הסולם שהיה למושג – פרשת השבוע ויצא

התובנה כי החומר הארצי
והשפל מהווה בעצם את האמצעי
היחיד לעלות ולהתרומם, זוהי
בעצם תמציתו של הר סיני…

פרשת ויצא

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עלִים וְירְדִים בּו".

רבות דובר עליו – סולמו של יעקב. ואכן מחזה נבואה זה מלווה אותנו מראשית ימי האומה. חכמי המדרש ומפרשי התורה הבינו מתוך הדימוי את הרעיון וכיוונו אותו לפנים הרבה.

"סֻלם" – ערכו בגימטרייא 130 – שווה ערך ל"סיני"=130. כלומר, התובנה כי החומר הארצי והשפל מהווה בעצם את האמצעי היחיד לעלות ולהתרומם, זוהי בעצם תמציתו של הר סיני – תורה. כל המצוות בנויות מחיבור ושימוש בחומר הארצי והפיכתו למהות רוחנית.

הנותן צדקה – כסף גשמי וחומרי, לעניים, הופך על ידי נתינתו וויתורו על רצונו הפרטי והאישי (האגו) את החומר-הכסף לדבר בעל ערך רוחני, שכן על ידי זה תתחזק ותופנם אצלו מידת החסד, ההטבה, שהיא מדרכיו ומידותיו של הבורא בהן עלינו להדבק.

המחזיק את ארבעת המינים בחג הסוכות – אתרוג, לולב, הדס וערבה, נוטל בידיו עצי ושיחי צומח פשוטים, ועל ידי זה שעושה בהם רצונו – מצוות של בורא העולם, הריהו מתחבר ומדבק בו ובדרכיו. הפכו ארבעת מינים ארציות אלו למנוף המחבר ומדבק עם בורא העולם. וכבר אמרו דורשי רשומות כי מצווה היא מלשון צוות, צוותא, חיבור ודיבוק בין המְצַוֶוה למְצֻוֶוה.

וכעין זה מצאנו דימוי נוסף. סֻלם משמעו גם כֶּבֶשׁ המתוקן לעליה (כבש המטוס), והכוונה לכבש עליו עלו מקריבי הקרבן בבית המקדש. גם כאן מובא רעיון זה. הקרבן – מקרב ומדבק את המקריב אל הבורא, ונעשה על ידי דבר חומר – בעל חי ההופך לרוחני – ריח ניחוח לה'.

בניגוד לדתות אחרות המתנות את עלייתו של האדם בניתוקו ובידודו מהחברה, נזירים השותקים או המתענים וכדומה, אינם מעלים את החומר אלא בורחים ומתעלמים ממנו (לדאבוננו ידוע עד כמה לא עמדו בכך קדושי הכנסייה לדורותיה).

כי אכן, סולם העלייה של האדם מוצב – שקוע ומונח בחומר, אך המצוות הנעשות על ידי חומר זה הן השליבות באמצעותן הוא מגיע השמימה.