לא לכעס! – פרשת וישלח

כל אחד מכיר את הרגע שבו שטף
הכעס את כולו, והוא הפך לזעקת נקמה
ועונש על עוול שנעשה לו. התוצאות
היו לרוב הרסניות וללא פרופורציה!

פרשת וישלח

"וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ".

הטראומה שעברו יעקב ומשפחתו הייתה קשה. הפגיעה בדינה זעזעה אותם. הכעס והזעם היו ללא נשוא, והעונש הקשה שהיה תגובתם למעשה של חמור מלמד על חרון אף קשה כאש.

אך התגובה של אביהם ראויה ללימוד ולהתבוננות.

"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי, עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". שמעון ולוי אינם עונים על שאלתו הכיצד נכנסתם לסיכון כה גדול, אנו מעטים ואילו יושבי הארץ רבים ואסור לנו להתגרות בהם. "ונשמדתי אני וביתי".

"ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו"? מה התשובה לשאלתו של יעקב? וכי הוא אינו סבור שהם צודקים ונעשה כאן מעשה נבלה? הטענה הייתה, כי העונש היה צריך להיות נקודתי ומדוד ביחס למצב הכללי ולא צריך הכעס לשטוף את ההיגיון.

לא נמצאה תשובתם, ואף יעקב כאילו מסתפק בנזיפה זו. אך עשרות שנים אחר כך, משאנו קוראים את דברי יעקב בבואו להנחיל את רוחו ומורשתו בעם, ולחלק את ההנהגה בעתיד, הוא מלמד כי לא קבל את תשובתם, ובשל כך הם מפסידים את המלוכה. "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם: בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור: ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט, ה'-ז').

הכעס הוא אויב הדעת, ומי אשר לא יוכל לשלוט ולהתגבר על כעסו אינו ראוי לשלוט ולהנהיג את העם. גם אם הסיבות מוצדקות, ונעשה עוול נוראי, יש לרסן את הרגשות, לשלוט עליהם, ולפעול בישוב דעת והגיון.

כל אחד מכיר את הרגע שבו שטף הכעס את כולו, והוא הפך לזעקת נקמה ועונש על עוול שנעשה לו. התוצאות היו לרוב הרסניות וללא פרופורציה, ואף ללא תועלת. הם אמנם שיחררו הרבה רגשות פגועים, אך את התוצאות השליליות היה קשה לתקן. לכן הרחיקו חכמים את הכעס בתכלית הגינוי, ושיבחו את הנעלבים ואינם עולבים – "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".