רק תנו לי את הלב

אינני זוכרת מתי בדיוק הפך החג
הידידותי והקליל עם אגרות הברכה ושפע
המתנות, השופינג, לחג שהוא בעצם
יום דין שמהותו רצינית וחשובה, והמילה
"קליל" לא ממש מתלבשת עליו.

אם יש חג שמלחיץ אותי ברמות קשות, עד כדי השפעה ממש על התפקוד הפיזי שלי, הוא ללא ספק – ראש השנה.

אינני זוכרת מתי בדיוק הפך החג הידידותי והקליל עם אגרות הברכה ושפע המתנות, השופינג, ושיחות הטלפון עם חברים שלא פגשתי שנים כדי לאחל שנה טובה ומתוקה, לחג שהוא בעצם יום דין שמהותו רצינית וחשובה, והמילה "קליל" לא ממש מתלבשת עליו.

אני חושבת שנקודת המפנה היקרה אצלי החלה כשהתקרבתי לרבי נחמן מברסלב. "כל העניין שלי הוא ראש השנה", אומר רבינו ומעניק לנו הנהגות מפורטות כיצד לעבור את היום הגדול הזה בשלום.

אסור בתכלית האיסור לכעוס, צריך לדון לכף זכות את הסביבה ובעיקר את עצמך, כדאי לחשוב רק מחשבות טובות "שייטיב ה' יתברך עמך", לא מומלץ לישון בלילה הראשון, צריך להיות בשמחה ועם זאת לבכות, רצוי לעבור את החג אצל צדיק ולשמוע תקיעות שופר מאיש כשר, ועוד כהנה וכהנה המלצות יקרות שהלוואי ונזכה לעמוד בהם.

בנוסף, צריך ללמוד את הלכות החג כדי לא לעשות חלילה עבירות, יש לנצל את ימי אלול, ימי הרחמים והסליחות, כדי לעשות חשבונפש ותשובה, ותפילה וצדקה… ולא לבזבז זמן יקר שכזה שהמלך בשדה.

ימי אלול מתקדמים במרץ ואני מסתכלת על עצמי ונתקפת חרדה – איפה אני ואיפה התשובה… מיום ליום, ככל שאני שומעת יותר שיעורים על מהות היום ועושה חשבונפש עם עצמי, אני רק מגלה עד כמה אני רחוקה. אתמול נשברתי, התפללתי לה' בדמעות שיזכה אותי לעבור את היום הזה כראוי.

ואז נזכרתי בסיפור יפה ששמעתי בשם הבעל-שם-טוב הקדוש:

זמן מה לפני ראש השנה בחר הבעל שם טוב לתפקיד המכובד, את אחד מחסידיו שישמש כ"בעל תוקע" (האדם שתוקע בשופר) בתפילות ראש השנה המתקרב ובא. ימים ארוכים לימד אותו הבעש"ט את סוד התקיעות ואת כוונותיהם הנשגבות. בלילה שלפני ראש השנה הלך אותו חסיד לישון בשמחה, ביודעו כי למחרת הולך הוא להרעיד את השמים והארץ עם תקיעותיו ועם הכוונות שיכוון בהן, אותן זכה ללמוד לא פחות ולא יותר, ממורו ורבו הבעש"ט. אך אבוי, בבוקר ראש השנה קם החסיד הבעל תוקע וגילה ששכח את כל מה שלמד, כל הכוונות התערבבו במוחו והוא לא זכר כמעט מאומה מהן. ברגליים כושלות הגיע לבית הכנסת, ואת כל התפילה התפלל בחיל ורעדה, עוד מעט מגיע זמן תקיעות השופר הגדול, שכולם נושאים אליו את עיניהם, והוא, הבעל תוקע, לא יודע בכלל כיצד יוכל לבצע זאת כראוי. הנה הגיע זמן תקיעות השופר והבעש"ט קם לשאת את הדרשה שלפני התקיעות. "ישנם הרבה שערים בשמים" פתח ואמר "שערי פרנסה, שערי שמחה, שערי רפואה. ולכל מפתח יש תפילה וכוונה שפותחת אותו. אבל יש מפתח אחד, שבכוחו לפתוח את כל השערים כולם, כמו מפתח "מאסטר", אמר.

המתפללים מקשיבים לו בהתרגשות והרבי ממשיך ואומר: "המפתח הזה שפותח את כל השערים הוא – לב נשבר".

אותו בעל תוקע שמע את דברי הבעש"ט והבין שדבריו היו מכוונים אליו. "אולי את הכוונות הראויות בתקיעות לא אדע לכוון – אבל לב נשבר יש לי ועוד איך, וזה העיקר", חשב לעצמו.

לפתע, חזר אליו כוחו, הוא קם על רגליו ובידו השופר והחל לתקוע תקיעות שלא נשמעו מעודן, תקיעות של לב נשבר.

נזכרתי בסיפור המאלף הזה וחייכתי לעצמי. "אז אולי את הכוונות הראויות לא בטוח שאצליח לכוון, בתפילות, בימי אלול ובהנהגות החג הקדוש, אבל לב נשבר יש לי – וזה העיקר".

"רחמנא ליבא בעי" (ה' רוצה את הלב) אומרים חז"ל, ו"אין שלם יותר מלב שבור" אומר הרבי מקוצק. גם רבינו נחמן מפליג בשבחו של הלב הנשבר, ההכרחי לכל תפילה שלנו – "רק תנו לי את ליבכם ואוליך אתכם בדרך חדשה".

כי כשאדם מבין שהוא כשלעצמו – מה הוא בכלל, והוא נשבר אל ה' כמו ילד קטן, נשען עליו ומבין שבלעדיו הוא לא כלום – זה העיקר. מה שווה לה' יתברך כל העבודה הרוחנית שנצליח לעשות, אם בראש השנה נעמוד לפניו בגאווה ובסיפוק עם הרגשה שאנחנו כל כך צדיקים? הרי בייחוד בראש השנה אנחנו צריכים להמליך את הקב"ה עלינו ולא את עצמנו על העולם. להרגיש בנים ועבדים העומדים מול מלך מלכי המלכים.

ובגלל זה אנחנו פוגשים את היצר הרע ביתר שאת, בכל כך הרבה תחנות סביבנו דווקא בימי התשובה האלו. "כל כך הרבה חודשים לא דיברתי כך לאמא שלי, והנה פתאום התפרצתי עליה כך, אני לא יודעת מה קרה לי, ועוד דווקא בחודש אלול", סיפרה לי בכאב חברה ואני הזדהיתי מאוד עם כאבה. גם אני הרגשתי איך אני פתאום "חוזרת לסורי" בכל מיני מידות שחשבתי שכבר קניתי לעצמי אותן והשתפרתי בהן.

למה זה קורה? ולמה דווקא עכשיו, בחודש אלול?

אבל באמת, היצר הרע וכל הניסיונות שאנו חווים בימים אלו הם חסד גדול מאת הבורא. פתאום אנחנו נכשלים בדברים שבמשך השנה כבר הצלחנו להתגבר עליהם והנה, כעת, אנחנו מרגישים שלא באמת התקדמנו, אם נפלנו שוב באותו הדבר, באותו הניסיון. אבל באמת זה לא כך. הקב"ה בכוונה מזמן לפתחנו ניסיונות שבעבר נפלנו בהם והצלחנו במשך הזמן להתגבר עליהם. הקב"ה רוצה להזכיר לנו את ששכחנו – שלא תמיד היינו "כאלה צדיקים" במידה זו או אחרת, שהיו לנו רגעים שנפלנו בהם ולא התגברנו. ומה יותר טוב מלהזכיר אותם לעצמנו בחודש התשובה כדי שניזכר בהם ונעשה עליהם תשובה בחודש המסוגל לתשובה הזה?

כדי שנעשה עליהם תשובה לא רק מן השפה ולחוץ, כעל דברים שהיו "מלפני המבול" ואנחנו בכלל לא זוכרים את עצמנו מתנהגים כך. אלא שנזכה לעשות עליהם תשובה באמת, בלב נשבר וכואב, מתוך צער אמיתי על ההתנהגות שלנו ומתוך רצון חזק להשתנות.

פתאום הבנתי שאין לי כל סיבה להילחץ, לא מכל הניסיונות והדמיונות שתוקפים אותנו ביתר שאת עכשיו, ולא מיום ראש השנה המתקרב אלינו בצעדי ענק. אולי צדיקה אני לא אהיה, ולא אצליח להתנהג בשלמות כפי הראוי בימים אלו, אבל דווקא מתוך הצער האמיתי על כך, והתפילות הכנות לזכות לכך, ומתוך הכאב והרצון להיות טובה יותר, להיות ראויה לו למלך מלכי המלכים כבת, דווקא מתוך הקושי, הנפילות ו"המנעל העקום" שאני יוצרת, על אף ניסיוני ליצור מנעל מושלם, דווקא זה מביא אותי ללב נשבר.

ואם יש לי לב נשבר, והרי אין שלם יותר מלב שבור, וה' רוצה את הלב, מה אני צריכה יותר מזה?

שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.

* * *
גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.