תשתחרר כבר!

שבת זה לא 'אסור'. שבת זה דווקא
מותר. יום שמתיר אותנו מהכבלים,
מהריצות, מהמרדפים והחיפושים שסופם
לא נראה באופק. שבת היא יום שמתיר
לנו פנאי לדברים הכי היקרים לנו.

קצב חיים מטורף כבר מזמן הפך לאתגר. לא משהו חדש. רק שקצב לחוד ועמידה באתגר כזה לחוד.

מצד אחד, כסף, מעמד, רכב חדש, קריירה, בית מושלם, ילדים, אישה, בעל… בקיצור, חיים בקצב הלולאה. ללא ספק, כל זה מחספס ומעמעם את הצד הרוחני שבאדם, את היופי הפנימי שלו. הרי כל כולו נתון לחיצוניות, כל כולו לגשמיות וחומר, כיצד ייתן דעתו לכלים שמלטשים את נשמתו, כמו צדקה, חסד, אהבת הבריות וכבודן? והתפילה, הקשר שלו עם בורא עולם – מה יהא איתם?

אין מה לומר. הדגשת החלק הגשמי והעצמתו הם כמו שואב אבק, רק שכאן מדובר בשאיבת התוכן והפנים של הבן אדם, לא באבק. וכשאדם מגיע למצב כזה, חלילה, איזו פנימיות בדיוק תעניין אותו? לך תסביר לו על הקשר שלו עם עצמו… עם מי שהוא.

ריקנות מובילה לרצות למלא. ואז מה עושים? שוב נכנסים למעגל המסחרר של הרדיפה המטורפת אחרי הבלי העולם, רק שהפעם רף הריגושים עולה. בכל פעם כשנכנסים לסיבוב נוסף במעגל, הרדיפה הופכת להיות בקצב מהיר ומתיש מהסיבוב הקודם. הרצון להשיג עוד ועוד רק מתגבר. עוד ריגוש, עוד תעתועים שרק מוליכים שולל ולא מביאים לשום מקום. ובסוף? מתבררת האשליה הגדולה.

מצד שני, כל אחד יודע שהוא לא נברא רק בשביל כסף, בילויים וכן הלאה. הרי יש מטרה. מהי? איך מגיעים אליה?

קודם כל עוצרים. שוברים את המעגל מיסודו. שבירה קבועה וחוזרת שאינה תלויה בחוקי המעגל משיבה את האדם למקורותיו: קשרים בסיסיים, קצב רגוע ומאוזן יותר, ציפייה למשהו, לגישה שונה לחיים, ובעצם – לשוב אל עצמו.

כאן נכנסת השבת היהודית. היא הדרך לשוב אל עצמנו.

במשך שישה ימים אדם קושר עצמו בכבלים לעשייה והמרדף, אולם בשלב כלשהו מגיע הרגע בו הוא רוצה להתנתק מהם, לקום על רגליו ולשוב אל עצמו.

שבת, הלכות השבת, הסעודות, הביחד המשפחתי – כל אלה עושים את עבודת הניתוק בשבילנו, מביאים אותנו לרגיעה נפשית ופנימית, מגלים לנו המון אהבה.

לא. שבת זה לא 'אסור'. שבת זה דווקא מותר, יום שמתיר אותנו מהכבלים, מהריצות, מהמרדפים והחיפושים שסופם לא נראה באופק. שבת היא יום שמתיר (משאיר) לנו פנאי לדברים הכי היקרים – לעצמנו, לזוגיות, למשפחה, ולקשר של כל אחד מאיתנו לשורשו ומהותו.

זאת התנתקות לצורך התחברות. התנתקות לצורך התנקות. יום שפותח בפנינו פתח אל הנשמה, אל מימד אחר, מרתק ומעניין. הפתח אל אהבה ושלום עם עצמנו, משפחתנו, הסובבים אותנו, ובעיקר – עם בורא עולם.

פעם בשבוע ניתנת לנו הזדמנות להשתמש בקרש קפיצה ולהגיע ליום שכולו אהבה. נכון, זה תובע מאיתנו להשתחרר מקשיי השבוע ודאגותיו, מעיסוקינו וכל ענייני החול, ולחשוב בכיוון אחר.

ככל שדעתנו מוסחת בגלל ההפרעות הנוצרות על ידי חיי היומיום, כך מלביש הקב"ה את אורו האינסופי ב"בגדי" גשמיות, כדי שנוכל אנחנו להבחין בו. משום כך אנו ממעטים בעצם להבחין באור המקורי. אולם, בשבת מגלה הקב"ה את אורו האינסופי על ידי שהוא מלביש אותו רק בבגדים "שקופים", של רוחניות. אנו חשים בו לא על ידי מלאכה ופעילות של יומיום, אלא על ידי דיני שבת ומנהגיה ועל ידי השלווה המיוחדת ליום המנוחה. מכאן יכולתנו הנוספת להבחין בהארה המקורית של אור האלוקים. (על פי דברי רבי נתן, ליקוטי הלכות, תחומין ד, כה).

אז אנחנו צריכים כיוון אחר. להסיח את הדעת מכל ההפרעות של חיי היומיום, מכל מה שאנו עושים בששת ימי המעשה, דבר שמפריע לנו לראות את האור האלוקי. אבל בשבת בורא עולם מאפשר לנו להסתכל על הלבוש של אור זה, לבוש "שקוף" ורוחני יותר. כיצד אנו מצליחים להבחין בו? מתוך הפסקה ועצירה. מתוך שחרור. מתוך "שבת וינפש" – חדלים ונחים. מאפשרים לנשמה היתרה שאנו מקבלים בליל שבת לחוש את העונג של יום השבת.

אגב, על הנשמה היתרה חז"ל מלמדים אותנו (מסכת ביצה, טז, א) דבר מאלף מהפסוק: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש". הכפילות של "שבת וינפש" (לחדול ולנוח) מעלה את הסברה, שבשבת, כאשר – כמו בורא עולם – גם אנחנו, בני האדם, שמים קץ לעשיית המלאכה של ימי השבוע, יש לנו שתי נשמות הנהנות מפסק הזמן: נשמתנו הרגילה והנשמה היתרה, שכל אחד מאיתנו מקבל ביום הקדוש של השבוע.

נכון, אנחנו מתאמצים לבנות חיים רוחניים, למרות הריק, למרות הקושי, כאשר לא פעם הרוחניות נופלת קרבן לפיתויי היומיום – כסף, בית, קריירה וכו'. פיתויים שגורמים לערפול ראייתנו הרוחנית. הלחצים, שמורידים אותנו שוב ושוב מעל המסלול של מטרתנו, של היעד האמיתי שלנו כאן בעולם, יוצרים בורות בדרך להצלחה הרוחנית. כל אלה ניצבים כאתגר איתו אנו מתמודדים במהלך השבוע ומשבשים את התכנית המקורית. אולם השבת, היא הדרך לקיום התכנית והתקדמותה על המסלול. התפילות, המצוות, זמירות השבת, סעודות השבת – אלה הכלים להחליש את הפיתויים ולצמצם את השפעתם עלינו. קדושת השבת היא המגן היעיל ביותר מול כל הגורמים המפריעים לאדם לנהל חיי רוח, והיא זאת שמעניקה לנו אהבה וביטחון בבורא עולם.

אז בהחלט אפשר להניח בצד תכולה של שישה ימים, שיכולים לחכות קצת, וליהנות משחרור אמיתי פעם בשבוע.