ללוות את הנשמה היתירה

זו שהועידם הקב"ה.

 

 

עגלה רתומה לסוסים עשתה את דרכה על פני שדות ויערות וגמעה מרחקים רבים. דהרה על פני הרים וגבעות דשאים ונהרות, ופניה למלא אחר שליחותו של בורא העולם המנהיג את העולם, אשר גם מושכות מרכבה זו בידיו, להובילם ולהנהיגם אל מחוז חפצם, אל המקום אשר יבחר להנהיגם למען ישבתו את השבת הקרובה. אלכס הוא רק העגלון שכביכול אוחז במושכות, אך בורא העולם הוא המושך בחוטים להובילם אל המקום אשר ייעד עבורם.

 

בעגלה ישבו הבעל-שם-טוב הקדוש ותלמידיו אפופים חרדת קודש ועוסקים במילי דשמיא, אין הם שמים את ליבם כלל לנעשה סביבם  ועם עגלתם.

 

סוף סוף נעצרו הסוסים המבשרים על הגיעם למחוז חפצם. ידע הבעל-שם-טוב הקדוש שאם נעצרו כאן, סימן הוא כי מן השמים רוצים שכאן ישבתו את השבת הקרובה ובאה. בני החבורה נכנסו לאכסניה הקרובה להתכונן לקבל את פני שבת המלכה בצל רבם האהוב והנערץ שכולו אומר קודש רבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש. הם פנו לאכסניה הקרובה אשר בעל הבית היהודי קיבלם במאור פנים, בשמחה ובכבוד גדול.

 

שבת המלכה פרשה את כנפיה ובני החבורה הקדושה התכנסו בבית הכנסת המקומי לתפילת קבלת שבת ומעריב. אך מה מאוד הצטערו בני החבורה לראות כי יהודי העיירה המקומיים ממהרים הם בתפילתם, ולא כמותם החסידים אשר מאריכים בתפילה ומלווים אותה בשירה וניגון.

 

בני העיירה הזדרזו בתפילתם ומיד עם סיומה איחלו איש לאחיו ברכת "שבת שלום" ופנו לביתם לערוך סעודת שבת. לעומתם, המשיכו בני החבורה בלוויית הבעל-שם-טוב הקדוש בתפילתם עוד כשעה ארוכה, רק אחר כך פנו לאכסנייתם לערוך את סעודת השבת, אשר גם היא הייתה כולה מלווה בשירים וניגונים ומתובלת בדברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים.

 

גם למחרת, השקם בבוקר עם תפילת השחרית, חזרה התופעה על עצמה. יהודי העיר אשר אוכלוסייתה הורכבה מיהודים פשוטים ותמימים  סיימה מהר את התפילה, ובני החבורה הקדושה המשיכו עוד שעה בתפילה עם ניגון. בסיום התפילה פנה אחד התלמידים לרבו הקדוש בנימה ביקורתית על אופן התפילה של בני העיירה, נענה לעומתו רבו ואמר בקול אבהי ומסביר: "אין אנו מסוגלים כלל להעריך נשמה של יהודי, שהיא חלק אלוק ממעל!"…

 

גם בשעת הסעודה, בעת רוממות הרוח בשירה ולימוד בצוותא, הדריכם רבם על מעלתו של כל יהודי ואפילו הפשוט ביותר אשר הוא חלק אלוק ממעל, ואשר אין סוף וחקר להבין מעלתה של נשמה יהודית.

 

במשך כל השבת תרו עיניהם של הרבי ותלמידיו אחר אותה מטרה שלשמה הגיעו הנה, שהרי לכל נסיעה יש מטרה, ומוכרח הדבר כי גם לנסיעה זו שהועידם הקב"ה יש לה תכלית ומטרה, לפעמים היא נגלית ומוחשית, ולפעמים היא נחבאת אל הכלים. אך עליהם כעובדי ה’ אמיתיים מוטל התפקיד לחפש את השכל שיש בכל דבר, ולהתקרב על ידי זה להשם יתברך. ומה שברור מעל כל ספק זה, כי במוקדם או במאוחר תתגלה מטרת נסיעתם.

 

שעת סעודה שלישית, שעת רעוא דרעוין, רצון הרצונות הגיע. וכמו בתפילות הקודמות גם בתפילת המנחה חזר הדבר ונשנה, יהודי העיירה הזדרזו להתפלל ופנו לדרכם לערוך סעודה שלישית, ובני החבורא קדישא המשיכו עוד זמן בתפילתם, ולאחריה פנו אף הם לערוך סעודה שלישית באכסנייתם, מתוך שירה, דברי תורה והתרוממות הרוח.

 

השמש עמדה לשקוע עת היה הבעל-שם-טוב הקדוש אחוז כולו שרעפים ומנותק לגמרי מכל הסובב אותו, כמנסה להאזין לקולות סמויים אשר רק אוזניו הקדושות יכולות לשמוע. משננער משרעפיו פנה אל תלמידיו והפטיר: "איזו קורת רוח, איזה תענוג עילאי יש עכשיו במרומים, ריחו נודף מן העיירה הזו, אך את מקורה איני יודע…" אמר ולא הוסיף.

 

עם צאתם של הכוכבים הראשונים פנו הבעל-שם-טוב הקדוש ופמלייתו לתפילת ערבית של מוצאי שבת. מה מאוד הופתעו לגלות כי הפעם הם אלו שסיימו הראשונים, ואילו מיהודי הקהילה המקומיים לא היה אף נציג אחד בבית הכנסת. תמיהות ושאלות עלו בליבם, על התמהמהותם של בני העיירה, והם הוצרכו להמתין קמעא. זמן מה לאחר שהמתינו החבורא הקדושה למתפללי בית הכנסת הופיעו כולם בחבורה יחד והגיעו לתפילת ערבית של מוצאי שבת, שגם היא נערכה בחיפזון כקודמותיה.

 

עם סיומה ניגש אליהם בעל האכסניה אשר קיבלם וכיבדם במשך כל השבת כולה והביע את התנצלותו על איחורם לתפילת הערבית, ועל כך שעיכב את בני הפמליה הקדושה. "מנהג קבוע לנו בעיירה שנים רבות, לערוך את סעודה השלישית בצוותא ולהאריך בה", הסביר המארח בהתנצלות ובתקווה להבנת הדברים.

 

"סעודה שלישית בצוותא, זו על שום מה?!" הפנה לעברו הבעל-שם-טוב הקדוש מבט שואל ותמה.

 

"תשובה מדויקת אין לי בזאת, אך אוכל להפנותכם אל אחד ממתפללי בית הכנסת אשר יידע להסביר את פשר הדבר על בוריו". ענה והצביע על אחד המתפללים.

 

לשאלתו של הבעל-שם-טוב הקדוש ענה היהודי המיועד בהצטדקות: "מקווה אני מאוד שלא תלעגו חלילה למשמע דברי", והמשיך בסיפורו: "לפני שנים הגיע לעירנו דרשן, פה מפיק מרגליות אשר נשא דרשה ארוכה, את תוכנה איני זוכר, אך דבר אחד קלטו אוזניי, כי עם כניסת השבת נכנסת באדם נשמה יתירה, אשר עוזבת אותו עם צאתה של השבת. הדרשן הפליג במעלתה של הנשמה היתירה. התרגשתי עד מאוד למשמע דברים אלו, נוכח הידיעה כי נשמה נוספת בקרבינו במשך השבת הקדושה.

 

באותה שעה עלתה בזיכרוני דמותו של אבי המנוח שהיה יהודי פשוט וירא שמים, אשר משאלתו הייתה כי בעת פטירתו ויציאת נשמתו מן העולם יעמדו סביב מיטתו עשרה יהודים. מנהג זה היה מקובל בידו מאבות אבותיו וחשוב היה הדבר בעיניו. ואכן, משאלתו התקיימה ובעת פטירתו עמדו נוכחו עשרה יהודים". דמעות התרגשות צצו ועלו בעניו של המספר עת תיאר את תיאורו המרגש והעלה את דמות אביו המנוח, משכבו עדן. "כשעלו שתי תמונות אלו נגד עיני, האחת – הנשמה היתירה הנכנסת עם כניסת השבת ויוצאת עם צאת השבת. והשנייה – דמות אבי המנוח אשר עשרה יהודים סביב מיטתו. עשיתי חושבים: ומה בשר ודם אשר חשוב היה בעיניו כי עשרה יהודים יעמדו סביב מיטתו בעת יציאת נשמתו, על אחת כמה וכמה הנשמה היתירה שהיא כולה קודש ועוזבת אותנו כל שבוע, מדוע ייגרע חלקה? מדוע לא תצא במעמד עשרה יהודים לפחות?

 

מאז, הנהגנו מנהג בעירנו כי את סעודה השלישית אוכלים ושותים כולנו יחד, מזמרים, מדברים בדברי תורה לפי מדרגתנו והשגתנו ומצפים לשעה הבטוחה בה יוצאת השבת ועימה הנשמה היתירה, ורק אז פונים אנו לתפילת מעריב של מוצאי שבת". סיים היהודי הפשוט והתם את סיפורו.

 

הבעל-שם-טוב הקדוש נפעם ונרגש נוכח דבריו התמימים והכנים של היהודי והביע את מלוא רב הנחת אשר גורמים הם במעשה זה לבורא העולם.  

 

כעת, משנפרד מספר המעשה מהם ופנה לדרכו, נפנה הבעל-שם-טוב הקדוש לתלמידיו ואמר: "כעת נהירין בפניי מטרת בואנו עד הנה. ללמדנו פרק בתורת החסידות, אל מעשה פשוט ותמים זה אשר מסב עונג רב ונחת רוח לבורא העולם. נמשכתי אל מקור התמימות  והקדושה של בני העיירה במנהגם הפשוט והתמים הזה, הגענו כולנו עד הנה להנחיל לנו ולבנינו עד עולם מנהג קדוש ויקר זה".

 

מכאן ואילך היה הבעל-שם-טוב הקדוש מנהיג מנהג זה בקרב חסידיו להסב לסעודה שלישית זמן רעוא דרעוין בצוותא, מתוך התעלות רוחנית שירה ודברי תורה, ולהמשיכה עד צאתה של השבת ובכך גם ללוות את הנשמה היתירה בצאתה.

 

מנהג זה הוריש הבעל-שם-טוב הקדוש לתלמידיו מאז ועד עצם היום הזה בכל החסידיות שבעולם, ואף יהודים פשוטים שאינם נמנים על החסידים נוהגים מנהג יקר וקדוש זה.