אנחנו דור במבחן

האם ייתכן שכל מה שקורה היום
בעולם הוא רק "צירוף מקרים" בלבד?
בדור שנבחן שוב ושוב, אי אפשר לפטור
זאת בהינף יד ולחזור ל"עסקים כרגיל".
יש בזה הרבה מעבר ל"מקריות".

כמה פעמים קרה לנו, שבשעה שקראנו ספר או הקשבנו להרצאה כלשהי, חשבנו לעצמנו: "זה בדיוק בשביל אשתי, בשביל בעלי, בשביל אחי, אחותי, ידיד, שכני…" תמיד אנו רואים למי מזולתנו נועדו הדברים, אך איננו רואים שהם נועדו גם לנו. דבר זה נכון הן באשר לפרט והן באשר לכלל. אדם מתעורר רק כאשר צרה או אסון מכים בו באופן אישי, וגם אז, בדרך כלל הוא חש רחמים עצמיים ומבכה את מר גורלו במקום לראות בדבר את יד השם.

דורנו הוא דור הנבחן שוב ושוב. מה רבות הן הקריאות להתעורר שהופנו אלינו, חלקן גלויות וברורות יותר וחלקן גלויות וברורות פחות. אך נראה שלאף אחת מהן לא הייתה השפעה כה בוטה ונחרצת כמו ההשפעה של אסון האחד עשר בספטמבר (ולאחרונה גם האסון במומבאי, מ.ב). לרגע קט נדמה היה כאילו אנו אכן מקשיבים ומבינים שמשמעות חיינו אינה טמונה רק בעסקים ובנהייה אחר הנאות העולם, אלא בערכים נצחיים, בערכים של אהבה והקרבה.

באותו יום מה ונמהר התרוממנו מעל ללהבות שאפפו את מגדלי התאומים והתאחדנו כולנו מתוך רגש ורגשי חברות אמיצה. בלשון התורה נקרא הדבר "חסד". "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג) – ה’ בנה את העולם על יסודות של חסד, שכן החסד הוא הכוח המצדיק את קיומה הנמשך של האנושות.

חסד הוא יותר מאשר מתן כסף לצדקה. חסד פירושו לתת מעצמנו ולהעמיד את צורכי זולתנו מעל לצרכינו שלנו, חסד פירושו לחייך אל זולתנו גם בשעה שליבנו נשבר, חסד פירושו הרעפת מילות עידוד גם בשעה שאנו עצמנו אחוזי חרדה, חסד פירושו הרצון לתת לזולתנו לאו דווקא מפני שמגיע לו, כי אם בראש ובראשונה מפני שליבנו הגדוש באהבה מבקש לתת, מפני שאנו מרגישים צורך לתת.

באחד עשרה בספטמבר חשנו את הצורך הזה. באותו יום הבטנו אל חיינו ובחנו אותם, באותו יום העמדנו הערכה מחודשת של סדרי העדיפויות שלנו, באותו יום נעשינו טובים ורחומים יותר – עשינו חסד. מידת טוב הלב החדשה הזאת שרכשנו לנו באותו יום נתגלתה אפילו באופן שבו אמרנו ‘שלום’ זה לזה. את הנד הראש החפוז החלפנו בהקדמת ברכת שלום איש לרעהו מקרב לב. בכל מקום נראתה הנכונות לעזור, לסייע, להושיט יד, למן הכבאים האמיצים ועד אנשי המשטרה, ראש העיר, הנשיא והאדם הפשוט ברחוב. לכולם היה "לב שומע". הכל הצליחו להקשיב לכל: לבני משפחה, לידידים, לשכנים ואף לאנשים זרים שמעולם לא החליפו עימם מילה. ואולם מהר מדי, משפגה עוצמתו של הכאב, שבנו לדרכינו הקודמות, העניינים חזרו למסלולם וחזרנו למצב של "עסקים כרגיל".

רבי צדוק הכהן אומר בספרו הגדול "פרי צדיק", שאת הקריאות להתעוררות שולח לנו ה’ באמצעות ערוצים רבים ושונים. כל שעלינו לעשות הוא להיות ערים לקריאות אלו המהדהדות סביבנו ולאתר אותן.

זמן קצר לאחר אסון האחד עשר בספטמבר התגלגל בדואר האלקטרוני מכתב הקורא לשים לב למספר הזה – אחת עשרה – ולראות כמה הוא סמלי לאסון הנורא. המסר 11, כך נאמר במכתב, עולה קודם כל מתאריך האסון עצמו – 11/9 – אחת ועוד אחת ועוד תשעה הריהם אחת עשרה, מגדלי התאומים אשר ניצבו בקומה זקופה זה לצד זה הזכירות את דמות המספר 11, במגדלים אלו היו 110 קומות – אם נתעלם מהאפס נקבל את המספר 11, האחד עשר בספטמבר הוא היום ה-254 בשנה – מספר שסכום ספרותיו הוא 11, מספר הטיסה של המטוס הראשון אשר פגע במגדלים היה 11, במטוס הזה היו 92 נוסעים – סכום ספרות השווה ל-11, ו-11 אנשי צוות – שני טייסים ותשעה דיילים ודיילות, במטוס השני היו 65 נוסעים – אף זה מספר שסכום ספרותיו הוא 11, המטוס של חברת אמריקן איירליינס אשר התרסק לתוך בניין הפנטגון המריא 92 דקות לפני שעת התרסקותו – 9 ועוד 2 הם 11, במטוס של חברת יונייטד איירליינס אשר התרסק בשנקסוויל שבמדינת פנסילבניה היו 38 נוסעים – 3 ועוד 8 הם 11, במילים New York City יש 11 אותיות, המספר ‘911’ משמש בדרך כלל כמספר חירום לשם קריאה לעזרה, וסכום ספרותיו הוא 11, במילה Afganistan יש 11 אותיות וכן במילים Saudi Arabia – ארץ הולדתו של בן לאדן, וכן הלאה וכן הלאה, המכתב הזה הוסיף ופירט עוד ועוד שמות ומילים ומספרים עד אינסוף, שמכולם עולה באופן כלשהו המספר 11, ואין צורך להזכירם עוד כאן, שכן אני בטוחה שהרעיון ברור.

התלמידים הצעירים המשתתפים בשיעורי "הנני", שאלו אותי מה משמעות הדבר מבחינת היהדות.

נטייתי הטבעית הראשונית הייתה לומר שכל אלו הן שטויות ואין להתייחס לזה ברצינות, מה גם שבאמת האחד עשר בספטמבר אינו תאריך יהודי, ואם כן, למה לבקש בו משמעות מבחינה יהודית? ואולם משהתבוננתי בדבר ראיתי, שהתאריך העברי של אותו יום היה כ"ג, עשרים ושלושה באלול. והנה, אלול הוא החודש השישי בשנה היהודית (על פי מניין החודשים הקדום שלנו המתחיל בניסן) והתאריך 23/6 אכן נותן בסכום ספרותיו את המספר אחת עשרה!

מה אפוא משמעות הדבר? כיצד עלינו להתייחס אליו ולהסבירו?

פניתי אל הפרשה שקראנו באותו שבוע ועיינתי בה היטב לראות אם יש בה רמז למספר אחת עשרה. ואכן, מספר זה בא ועולה ממנה! בפסוק "הנסתרות לה’ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח), מעל האותיות של המילים "לנו ולבנינו ע" מסומנות אחת עשרה נקודות – נקודה מעל כל אות! מה משמעות הדבר? תהיתי. הייתי נחושה לחקור את הדבר ולרדת לעומקו.

לכל אות מאותיות האל"ף בי"ת העברי יש ערך מספרי. האות א’ אינה רק אות יש לה גם הערך המספרי של 1, ב’ היא 2 וכו’ – זה מה שנקרא גימטרייה. בגימטרייה של המילים טמונים רמזים שבכוחם להעניק לנו הבנה עמוקה יותר של משמעותן. והנה המילה "תשובה" היא בגימטרייה 713 – מספר שסכום ספרותיו הוא אחת עשרה!

התחלתי אפוא לבדוק ולחפש בתורה, בתפילה ובשאר הספרות התורנית רמזים נוספים המוליכים למספר 11, וגיליתי שכולם קשורים באופן כלשהו לתשובה. האפשר אם כן שכל רמזי האחת עשרה האלה הם למעשה צלצולים מעוררים, הקוראים לנו להתעורר ולבחון מחדש את חיינו ואת סדרי העדיפויות שלנו? והלא חכמי התלמוד כבר הורו לנו שכל אסון ואסון המתרחש בעולם – יש בו מסר וקריאה לנו, לעם ישראל!

בבית המקדש היו הכהנים מקריבים קטורת של בשמים על גבי מזבח הזהב. הקטורת הזאת הוקטרה בכל יום, בבוקר ולעת ערב, והיא הייתה מורכבת מאחד עשר סממנים, מיני בשמים שונים. כה מקודשת הייתה עבודה זו, עד כי עד היום אנו מזכירים אותה בכל יום בתפילתנו תוך הזכרת כל אחד עשר מיני הבשמים הללו. על פי האר"י ז"ל, מגדולי חכמי הקבלה שלנו, אמירתה של פרשת הקטורת וסדר עבודתה בכוונה מביאה את האדם לתשובה.

ספר תהלים נכתב על ידי דוד המלך, אך לא רבים יודעים שבכלל מזמורי התהלים יש גם מזמורים שחיבר משה רבינו, ושדוד כלל אותם בספרו. מהו מספרם של מזמורי התהלים שחיבר משה? אכן – אחד עשר!

את דברי הפרידה שלו מעם ישראל אמר משה קודם מותו בחודש האחד עשר! בדבריו אלו הוא הזכיר להם שהמסע מהר סיני לארץ ישראל נמשך בדרך כלל אחד עשר יום (דברים א, ב-ג). וצריך לזכור שמסע אל הארץ המובטחת אינו מסע פיזי גרידא, כי אם מסע רוחני שכל אחד מאיתנו חייב לעשותו.

יוסף הוא האיש אשר סלל לאחיו ולצאצאיהם את הדרך למצרים. הוא היה בנו האחד עשר של יעקב, ובחלומו, החלום אשר סיפר את העתיד לבוא עליו ועל משפחתו, הוא ראה אחד עשר כוכבים. על פי המסורת שלנו, "מעשה אבות סימן לבנים" – מה שאירע לאבותינו ישוב ויקרה גם לבניהם. באחרית הימים יבוא איש מבית יוסף, והוא יסלול שוב את הדרך בפנינו כהכנה לימות המשיח.

המילים "רחל אמנו" הן בגימטרייה 335. סכום הספרות של מספר זה אף הוא 11. וכך נאמר על רחל אמנו: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה’, מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך… ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא, יד-יז). יום פטירתה של רחל אמנו, אשר לה נתן הקב"ה את הבטחת הנחמה הבלתי מעורערת הזאת בדבר שיבת בני ישראל לארצם, הוא י"א, אחד עשר, במרחשוון.

ספר דניאל, שצפונים בו סודות, תפיסות קבליות ודברי נבואה וחזונות, מדבר על אחת עשרה קרניים. הקרניים הללו מסמלות את הממלכות השונות אשר עימן נאלץ להיאבק לאורך שנות גלותנו. חכמינו אומרים לנו כי ה"קרן האחרונה" לפני ביאת המשיח היא הקרן האחת עשרה. קרן זו מסמלת את האסלאם, הדת החדשה אשר תחילתה תהיה מצער, אך עד מהרה היא תגדל ותהפוך ליהירה ומתנשאת מאוד. הקרן האחת עשרה תטען שהיא נביא, והיא תנסה להפוך את סדרי העולם ולעקור את מערכות החוק והמשפט השוררת בו.

על פי הקבלה עמלק הוא המסמל את כוח הטומאה והרוע בעולם, ומצוות מחיית עמלק היא בעיקרו של דבר המצווה למחות את הכוחות האלה הטמונים בו. זה התנאי לביאת המשיח. דבר זה נרמז בתורה בפסוק שאמר משה לאחר מלחמת עמלק: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור" (שמות יז, טו). כיסא הכבוד נקרא כאן "כס" ולא "כִּסא", וה’ נקרא כאן "י-ה", ולא בשמו המפורש, המלא, המורכב מארבע אותיות הוי"ה. משה השמיט כאן אות אחת מכִּסא הכבוד ושתי אותיות משם ה’, ללמד שכל זמן שעמלק עדיין קיים אין כיסאו של ה’ שלם ואין שם ה’, כביכול, שלם. האותיות שהשמיט משה משם ה’ הן ו"ה, בגימטרייה שש וחמש, שצירופן נותן את המספר אחת עשרה.

האם ייתכן שכל מקרי האחת עשרה הללו הם צירופי מקרים בלבד? גם אם אנו ספקנים בעניין זה, כלום לא ראוי שהדבר יגרום לנו לפחות לעצור לרגע ולהתבונן?

ואולם קריאות מסוג זה מגיעות אלינו לא רק באמצעות המספר אחת עשרה, כי אם באמצעות שליחים נוספים רבים.

במהלך הקיץ של שנת 2002 אירע אסון נורא באחד מכפרי הנופש שבהרי הקטסקיל במדינת ניו יורק. אֵם אחת סיימה לרחוץ את בתה התינוקת והניחה אותה בעגלה, כשלפתע, כאילו משום מקום, הגיח דוב טורף, חטף את התינוקת מעגלתה ונמלט עימה. הסיפור המזעזע הזה התפרסם בעיתונים ובשאר כלי התקשורת, אך משום מה הוא לא עשה רושם גדול. בתלמוד קבעו חז"ל בבירור שעל מקרה של טריפת תינוקות בידי חיות טרף יש להתריע, לתקוע בשופרות, כדי לעורר את העם, אך אנו לא תקענו בשופר ולא התעוררנו. מספר האסונות הכבדים הלך וגדל בשנים האחרונות בצורה כה חריפה, עד כי נדמה שהפכנו להיות חסינים בפני השפעתם. אסונות כמו הצונאמי וסופת ההוריקן קטרינה מקרים של התפרצויות הרי געש ורעידות אדמה, התחממות כדור הארץ, התפשטות מחלות שלא היו מוכרות לפני כן, מעשי טרור אכזריים וניסויים גרעיניים המאיימים על עצם קיום האנושות – כל אלו הפכו בעינינו לאירועים של שגרה. "ככה זה", אנו אומרים לעצמנו בהשלמה וממשיכים את חיינו כרגיל. אך האם אפשר לראות בכל אלו צירוף מקרים בלבד? האם אין הפגעים הללו צריכים לגרום לנו לעצור לרגע?

מסופר על אחד הרביים החסידיים, שבלכתו פעם בדרך עם תלמידיו הבחין לפתע בילד קטן עומד מאחורי אחד העצים ובוכה מרה. "מדוע אתה בוכה?" שאל אותו. "התחבאתי", ענה הילד, "אך אף אחד לא מחפש אותי"… דברים פשוטים אלו ננעצו בליבו של הרבי כחרב חדה. "אוי לנו", פנה ואמר לתלמידיו, "הקב"ה, כביכול, מדבר אלינו מגרונו של הילד הזה. הקב"ה מצפה שנמצא אותו, אבל אנו איננו מחפשים אותו כלל. אוי ואבוי לנו!"

הרמב"ם כותב שעל כל צרה וצרה שבאה עלינו, על כל פגע ופגע, חייבים אנו לזעוק אל ה’ ולתקוע בשופרות כדי לעורר את ליבנו. כל אחד ואחד מאיתנו חייב להתבונן ולבחון את דרך חייו ולקבל על עצמו לדבוק יותר ויותר בחיים של תורה ומצוות. הרמב"ם כותב עוד, שמי שאינו שם ליבו לצרות ולפגעים הללו ורואה בהם רק "מנהג העולם" וצרה שבאה במקרה, דבר זה הוא "דרך אכזריות" – אדם כזה נקרא אכזר!

לכאורה קשה להבין, מה עניין "אכזריות" לכאן, מדוע אדם המתייחס לאסונות ולפגעים כאל "מקרה" ותופעת טבע נקרא "אכזר" דווקא? אפשר לכנותו אדיש, טיפש, עיוור או אטום לב, אך מדוע "אכזר"? אלא, שהתשובה לשאלה זו פשוטה, והרמב"ם עצמו נותן אותה. הגישה המתייחסת לצרות ולפגעים הבאים על העולם כאל "צירוף מקרים" בלבד גורמת לדוגלים בה "להידבק במעשיהם הרעים". מי שאכן חושב שיש בכל אלו לא יותר מצירוף מקרים, אינו נותן ליבו כלל לצורך לבחון את עצמו ואת חייו, לעזוב את דרכו ולהשתנות. גישה כזאת היא אכן אכזרית, משום שהיא מזמינה אסונות נוספים על עצמנו ועל אחרים.

אכזריות קשה היא אפוא לפטור כלאחר יד את האירועים המתרחשים היום בעולם ולראותם "מקרים" בלבד. גדולי תורה של הדור הקודם, דוגמת ה"חפץ חיים" ורבי אלחנן וסרמן, קבעו שאנו נמצאים בשלב האחרון של תולדותינו, תקופה הנקראת "עקבתא דמשיחא" – עקבות המשיח. הנביא מדבר על ארבע גלויות העתידות לבוא עלינו: מצרים, בבל, יוון ורומי (זו הגלות שאנו מצויים בה כעת, שכן מלכות רומי היא שהחריבה את מקדשנו והגלתה אותנו מארצנו). ב"פרקי דרבי אליעזר", חיבור מדרשי קדום, נאמר עוד שלפני ביאת המשיח ניאלץ להיאבק בגלות נוספת, חמישית, אשר תבוא מצד ישמעאל, הערבים, אשר ימיטו סבל נורא על עמנו ועל העולם כולו. עניין זה מופיע גם בכתביו של רבי חיים ויטאל, מגדולי המקובלים, תלמידו המובהק של האריז"ל. הוא כתב שקרוב לאחרית הימים יענה ישמעאל את עם ישראל באופן שלא ידענו בעבר. אין צורך בכושר אבחנה מיוחד כדי להבחין בהתגשמותן הכואבת של הנבואות הללו. די אם נזכור את מעשי הרצח ושפיכות הדמים של השנים האחרונות, את פיגועי ההתאבדות, את מעשי החטיפה, את ירי הטילים, הקטיושות והרקטות ושאר מעשי הטרור האכזריים והבלתי נקלטים החוזרים ומתבצעים בלא הרף.

אנו הדור שהקב"ה הועיד אותו לחזות בהתגשמות ההבטחה שניתנה להגר: "הינך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל… והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו, ועל פני כל אחד ישכון" (בראשית טז, יא-יב). ידו הארוכה של ישמעאל אכן הגיעה אל כל פינה בעולם.

נבואה אחרת, מדהימה אף היא, נמצאת ב"ילקוט שמעוני", לקט מדרשים שחובר בימי הביניים. אף היא חוזה את אירועי ימינו באופן מעורר השתאות ובאופן המחייב את כולנו לעצור ולהתבונן סביבנו. וכך כתוב שם: "אמר רבי יצחק, שנה שמלך המשיח נגלה בו, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה (=נלחמים זה עם זה). מלך פרס (איראן) מגרה במלך ערבי (ערב הסעודית), והלך מלך ערבי לאדום (מנהיג האומות הנוצריות – נשיא ארצות הברית) ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס (אחמדיניג’אד) ומחריב (=מאיים להחריב) את כל העולם, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואומרים: ‘להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך?’ ואומר להם (הקב"ה): בניי, אל תתראו. כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתייראים? אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם" (ילקוט שמעוני, ישעיהו, רמז תצט).

"זכרו את המילים הללו", אמר הרבי מקלויזנבורג זצ"ל על המדרש הזה, "אפשר שעתה הן אינן מובנות, אך בהגיע הזמן נבין אותן, והן תהיינה מקור חיזוק לעמנו"!

אילו היינו שומעים את הנבואות הללו לפני מאות שנים, כאשר נאמרו ונכתבו, אפשר שהיו בתוכנו שהיו צוחקים ומלגלגים עליהן. גם אם היינו שומעים אותן לפני שנים לא רבות, ב-1970 למשל, אפשר שהיה קשה לנו להאמין אז בהן, שהרי מבין כל המדינות המוסלמיות הייתה אז איראן של השאה המדינה הידידותית ביותר לעולם המערבי. אולם היום הבלתי אפשרי נעשה אפשרי, והאירועים מתרחשים בקצב כה מהיר, עד כי קשה לנו לקלוט אותם ואת משמעותם.

(מתוך "החיים הם ניסיון" מאת המחברת, הזכויות שמורות להוצאת "בינה")