיר האדם בכך שקיבל פיקדון של מעלות, מידות וכוחות ומאמין שכל אלו ניתנו לו למילוי תפקידו בעולם, אין חשש שיגיע לגאווה.

 

כמה עלוב יהיה מצבו של פקיד הבנק שדרכו מועברים כספים רבים והוא יחשוב שהם שלו. מצבו עלול להיות גרוע אם ינהג בהם כבשלו. פיקדון ניתן לאדם כדי לעשות בו שימוש חיובי. אם הוא אינו מכיר בכך הרי הוא מאבד את מה שנתנו לו, ואם מכיר בכך הרי זו היא הדרך למילוי התפקיד.

 

הדימוי העצמי החיובי הוא, אפוא, הכרה במעלות המיוחדות ובכישרונות הייחודיים ולא גאווה בהם. שימוש אך לא התנשאות. מכאן, חובת הענווה אינה סותרת את הדימוי העצמי החיובי, היא רק מסבירה את האדם כיצד עליו לתפוס את עובדות החיים בדרך הנכונה והמקדמת.

 

 

(באדיבות "הבית שלנו")