נעים מאוד להכיר: אני

אחרי שנים רבות בהן ספגתי הערות עוקצניות, שבהן ננעצו בי סכינים, חדרו את מעטה השומן ודקרו במרכז הלב – הגעתי ליום הזה! שרדתי! ניצחתי!

3 דק' קריאה

פרידי דביר

פורסם בתאריך 29.11.08

אחרי שנים רבות בהן ספגתי הערות
עוקצניות, שבהן ננעצו בי סכינים, חדרו
את מעטה השומן ודקרו במרכז הלב –
הגעתי ליום הזה! שרדתי! ניצחתי!

אז זהו, הצלחתי.

הצלחתי לשרוד למרות כל הסיכויים, למרות כל התחזיות, למרות כל הפחדים, למרות כל הקשיים… הצלחתי.

לא שהרופאים חשבו שלא אשרוד איזו מחלה קשה, חלילה, לא שמשפחתי חשבה שלא אגיע למאה ועשרים שלי, אני לא היססתי בכך. אבל חששתי שלא אגיע ליום הזה שפויה, נורמאלית, כמו כולם, ובעיקר, בריאה, בגוף ובנפש.

אחרי שנים רבות כל כך שבהן ספגתי הערות עוקצניות, שבהן ננעצו בי סכינים, חדרו את מעטה השומן ודקרו במרכז הלב, שבהן הזלתי שפע של דמעות ואלו התאיידו אל תוך חפיסה ריקה של שוקולד עם קרם נוגט ואגוזים אל כרית רכה, שבהן ניהלתי שיחות נפש מול חבילת במבה נטולת במבה, שבהן חשתי רגשות שלא נגמרות ובעיקר לא משמינות…

הגעתי ליום הזה. הרבה יותר מהציפיות של כולם, והרבה פחות מהציפיות שלי.

שרדתי…

ניצחתי…

היום יום ההולדת שלי.

אחרי ההתרגשות הראשונה של יום ההולדת, אחרי פתיחת המתנות, אחרי המסיבה, אחרי קריאת הברכות והפרחת הבלונים הרשמית, הגיע הזמן לקשקשנות הרגילה שלי, לחשבון הנפש הנוקב שלי.

אתם תתרגלו לזה, אני לעולם לא אתרגל.

יום הולדת. לכל אחד מאיתנו יש יום אחד כזה בשנה. לכאורה, סתם עוד יום.

אבל לא.

היום הזה מעלה בי תחושות, רובן נעימות פחות.

על החיים שלי, על מה עברתי עד היום, על מה חוויתי, על מה ויתרתי, על מה נלחמתי, על מה נאבקתי, מתי הרמתי ידיים, מתי שקעתי וכן… מתי ניצחתי.

עם זאת, לא מעט מחשבות על העתיד שלפניי, על מה שמחכה לי – אם מחכה לי. קצת מפחיד – אבל לא זה מה שירתיע אותי.

כי כבשתי יעדים רחוקים, ניצחתי בקרבות עקובים מדם הנפש. אבל במלחמה אחת, זו שהכי מהותית וזו שתכריע – מלחמה על המשקל – מעולם לא ניצחתי, ואם להיות כנה, אני מרגישה שזו מלחמה אבודה מראש.

ישבתי בין עטיפות המתנות הפתוחות, הדלקתי את המחשב ונדדתי בין הקבצים הישנים שכתבתי במשך שנים בכל מצב רוח נתון. הגעתי לכותרת שעסקה ביום הולדתי שחל לפני שלוש שנים.

קראתי את המילים ולא האמנתי. היה בהן ייאוש אך גם מסר מאושש, הייתה חולשה אך גם היה חוזק. אלו היו מילים שכתבתי ביום הולדת שהגיע אחרי שנה קשה. כתבתי שם, שלא האמנתי שאחגוג עוד יום הולדת.

מאז כבר חגגתי שלוש חגיגות כאלו, והשנה האחרונה הייתה בעיניי שנה משמעותית מאוד. חלו בי תמורות שלא היו מעולם. שיניתי סגנון חיים וצורת חשיבה, הכרתי אנשים מיוחדים ומיוחדות, ובפעם הראשונה קיבלתי את עצמי על כל השונות שלי. קיבלתי את העולם כפי שהוא והפסקתי להיאבק במה שאי אפשר.

חוץ מבעודף המשקל. ובו אני עדיין נאבקת ברגעים המעטים שאני עוד מרגישה ש… אפשר. שאולי יש תקווה שפעם לא אהיה שני אנשים, אלא רק אישה אחת רגילה, נורמאלית, לא בולטת, לא מושכת אש.

החיים הם בית הספר – ככה לימדו אותו. בעיניי עד כה, שכר הלימוד שאני משלמת גבוה מאוד. אני אומרת לעצמי: לא משנה כמה הוא גבוה – לפחות תשיגי תמורה שווה למחיר.

אני כאן, למרות, ובזכות הכל, חוגגת עוד שנה: שנה של חידושים ושל התקדמות.

זה לא עוד יום הולדת, זה יום שהוא בבחינת סימן דרך, יום של עריכת סיכום, מאזן, השוואה ובדיקה עצמית. יום של הצבת מטרות והפחת חיים בהם. כל זאת, כדי שבשנה הבאה אוכל לסמן עוד וי, ועוד אחד.

עוד שנה מלאת משמעות. עוד פרק חשוב בחיים שלי.

שנה שבה למדתי קצת יותר להבין את עצמי, את זהותי ואת דרכי.

שנה שבה נפלתי, אבל בעיקר קמתי.

הרסתי, אבל יותר בניתי.

נשברתי, אבל יותר השלמתי.

השקעתי, ופחות התאכזבתי.

לא סוגרת את הדלת על העבר, אבל פותחת דלת מרווחת לעתיד.

אני אישה צעירה, צעירה מאוד, שהספיקה (יותר) מדי הרבה.

אכלנית כפייתית, מכורה למתוק ולפחמימות (אבל בעצם מי לא), לא מבינה את מי שאוכלים רק כשהם רעבים, גם אם עומדת לפניהם עוגת נפוליון עם ערמת קצפת לבנבנה ועיטורי שוקולד מתוק על יד.

אני אסרטיבית, קשוחה ועם זאת נשית ורגישה, מוקפת חברות אבל בודדה, בולעת את החיים בביסים גדולים אך טובעת בעוגה עצמה, רוצה לאכול אותה ולהשאירה שלמה, שוחה בשמנת חמוצה ומנסה להפוך אותה לחמאה, מבולבלת, מבלבלת, בעלת קסם אישי, אוהבת חיים ועם יותר – ירידות מעליות.
 

לא מבינה את מי שאוכלים רק כשהם רעבים, גם אם עומדת לפניהם עוגה…

אצלי יש אפור, הרבה צבעי אפור: כמה כהים, כמה בהירים וכמה בין לבין. ולפעמים דווקא בדברים הברורים יותר – אני מאלה שמוצאת דרך נוספת, אחרת.

יש לכם סבלנות? מסוגלים להזדהות עם מילה אחת מכל הנ"ל, חושבים שתחמיצו אם לא תקראו את השורות הבאות? אתם האנשים שלהם אני כותבת.

הדברים נכתבים מהלב. הכי עמוק שאפשר. אני לא מפחדת לגעת במה שכולנו מפחדים, אני מתמודדת בגלוי שכולנו מנסים לקבור, נחושה לחצות את הקווים שמפריעים לי להתקדם, יודעת בבטחה שהכתיבה היא עוד כלי להתמודד עם העולם המטורף שבו אנו חיים.

וכל זה תוך סיכון רב של היחשפות בפני אנשים שהייתי מעדיפה שלא יראו את הפנים ללא האיפור, את מי שאני ללא המסכות המחייכות, היפות…

ביום ההולדת הזה, אני יוצאת לדרך חדשה.

(באדיבות מגזין "משפחה")

כתבו לנו מה דעתכם!

1. בני

ז' כסלו התשס"ט

12/04/2008

מאמר יפה.מאוד מדבר אלי בס"ד מאמר אמיתי ויפה.מאוד מדבר אלי.כואב לי על דברים שאנו מפסידים בדרך בשל ההקרבה הגדולה לאמת ולדרך שלנו.אבל כנראה שזה בסוף שווה.

2. בני

ז' כסלו התשס"ט

12/04/2008

בס"ד מאמר אמיתי ויפה.מאוד מדבר אלי.כואב לי על דברים שאנו מפסידים בדרך בשל ההקרבה הגדולה לאמת ולדרך שלנו.אבל כנראה שזה בסוף שווה.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

Featured Products