בחזרה לשדה הקרב

מבעד לחלון הבוטקה ראיתי את גופו
האתלטי, שלא פעם האנרגיה שלו
התפרקה עלי ב"שנות הזעם". זה לא עסק
לפחדנים בכלל, חשבתי, אבל לי לפחות
היה יתרון, ידעתי לקראת מה אני הולך.

חשוון תשמ"ב

כבר שמונה חודשים שאני בבית היוצר, מתאמץ לעצב את אישיותי לאורה של תורה, מניח לקדושתה לפעפע ולזרום אל תוכי ובתוכי. לחרוץ חריצים ולהתוות תוואים, לגלות נופים ומחוזות חדשים שרגלי לא דרכה בהם מיום היותי ועד הנה.

סקרן מופתע נסער ומרותק אני מטייל – מגיא אל גבעה, מים אל ים, ממישור אל תהום, על פתח לועם של הרי געש, נהרות סוחפים ופסגות מושלגים – ועיני לא שבעה! "פחד ורחב לבבי" ממראות "עולמי הקטן".

חשבון עולמי מתחיל ללבוש צורה ממשית. מפת נפשי שהייתה אילמת שנים כה רבות מתחילה להתבהר. אותיותיה מאירות ומצטרפות זו לזו, מתחילה לגלות לי סודותיה ולהוליך אותי בשביליה, לממש בעלותי עליה, מבלי להניחה לזרים "למרמס רגלי השור והחמור". הנה כאן קנאה! והנה כעס! כאן גאווה! וכאן רגישות מוסרית עמוקה… חושפת לפני ממחצביה היקרים מפז, ומזרזת אותי להשתמש בהם בתבונה. "לא ליגע לריק ולא ללדת לבהלה".

בשבועות האחרונים הולכות ומתגלות בי יכולות מוסריות חדשות הנובטות, צומחות ומשגשגות בשדה נפשי, שלא שיערתי שיעלו בידי כלל אי פעם, וספק אם האמנתי שיש ביכולת אדם מן השורה לזכות בהן. "המוחש לא יוכחש" זה אכן קורה לי! אין זה חזיון תעתועים. "שבר ענן" מטח זמני, או נחל אכזב. זהו "עובר המוציא ראשו" אל אוויר העולם, וכמוהו גם אני הולך ונולד שוב.

"אחרי בלותי הייתה לי עדנה". "יפה שעה אחת של קורת רוח" הנגרמת לי מיכולתי להיות סבלן יותר. בעל עין טובה. מחשב טובת חברי, חורג מעט מגבול מחשבותיי האנוכיות, שמח בחלקי ונוטה למחול ולסלוח יותר מתמיד. יפה קורת רוח זו לי יותר מכל תענוגי עולם.

מה הפלא אם כן שחשבתי לעצמי שזו העת הראויה לבחון עד לאן כוחי המוסרי מגיע באמת, ולהעמיד עצמי במבחנו של הרמב"ם הקובע: שבעל תשובה הוא מי שבא לידו ניסיון שנכשל בו בעבר ואינו חוטא שוב. גמרתי בדעתי לחזור ל"שדה קרב" בו הובסתי פעמים כה רבות, נחוש לנצח הפעם. ניצחון מוסרי מוחץ.

היעמדו לי כוחותיי? "חזקני נא אך הפעם הזאת".

ליל שבת, מזג אוויר סגרירי. זה כבר סיימתי את סעודת השבת בבית הוריי, ויצאתי אל האוויר הקר. פוסע כמי שיודע את מטרתו לבטח. כן! נודע לי ששומר הלילה בין חצות לשש בבוקר הוא לא אחר מאשר יריב נעורי, יריב (שם בדוי). מעולם לא שרר בינינו שמץ כבוד אנושי, מחיצת ברזל הייתה פרושה בינינו עד השמים ועוינות קשה שלא השאירה מקום אף לא לטיפה של מחשבה טובה, קל וחומר לרגש טוב איש לרעהו.

עמוס תקוות, "שאר רוח" ותפילה יצאתי לעברו, למשימת קודש של התפייסות כנה ואמיתית שאחריה "תשקוט הארץ לנצח", כך קיוויתי. משימה זו דמתה בעיני כמי שמעז להיכנס לגבולם של אריות מורעבים ומצפה לצאת בלא פגע, אך אני הייתי נחוש להעיז ולצאת בשלום ואולי אף ללטף את רעמתו של יריב, לרכב על גבו ולהשתעשע עמו. כן! עד כדי כך היו קודרים יחסינו מאז, אך לא פחות מזה היה גדול בטחוני בה’ ובהשפעתה של תורה על נפשי בחודשי "עיבורי ברחמה הקדוש".

הייתי מלא בהרגשת חרות תחת תחרות, אהבה תחת איבה, חשק הטוב תחת חטא וחוב. אכן חוצפה דקדושה!

יצאתי מן השער המקומר המכריז: "קבוצת כנרת", עושה דרכי במורד הכביש. כבר מפרידים ביני לבין הבוטקה של שומר הלילה כ-50 מטר בלבד. ליבי פועם בחוזקה, צורך יותר ויותר דם. יותר ויותר מ"דמה של תורה". זה לא עסק לפחדנים כלל וכלל, חשבתי לעצמי. מבעד לחלון הזכוכית ראיתי את גבו המופנה של יריב, רחב, אתלטי, חסון ומשורג שרירים. הו! כמה פעמים התפרקה עלי אנרגיית גופו זה ב"שנות הזעם". היכוני! פקדתי על נפשי וזירזתי אותה להתעורר ולהתעשת לקראת "ניסיון העל" הזה שאני עומד על פתחו. נפשי נענתה באופן חלקי בלבד. הייתי נרגש יתר על המידה, נפעל וסוער. נסקתי מעל המטרה וחגתי מעליה, מבצע סיבוב נוסף על מנת להיערך טוב יותר.

המשכתי בדרכי חולף על פני הבוטקה במורד הכביש, מניח ליריב להשגיח בי, לזהות אותי. יכולתי להרגיש את עיניו היוקדות חום בגבי. מה חושב וחש כעת יריב? מופתע? אדיש? או אולי זומם למצות חשבון ישן שעדיין נזקף לחובתי? הטיתי ראשי לאחור, סקרן לראות האם יריב שינה את מקומו. אולי הוא בדרכו לקראתי. פחדתי לפתע בחושך. גשם החל מטפטף! יריב בבוטקה רתוק למכשיר הטלוויזיה. פניתי לאחור. סב על עקבותיי באותו המסלול. הפעם אנו "פנים אל פנים". לא היה לי ספק שיריב מביט בי ובמסך הטלוויזיה חליפות, נקרע בין שניהם. את מי משנינו יחונן? כשקרבתי עוד ועוד, מבטו כבר הוסב למסך במאמץ לא טבעי. נוכחותי העלתה באפו ריח מוכר. מפגש לילי מוזר, חשבנו לעצמנו. לפחות היה לי יתרון, ידעתי לקראת מה אני הולך. ואילו יריב, רק רצה לגמור את השמירה בשלום והנה וקפץ עליו רוגזו של יואב, יריב נעוריו. לשנינו אין ברירה! המצב דורש התייחסות ויהי מה.

לפתע צלחה עלי רוח ה", ו"ירדתי אל המערכה". מסיט את ידית הדלת של הבוטקה פותח אותה בנינוחות ומכריז: "שבת שלום יריב", בלבביות מפתיעה ולא מעושה כלל, אלא מלאה רצון טוב ורוח נדיבה. יריב מוכה תדהמה כמי שרואה "בר מינן" קם לתחייה, לא מעכל, מנסה לקבוע עמדה.

הכל קורה מהר מדי. יריב מתקשה להגיב, חש קלוע ב"כף קלע" הרצונות הסותרים של מלחמה ושלום, שנאה ואהבה. אני מושיט את ידי לעברו. כוח נעלם מושיט את ידו ומניחה בכפי. אני מרגיש חמימות נפלאה. בחוץ הגשם מתחזק, למי איכפת בכלל. אלי שלא יגמר לעולם! אני מאיר פניי אליו. פנים של שבת. פני שבת נקבלה. יריב מפטיר באדישות גם הוא "שבת שלום" אחרי. כנפי השלום שפרשתי ממשיכות לדאות על זרמי האוויר החם והלבבי שהתפשט בבוטקה המהבילה ממילא. "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

בום טרח… בינגו.

"יריב, כמדומני שזה מאורע היסטורי עבור שנינו. מעולם לא חייכנו זה לזה ולא הושטנו יד לשלום. זה אכן מאורע חגיגי" אמרתי, "בכל אופן בשבילי", סייגתי דברי כדי להניח לו בחירה חופשית, מבלי לסחוף אותו אל נחשול רגשות שאינו ערוך לו.

יריב חייך במבוכה והציע לי מן הבמבה שהייתה על השולחן. לקחתי לי כמה מן הצהוב הצהוב הזה ובהנאה גלויה ברכתי ש"הכל נהיה בדברו". "ההיה או חלמתי חלום"?

לפתע יריב מכבה את מכשיר הטלוויזיה. ואוו!! מה אתה עושה?! רציתי לומר לעברו. ברגע האחרון מלאך של רחמים השתיק אותי. המלאך גבריאל כיבה את הטלוויזיה. "ויט את יריב אלי אל הדרך", העזתי לחשוב. נפלאות דרכי ההשגחה!!! עתה כבר לא נותר ספק בליבי: פניו לשלום!!!

זדונותינו החלו להפוך אט אט לזכויות. דומה היה שמשקעי יחסינו העכורים משמשים כעת חומר גלם ודחף עז לפיוס עמוק. ישבנו "פנים אל פנים". שנות האיבה הצטיירו לפתע בעיני כתעתועי דמיון וכישוף שאין בו ממש, המפנים מקומם כהרף עין – לרוך, פיוס, סלחנות וחיבה. דקות ארוכות ישבנו יחדיו שואלים זה את זה – מה? איפה? איך? וכמה? "מתוודעים ומתוועדים". עולם שכולו שבת!!!

השעה 12.30 בלילה. יריב ליווה אותי ד’ אמות כדין מצוות לוויה. היו אלה "שתי כליותיו שנבעו ולימדוהו תורה" זו בלי ספק.

מלאים עד גדותינו חיבה לבבית נפרדנו לשלום. שנתי ערבה עלי, למתיקותה לא היה קץ. עתה ידעתי כוחה של תורה. תורת ה’. תורת חיים.

חלפו חודשים והשמועה נפלה עלי כרעם ביום בהיר. יריב ידידי חלה במחלה ממארת וחייו מונחים על כף המאזניים. הוא שוכב בבית נטול כליה כשגרורות הרשע מתפשטות בשארית גופו. לא היססתי לרגע. חייגתי. יריב עונה בקול ענות חלושה ושואל: "מי אתה?". הזדהיתי. יריב כמו נזקף ונדרך, מחלץ מקרבו כוח חיים שעוד נשתייר: "שלום יואב מה שלומך?". "יכול היה להיות טוב יותר לו לא היית נאבק על חייך כעת יריב". "עוד לא אבדה תקוותנו" אמר. "אתפלל עבורך בכל כוחי" אמרתי. "תודה, תודה", לחש יריב וקולו נאפס.

נזכרתי משיחתנו באותו ליל שבת (שזיכרונו נצור עימי לעד) כשיריב סיפר לי על אהבתו העזה למוסיקה קלאסית בכלל, ולקולו של החליל בפרט. ערכתי לו קלטת עם נעימות חליל ושלחתי לו.

יריב כבר לא אזר כוח ליהנות מצליליה של המוסיקה האהובה עליו. ימים ספורים לאחר מכן "נח על משכבו בשלום".

באחד מימי השבעה פגשתי את אלמנתו וסיפרתי לה מעט מקורותינו ובעיקר את "פרשת השלום". להפתעתי אמרה לי כממתיקה סוד באוזניי:

"בימיו האחרונים של בעלי יריב, כשכלו כוחותיו, כשכבר התקשה לדבר מאוד מאוד, וכל מילה הייתה עולה לו בקושי רב, ואני הייתי מונה כפנינים כל מילה היוצאת מפיו, כי חשבתי: ‘אולי עכשיו יאמר צוואתו, את תמצית משנת חייו, את המסר היקר לו מכל’. אך להפתעתי, סיפר לי בשיא מחלתו על המפגש שלכם באותו ליל שמירה, על שיחת החיזוק שלך ועל קלטת המוסיקה ששלחת לו. ואני אומרת לך, מהיכרותי אותו שנים רבות, אין לי ספק שבדבריו אלה ביקש להמתיק את מרירות כאביו העזים ברגעי חייו האחרונים. ואולי זו הייתה תמצית משנתו וצוואתו ועל כך רציתי להודות לך".

(באדיבות אתר "מכון מאיר")