אבידה מעבר לים

"יש לך ברכה גדולה, אל תוותר…
אתה תמצא את הבת שלך!", אבל עופר
נופף בשטרות ותמה: "שני הדולרים
האלה יעזרו לי למצוא את הילדה?…"

עופר כפיר היה נשוי לסוזן שהתגיירה במהלך הריונה והם הביאו לעולם את בתם קרולין. עקב משבר ביניהם, החליטה סוזן להתגרש מעופר. הם סיכמו שהילדה תישאר אצלו בישראל ותיסע בחופשות לאמה בארצות הברית. כפי שסוכם, סוזן לקחה את קרולין, שניתקה בינתיים קשר עם עופר, וחטפה אותה. חסר אונים הסתובב עופר עד פגש רב מבת ים שיעץ לו לפנות לרבי מליובאוויטש באמריקה. הוא פנה גם לקורא בכף היד שאמר לו כי יש לו "אבידה גדולה מעבר לים", וכי עליו לנסוע למצוא אותה. עופר החליט לנסוע לארה"ב וכך עשה. כאשר הגיע לשם, הסתבר לו במשטרה שהוא צריך למצוא אותה בעצמו ורק אז יוכלו לעזור לו.

עופר החל ללכת במנהטן המלאה בגורדי שחקים, והרגיש אבוד לחלוטין. אין לו קצה חוט. "הַשֵּׁם, אני רוצה את הילדה שלי!… תמצא לי את הילדה…" כך היה בוכה כהלך ברחובות. אך אז נזכר ברב מבת ים שהציע לו לפנות לרבי מליובאוויטש. ביום ראשון בבוקר הגיע לבית 770 המפורסם באיסטרן פארקווי. כאשר הגיע, שאל שני בחורי ישיבה: "איך מתקבלים אצל הרבי?"

"עוד מעט הוא מקבל אנשים. הנחת היום תפילין?"
"לא", השיב.

בעודו מניח את התפילין, שאלו אותו השניים מה הביאו לרבי. עופר סיפר את סיפורו, שנגע לליבם. הם הבטיחו שילוו אותו בתור עד שיגיע לרבי, וגם הדריכו אותו מה לומר. עופר עמד בתור למעלה משעתיים כשהוא קורא תהלים לפי עצת הבחורים. ואז הגיע סוף סוף לרבי, רק שלא היה מסוגל לפצות את פיו…

הרבי הביט בו, חייך והושיט לו דולר. הוא חיכה שעופר יסביר מדוע הגיע לכאן, אבל עופר הרגיש שהוא נתון בערפול חושים ושתק. "ברכה והצלחה!" אמר הרבי שהבחין במה שקורה לעופר. המזכיר הורה לעופר לזוז ואז לפתע סימן הרבי למזכיר להחזירו: "רגע, רגע… הרבי רוצה לתת לך עוד משהו…" ואז הושיט לו הרבי שטר נוסף של דולר ואמר דבר מה שעופר לא קלט. הוא גם לא היה מסוגל להגיב או לומר תודה, אלא פשוט יצא מלפני הרבי כשברשותו שני דולרים. לאחר שנרגע, סיפרו לו הבחורים שהרבי אמר "ואת זה תיתן לבתך!", והוסיפו: "יש לך ברכה גדולה, אל תוותר… אתה תמצא אותה!". עופר נופף בשטרות ותמה: "שני הדולרים האלה יעזרו לי למצוא את הילדה?…"

"כן, עוד תראה!"

כעת לא ידע בדיוק מה עליו לעשות. הבחורים הציעו לו לפנות למזכירוּת של הרבי. עופר סיפר למזכיר את סיפורו. "אם יש לך דולר מיוחד עבור הילדה – תמצא אותה! עוד יהיה לך נס חנוכה!", אמר לו המזכיר. "אבל תכל’ס מה עושים? הרבי לא אמר לי איפה הילדה…" ניסה עופר להבין. מישהו מאנשי המזכירות ייעץ לו ללכת לרב אברהם הכט, שיושב בבית הכנסת "שערי ציון" בברוקלין. כשהגיע, סיפר לרב הכט את סיפורו, השאיר תמונה של קרולין וכן מספר טלפון. "זה יכול לקחת הרבה זמן…" אמר הרב, "אבל נשתדל". כעת לא נותר לעופר דבר לעשות פרט להמתנה. הוא החליט לבלות בבית המדרש של הרבי, שם פגש להפתעתו מכר ותיק בשם יצחק נחום וסיפר לו את סיפורו. "תתארח אצלי עד שתמצא את הילדה!" אמר לו המכר.

"לא נעים, יש לך משפחה וילדים…"
"מה לא נעים?! כולנו משפחה אחת".
"אבל אני לא דתי!"
"אל תדאג, האוכל אצלי כשר…"

באחד הימים, בעודו נמצא בבית המדרש, קרא לו מישהו לצאת החוצה. כאשר יצא, ראה את אשתו של יצחק נחום נרגשת: "הרב הכט התקשר! תיסע אליו בדחיפות… הוא גילה איפה הילדה!". עופר החל לשאוג: "מצאנו את הילדה! מצאנו את הילדה!" כאשר הגיע, אמר לו הרב שהצליחו לאתר את גן הילדים של בתו. הוא מסר לעופר שהגן נמצא ברחוב מסוים בעיר ינקרס, (הסמוכה לניו יורק) בבית מספר 9. "אבל אני מבקש ממך", סיים את דבריו, "אל תחטוף את הילדה! הבטחתי למוסרי המידע שתתנהג בדרך חוקית".

לאחר שהודה לרב הכט, נסע עופר בהתרגשות לגן הילדים. הוא פגש במנהלת ולאחר שהסביר לה במה מדובר, אמרה לו: "תמתין פה עד שאמה של הילדה תגיע. אני מתקשרת אליה עכשיו". אחר שעה הגיעה סוזן בלוויית שוטר כשהיא נרעשת. כאשר ראתה את עופר, סיננה כנגדו קללה חרישית. עופר פנה לשוטר: "היא הייתה צריכה להחזיר לי את הילדה לישראל לפני כמה חודשים. זו עבירה פלילית. אני רוצה את הילדה שלי על פי החוק!". השוטר השיב: "תוכל לראות פה את בתך בחדר למשך שעה. אחר כך תצטרכו ללכת לבית-משפט קרוב, וכל אחד מכם יגיש תביעה לקבל את הילדה, ובית-המשפט יחליט". אך סוזן עוררה מהומה כדי למנוע מעופר לראות את בתו.

לבסוף, נכנס עופר לחדר. היה זה נר שלישי של חנוכה. בידו היו סופגניות, סביבון וחנוכייה. כאשר ראתה הילדה את אביה החלה לבכות: "דדי, דדי…" ועופר בכה עמה. הסתבר שבתו שכחה את העברית. ילדים קטנים לומדים מהר וגם שוכחים מהר. לאחר שנרגעו, הראה לה אלבום משפחתי שלהם, ואחר כך הסביר לה על חנוכה ממה שלמד עם החסידים. "כן, אבל עוד מעט יבוא סנטה קלאוס ויביא לנו מתנות…" אמרה לו קרולין… "זה לא החג שלנו", הסביר לה אביה, "זה החג שלהם! את לא שייכת אליהם. הנה, קחי חנוכייה וסביבון ועוד מעט תיסעי עם אבא לארץ ישראל!"

לאחר שעה נפסק הביקור ונקבע עם סוזן שיפגשו למחרת בבית-המשפט העירוני. למחרת פגש את סוזן כשהיא לבדה. כל אחד מהם מילא טופס שהיה צריך להיות חתום על ידי שניהם. סוזן מילאה בזמן קצר את הטופס, ביקשה מעופר לחתום במקום המתאים ואמרה: "עוד שנייה אחתום לך, אני רק יוצאת למזנון לקנות משהו…" עופר חיכה כמה רגעים אך סוזן לא חזרה…

שוב חיפושים. הוא היה חייב למצוא אותה, לכן נסע לגן הילדים. לתדהמתו השיבה הגננת שבתו לא הגיעה היום. הוא נסע לקראון-הייטס וחזר למחרת בתקווה שהילדה תגיע לגן. כאשר הגיע, שוב נוכח לדעת כי הילדה איננה. אז הבין שגרושתו שוב רימתה אותו! אך מה יעשה כעת? עופר הגיע נסער לתחנת המשטרה והחליט שלא יצא משם עד שהם יתערבו בעניין. הוא בכה, צעק ודפק על השולחן: "יש פה חטיפה! אני לא יוצא מפה עד שתעזרו לי… אני מוכן להיכנס לכלא! אני לא מתלונן על החטיפה מישראל, אלא על חטיפה כאן, מהגן בארצות הברית. יש לי מסמכים המעידים שהילדה שלי, ואני מבקש מכם שתמצאו את הכתובת של האישה הזאת כדי להחתים אותה עבור המשפט. אתם חייבים לעזור לי…" השוטרים הצליחו להרגיע אותו. כעבור חצי שעה הגיע שוטר: "בוא, תעלה לניידת המשטרה וניסע מיד!"

"מה קרה?"
"מצאנו את הכתובת של סוזן!"

עופר נסע בשמחה עם השוטר. הם הגיעו לכתובת היעודה, הקישו על הדלת אך לא הייתה תשובה. "אתה חייב לארגן תצפית על הבית הזה" הסביר השוטר לעופר, "ברגע שתראה את סוזן, תרוץ לטלפון ציבורי ותזעיק את המשטרה. אנחנו עורכים פטרול כמה פעמים ביום, אבל איננו יכולים להעמיד כאן מישהו קבוע. אתה צריך לעשות זאת בעצמך".

התקופה הייתה שיאו של החורף. קור עז שרר ואף ירדו שלגים. עופר חזר ליצחק נחום והסביר שכעת יש לו משימה לנסוע מדי יום מביתו לביתן של סוזן והבת. הדרך, שהייתה כרוכה בנסיעות ברכבות ואוטובוסים, ארכה כשעתיים לכל כיוון. לאחר שהגיע לתחנה המיועדת, היה עליו לטפס ברגליו על גבעה ולתצפת על הבית ממקום מסתור. הוא נסע מדי בוקר לאחר התפילה כשהוא מצויד בבגדים חמים, כובע מיוחד, כפפות עבות, מגפיים מיוחדים עם פרווה מבפנים, ובכל זאת קפא מקור וחזר תשוש בערב.

באחד הימים הגיע אליו שליח מבית משפחת נחום ואמר לו: "המשטרה ביקשה שתגיע דחוף-דחוף לבית המשפט! הם מחכים לך עם גרושתך!". עופר הגיע בשעה ארבע, רגע אחד לפני שבית המשפט נסגר. התברר לו שהשוטר המפטרל ראה בלילה אור בדירה השכורה, מצא את גרושתו ועצר אותה. התקיים דיון מהיר אצל השופטת. סוזן אמרה שהילדה נמצאת במקום רחוק. "את חייבת להיות כאן מחר עם הילדה! תיקחי אפילו מטוס ותביאי אותה לכאן! עלייך להפקיד אצלנו ערבות אישית בסך 5,000 דולר".

המסמכים שעופר הביא מהארץ עשו את העבודה. סוזן ניסתה לבכות, אך לא עזר לה דבר. למחרת בבוקר הופיעה סוזן עם קרולין. עופר ובתו התחבקו. היה דיון קצר ובסיומו הוחלט כי הבת עוברת לרשותו של עופר למשך עשרה ימים ובינתיים ישיגו שני הצדדים עורכי דין ואז ייערך המשפט. סוזן אמרה שהיא דואגת לבתה, וניסתה לטעון שלא היו לה חיים נורמאליים עם אביה, וכי היה שתוי ונהג להזניחה ואף להכותה. השופטת אמרה שאינה יכולה להתייחס לטענותיה. עליהם להביא עורכי דין ואז תכריע. עופר השיג במחיר נמוך עורך דין מטעם הסוכנות, שרק החל את דרכו כמתמחה במשרד לעורכי דין במנהטן. "אין לך שום סיכוי לקבל את הילדה! ניתן רק לקוות שבית המשפט יקבע, שתוכל לראות מדי פעם את בתך אצל אמהּ בארצות הברית". אמר לו עורך הדין לאחר ששמע את השתלשלות העניינים.

עופר לקח את בתו לביתו של יצחק-נחום והחל להתכונן לקראת הדיון. הוא החליט לקרוא לבתו קרן במקום קרולין. באותם ימים הם ביקרו בבנייני התאומים, בפסל החירות ובאתרים נוספים. הוא קנה לה שמלות במקום המכנסיים שלבשה וגם לקח אותה ל-770. במשך עשרת הימים ראתה את הרבי מליובאוויטש מדי יום. כאשר הרבי נכנס או יצא מהתפילות, הוא עבר לידה, נתן לה מטבעות והורה לה להניחן בקופה ואף הניח בעצמו מטבעות אחריה.

יום אחד, לפני הדיון, נערכה התוועדות חסידית ועופר הרבה לשתות "לחיים". כולם ברכו אותו שיצליח בדיון. בסיום ההתוועדות בשעת לילה, נשא את בתו על כתפיו, ואז, מטרים ספורים לפני הכניסה לביתו של יצחק נחום, החליק על השלג והילדה נפלה עמו אפיים ארצה, סנטימטרים ספורים לפני שורה נמוכה של ברזלים דקורטיביים-מחודדים… מצחה של קרן שתת דם. הוא חבש את ראשה עם תחבושת, וכך הגיעו לבית המשפט. כאשר סוזן ראתה את הילדה חבושה בראשה החלה לצעוק: "אתם רואים! זו הסיבה שלקחתי את הילדה ממנו! הוא לא יכול להחזיק אצלו את הילדה אפילו יום אחד!…" עופר סיפר לעורך דינו את האמת על הפציעה אמש, אבל סוזן המשיכה לצעוק: "לא מאמינים לך, אתה רמאי! הכית אותה כמו תמיד!". עורך הדין הסביר בקור רוח את מה שבאמת התרחש ואמר: "הילדה צריכה לחזור לישראל. יש מסמכים המעידים על כך. סוזן רצתה לעזוב את הארץ במהירות ורצתה גט, לכן חתמה על הסכם הגירושין המוסכם על שניהם. האב נתן את הילדה לגרושתו בתמימות למשך חודשיים כפי שסוכם ביניהם, והיא המשיכה להחזיק בילדה מעבר לתקופה המוסכמת וגם החביאה את הילדה כדי שלא יוכל לראות אותה לעולם".

בסיום הדיון פסקה השופטת שהילדה חוזרת לאביה לפי ההסכמים החתומים, וכי היא לא מקבלת את טענות האם שחתמה עליהם תחת לחץ, וכן את יתר הדברים שהעלילה על עופר. עוד פסקה, שסוזן עברה עבירה פלילית וכי עופר יכול אף לתבוע אותה. ולסיום, הוסיפה שאם סוזן רוצה לקבל את הילדה עליה לתבוע זאת בישראל ולא בארצות הברית, מפני שלבית-משפט אמריקאי אסור להתערב בפסיקותיו של בית-משפט ישראלי. לאחר ששמעה את פסק הדין, החלה סוזן להשתולל, לצעוק ולבכות. במשך כל זמן הדיון שהתה הילדה מחוץ לאולם. השוטר ניגש אליה ואמר לה שהיא צריכה לנסוע עם אביה לישראל. עופר חשש שאולי בתו תרצה להישאר עם אמהּ ותעשה בעיות, אבל היא קיבלה זאת בטבעיות וכאשר ראתה את אמהּ, אמרה בשמחה: "בַּיי מַמִי, אני הולכת עם דֶדִי בחזרה הביתה, לישראל…"

עופר ערך התוועדות חגיגית עם החסידים לכבוד שובה של בתו. הדבר פורסם בעיתונים בארצות הברית, וכאשר חזרו לישראל, פורסם הדבר גם בארץ.

התחזית הארצית התגשמה, אבל חשוב מכך, התקיימה הברכה השמימית: עופר מצא את האבידה היקרה, מכר את מכון הכושר ואת דירתו בבת ים והתחתן תוך שנה עם חוזרת בתשובה בשם אורה. הוא חזר להיקרא בשמו המקורי, אפרים קפרא, ובתו קרן (היא קרולין) נקראה בעצת רב חנה-דינה. אפרים רכש חלקת אדמה ברחובות, ברחוב הרב מנשה קפרא (על שם סבו מתימן) ועליה בית ישן ומט ליפול, ולאחר תקופה קצרה, החריב אותו ובנה תחתיו בית חסידי איתן.

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)