מסע

אם אתה בטוח בעצמך, תהיה
בטוח עד הסוף! תבלה לילה בתוך
מערה עם כמה נחשים ועקרבים,
ואז נראה מה באמת שווה הביטחון
שלך…

מדי לילה ערך איציק, שהתגורר עם דרור בדירתם השכורה בדרמסלה שבהודו, תרגילי מדיטציה לאור הנר. לידו היו מונחות כמה תמונות של עבודה זרה ולידן, להבדיל, תמונה קטנה של הרבי מליובאוויטש.

תמונות העבודה הזרה של הדת הטיבטית הן תמונות של אלילים, שהאדם אמור לדמיין שהוא מתחבר אליהן. מין דמויות של מַרְבֵּי-ראשים, מרבי-ידיים, מרבי-רגליים. הראשים וגם הגופים היו בְּלוּלִים מדמות של אדם ודמויות של חיות שונות. כל אחת מהדמויות המפלצתיות הללו מסמלת תכונה מסוימת בנפש, ולפי אותה אמונה, על ידי החיבור אל הדמות מתקן האדם את התכונה. עבודה זרה מתוחכמת מאוד הכרוכה במדיטציה עמוקה מאוד.

כבר מתחילה נרתע דרור מהעבודה הזרה וראה בה דבר ילדותי, מגושם ולא ראוי לאדם, אבל הוא נמשך בהחלט לצד התיאורטי של הדת הטיבטית. המדריכים הרוחניים הכירו ברתיעה הראשונית של האדם המערבי, ולכן הציגו בתחילה את דתם כחָכְמָה בלבד. הם לא דיברו בשלב הראשון על הקשר עם הפסלים. קודם כל דיברו על הפילוסופיה, ורק לאחר זמן, כאשר נקלטו הדברים בנפש התלמידים, החלו לדבר על כך שיש ליישם את הכל הלכה למעשה.

דרור ואיציק היו קשורים לאותה דת, אבל איציק התמקד ברייקי והיה קשור לנזיר אחר. שניהם נהגו לקום בשעה ארבע בבוקר, והלכו לשיעורי הכת הכוללים מדיטציות במשך כל היום. לפני שהלכו לישון, נהגו לשוחח ביניהם על כל מיני נושאים ובין השאר שאלו: "מהי היהדות?", "מה מקום היהדות בקרב השיטות הרוחניות השונות?", ו"האם יש בה עניינים המקבילים למדיטציות שנערכות כאן?". הם נוכחו לדעת שאינם יודעים כמעט דבר על היהדות.

כשראה דרור את תמונותיו של איציק, מחה בתוקף: "איך אתה יכול לערבב בין דברים שונים? אדם חייב להיות רציני בכיוון אחד. האמת היא אחת ואי אפשר לערבב אותה כמו סלט עם דברים אחרים…"

דרור הוא טיפוס הזקוק לכוח נגדי כדי להתקיים. ללא ניגוד הוא חשוב כמת. הכוח הנגדי לכל הדברים הטובים שהאמין בהם בצעירותו היה – הדתיים השחורים. בירושלים אין אמצע: או שאתה כאן, או שאתה שם. דרור חי בשכונת בית הכרם ולאחר מכן ברחביה באווירה של ביטויים חריפים כנגד הציבור החרדי. בעצמו הנהיג פעולות איבה כנגדם, כתב כתובות נאצה על הקירות, הלך נגדם עד הסוף.

מאידך היה זקוק לאמת חיובית כלשהי, שתהיה יציבה והגיונית כדי שתחזיק אותו בחיים. הוא בחל בחיים סתמיים. החיים חייבים להיות עם דרך ועם מטרה! האידיאל שלו היה הטבע, ההשתלבות בטבע, ההתמודדות עם הטבע. בבית הספר למד בהצטיינות במגמה ביולוגית. אהב להתבודד בנופים החשופים והיה מדריך ראשי בחברה להגנת הטבע. כל הזמן חיפש אתגרים בטבע, עסק בסנפלינג, רפטינג וכל שיגעון חדש שהתגלה, חיפש את המקומות הנידחים במדבר יהודה ובנגב, טייל והדריך ברחבי הארץ ובסיני ותפישת עולמו הייתה אחת: חזור לטבע ויהיה לך טוב!

הוא בז לפחדנותו של האדם המודרני, לחיי המשפחה המוגפים בדלתות ולבית המואר מפחד בלילות. הכיף שלו בחיים היה לשבור לאדם את האשליה של הביטחון בחיים המודרניים. כמדריך בכיר היה רגיל להכניס את חניכיו למצבי אי-ודאות בטבע, כמו לעבור לילה שלם לבד בשטח, להתמודד עם דרך שאבדה, להישאר ללא אוכל ושתייה. הוא שידר כל הזמן: אם אתה בטוח בעצמך, תהיה בטוח עד הסוף! תבלה לילה בתוך מערה עם כמה נחשים ועקרבים, ואז נראה מה באמת שווה הביטחון שלך…

כאשר הגיע לגיל שמונה-עשרה, לפני שהתגייס לצבא, כבר נסע להודו. דרור אהב מאוד את ההרים המושלגים של ההימלאיה ואת השממה האינסופית שלהם. במשך ארבעה וחצי חודשים רצה להספיק כמה שיותר הליכה וכמה שיותר צילומים. ביקש לכסות שטחים נרחבים. צעד עם תרמיל על גבו לבדו בהרים, ובכל מקום שחנה, הקים את אוהלו.

בסופו של דבר, לא נהנה עד הסוף מגמיאת המרחבים הללו. זה לא היה זה. תמיד היה חסר משהו. הרי אם היה לו טוב באמת, לא היה צריך לטפס על עוד הר, לחפש עוד נחל ועוד גֵב. אמנם הטיול עשה לו טוב בתחילה, שיחרר אותו מעט, אבל בפְנִים לא היה רגוע. בשעות ההתבודדות הרבות שהיו לו, ניקרה בתוכו השאלה: למה עדיין איני מאושר?

מצד אחד חש שעמום בחיי חברה, אבל גם הבדידות לא פתרה את הבעיה. הייתה לו אמנם שמחת חיים והכרת הטוב, אבל בפועל לא הצליח להרגיש שלם בשום מצב. העובדה שהטוב הינו חולף, פגמה בטעמם של הדברים. וכך, למרות שהיה בתנועה מתמדת, הצטברה בתוכו מרירות הולכת וגוברת שלא ידע איך להתמודד עמה. הספק, שהיה בקרבו ביחס למהות החיים הנורמאליים, הלך וגבר.

כאשר התגייס שירת (כדרכו בהצטיינות) ביחידת צנחנים מיוחדת שעסקה בהישרדות בשטח אויב. לאחר שהשתחרר, תכנן לעסוק ברפואה, רפואת הגוף וגם רפואת הנפש. לפני הצבא התנדב למד"א, ובצבא התעקש במסירות נפש להיות חובש, ואפילו בכה בדמעות לפני המפקד שרצה להציבו כקשר. ועם כל זאת הרגיש, בתוך תוכו, שהוא לא מתעניין באמת בדברים שבהם עסק, לא בהישרדות בטבע, לא ברפואה ולא בכלום. מה יעשה אפוא בחיים?

בגיל עשרים וארבע, לאחר שנקעה נפשו משוטטות סתמית בטבע ומהתחושה שאין בעולם כלום, הגיע לדרמסלה שבהודו, המרכז הרוחני הגדול של העם הטיבטי. באותו מקום גבוה ומרהיב התנהלו כל מיני פעילויות רוחניות של הדת. המקום המרכזי שבו למד היה הספרייה הטיבטית, שבה היו ספרים המסבירים את דרכה של הכת ובה ניתנו השיעורים. השיטה הוצגה על ידי הנזירים כטבע הרוחני של הבריאה.

הסבירו לדרור שלא מדובר בדת, אלא בפילוסופיה והדבר הרגיע אותו. הוא הרגיש שיש כאן אמת גדולה והחליט להתקרב אליה. האמת שלמד סידרה לו את הראש, הסבירה לו מאין נובע כל סבלו הנפשי ומה הוא בעצם מחפש. התיאוריה הייתה מצוינת. מהטבע הגשמי הגיע כעת לשורש הדברים. אמנם הבין שיש כאן, בסופו של דבר, עבודת אלילים, אבל הדחיק את העניין מדעתו.

המורה הרוחני היה נזיר שדיבר בשפה הטיבטית, אבל הלימודים התנהלו באנגלית דרך מתורגמנית יהודיה כבת ששים וחמש. דרור נשבה בקסמי הנזיר והשתוקק להיות קשור עמו, רצה שיהיה המאסטר שלו.

אט-אט קיבל על עצמו את עול המציאות הרוחנית. החל להתלבש ולהתנהג כמו הנזירים הללו. ‘מה אכפת לי איך אתלבש ואראה? העיקר הוא האמת, ואם זאת האמת – אחיה על פיה!’, כך היה אומר לעצמו.

דרור ניתק את קשריו עם משפחתו וגם עם חברים שונים, הוא הסביר לכולם שאין לאדם צורך בדיבור, ושאין לו צורך ביחסי אנוש למיניהם. הוא זקוק לקשר רוחני עליון בלבד. מעיקרי השיטה של אותה הדת הוא, שכל סבלו של האדם נגרם מהתקשרות תלותית בזולת: הפחד מיצירת קשר והפחד מניתוק קשר. ולכן הדרך לחרות היא, שאין להתקשר לבית, למקום, למשפחה, לחבר. ברמה של הטבע כל קשר הוא פוטנציאל לסבל, ולכן המסקנה הטבעית היא: אל תיצור קשר עם אף אחד! תהיה נזיר!

הוא היה נתון בתהליך של מאיסה בכל התרבות המערבית השכלתנית הרואה רק מה שלנגד עיניה וסוגדת לעולם הזה, ומחק את כל מה שחשב עד כה לנכון. הרגיש מחד שהוא הולך ומתעלה, אבל לעתים חש, משום מה, שהוא חי על סף תהום, וחלומותיו המחישו לו זאת ביתר-שאת.

משיחותיו עם איציק עלה דבר נוסף שבלבל אותו. העבודה הזרה שבה עסק איציק, שהיה בשלב מתקדם יותר, היא ענף מהעבודה הזרה שלמד דרור. הוא סיפר לדרור שיש בה ענייני פריצות לרוב. המאסטרים בכבודם ובעצמם, היו מעורבים בעניינים הללו. הסתבר, שכל הזיווגים העליונים הנשגבים היו כרוכים אצלם בזיווגים בהמיים אסורים. הפריצות, כמו היחס לפסלים הרתיעה אותו. הוא הרגיש שמשהו כאן מסריח. אם המאסטרים המטיפים לָבוּז לחומר שטופים בזימה, אז מה שווה הכל?! ולמרות הכל המשיך לדון אותם לכף זכות.

באותה עת התגוררה בדרמסלה משפחה שבאה מישראל – אב, אם ושלושת ילדיהם. ההורים נהגו להגיע לשיעורים בספריה. דרור ממש העריץ אותם. הנה, הגיעו עד לכאן מבקשי אמת מישראל! לא סתם צעירים המגששים בתחילת דרכם, אלא משפחה שלמה. הם הגיעו לדרמסלה למספר חודשים ואימצו מעט את דרור אליהם, נתנו לו לחוש בקורטוב של משפחתיות שכבר הספיק לשכוח.

הבעל, העטור בזקן, סיפר לדרור שהוא למד קצת יהדות, ואמר שיש הכל ביהדות, אבל כיום זה כבר מת. יש ביהדות קבלה, מדיטציה, חכמה וגם סוד, יש ביהדות מוסר חזק מאוד ואמונה במלאכים, ומה לא, אבל לא עושים עם זה כמעט כלום. הכל שייך לעבר. הכל נקבר. לעומת זאת בקרב הנזירים הטיבטים הדברים חיים, ולכן הגיעו עד לכאן. דרור התפלא מאוד לשמוע שיש ביהדות הכל, אבל הבין, מאידך, שכיום היא אינה רלבנטית.

הוא נהג לשבת בספריה הענקית, שהכילה את כל שיטות העבודה הזרה שבעולם, שעות ארוכות ללא קץ. לקח ספרים והיה מתרגם ומסכם אותם. כך מילא יומנים שלמים בחומר רב. אמר לעצמו, שצריך לפרסם את הידע הזה בכל העולם. הוא ציפה שיתפתח ויהפוך למאסטר, ואז ילך להפיץ את האמת לכל העולם ובפרט לעם ישראל. ציפה לרגע המיוחל שבו יביא את אור המזרח לישראל.

יום אחד שוטט בספריה וראה מעל לארון הספרים שתי חוברות בעברית בהוצאת "להב"ה" – להכרת היהדות באור החסידות. אחת מהן נקראה "מסע" והשנייה עסקה ביסודות החסידות. כאשר ראה את החוברות, רתח מזעם: מי שם את החוברות האלה כאן? האם הם באו עד לכאן כדי להחזיר אותי בתשובה?! הצלחתי לברוח מירושלים והם ממשיכים לרדוף אחרי עד לכאן!… ובאותו רגע החליט לשרוף את החוברות הללו. הוא יצא מהספרייה כדי לבער אותן מן העולם, אך אז פגש באותו בעל משפחה ודרור נופף לו עם החוברות: "תראה איך הם לא מתביישים להיכנס לספריה כדי להחדיר את החומר שלהם… אני הולך לשרוף את זה!"

ידידו ענה לו בישוב הדעת: "אתה יודע משהו. היהודים מאמינים שכאשר אדם זורע גרעין, יום אחד הוא חייב לצמוח, כמו שאומר שלמה המלך: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".

דרור נפנף בחוברות מול פניו ברתחה הולכת וגוברת: "מה זאת אומרת? אתה רוצה לומר לי שזה ישפיע עלי יום אחד?"

הוא המשיך בדרכו לשריפה ואז אמר לעצמו: רגע, רגע, לפני שאהפוך את החוברות המיסיונריות האלה לאפר, בוא נראה מה כתוב שם בכלל… הוא ירד לאיזו מסעדה, הזמין משהו והחל לקרוא את סיפור המעשיות של רבי נחמן מברסלב "מעשה ברב ותלמיד". הוא דאג להסתיר איכשהו את החוברת, כדי שאף אחד לא יתפוס אותו, חלילה, בקלקלתו.

זו הייתה הפעם הראשונה שדרור, בן העשרים וחמש, קרא טקסט יהודי מקורי. אמנם למד בבית הספר תנ"ך, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה התייחס ליהדות כאל דבר רוחני. הוא קרא את הסיפור, לא ממש נכנס אליו ולא הבין בדיוק את תוכנו, אבל הרגיש שהוא נפגש לראשונה בחייו עם האמת. השפה הקדושה, הסיפור החזק ועניין הצדיק עוררו בו רגש חם והוא בכה ללא שליטה עצמית. מעודו לא בכה כך.

לפתע חש באיזה קיפאון רגשי הוא נתון. השיטה הרוחנית של הטיבטים מבוססת על חידוד המוח וביטול הלב, אין אצלם מקום לרגש. דרור מטבעו אהב שכלתנות ובז לרגש. הנה הוא לומד שיטה ומתרגל אותה, אבל לא מרגיש כלפיה כלום. ימים על גבי ימים ויומנים על גבי יומנים לא נגעו בנפשו, והנה כמה שורות בחוברת קטנה ומקומטת גורמות לו לבכות… מה קורה כאן? איפה כל הגבורה של המוח? הכל נמס בכמה שורות? ברגע אחד? יש כאן בעיה…

דרור הרגיש שלא יוכל להתעלם ממה שקרה לו כעת. היה משהו שנגע לליבו מבלי שיבין איך. עצם המפגש עם מציאות של קדושה עורר אותו. הוא הציץ לראשונה בחייו בהיכל הקודש, הציץ ונפגע. הרגיש לפתע געגועים שלא חש מעולם. דרור המשיך לקרוא בחוברת השנייה על יסודות החסידות, והרגיש שכל מה שחיפש אכן נמצא ביהדות, אבל מאידך נזכר בדברי ידידו שפסק נחרצות שהכל כבר מת. הוא נרגע והחליט בקור רוחו שחזר אליו, להמשיך ללמוד כאן, אבל את החוברות לא שרף, ומדי פעם אף המשיך להציץ בהן.

מכאן ואילך החל מסעו אל האמת.

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)