ישיר או עקיף?

"איש לא הצליח לחנך אותי", אמר פעם איש חינוך, "חוץ מילדיי". אכן, משימת החינוך האמיתית אינה יודעת פשרות. אם ברצוננו לעשות אותה היטב, הדרך אינה קלה, אך בסוף קוצרים את הפירות.

4 דק' קריאה

שרה שוורצמן

פורסם בתאריך 10.09.09

"איש לא הצליח לחנך אותי", אמר פעם
איש חינוך, "חוץ מילדיי". אכן, משימת
החינוך האמיתית אינה יודעת פשרות. אם
ברצוננו לעשות אותה היטב, הדרך אינה
קלה, אך בסוף קוצרים את הפירות.

חינוך ישיר לעומת חינוך עקיף, ועל מקומו של כל אחד מהם בחינוך ילדינו.

אלפי צורות לחינוך, ואלפי גוונים לו. לכל הורה דרך משלו להגיב, להתבטא או לכוון. אולם, באופן כללי ניתן לומר שקיימות שתי דרכים לחינוך: הישירה והעקיפה.

חינוך ישיר – פירושו לומר ישירות מהי הדרך הנכונה וכיצד ראוי להתנהג. "כשקמים בבוקר, נוטלים ידיים", מסבירה אמא לבתה ומובילה אותה לעבר הכיור. "אסור לפתוח את דלת החדר כשאבא ישן", אומר האב לבנו בן השלוש, שרוצה לומר לו משהו דחוף, דקה אחרי שפנה לנוח.

חינוך עקיף – בתוך המסגרת של החינוך העקיף נכללות נקודות רבות. בכלליות ניתן לומר שמדובר בכל צורות החינוך שאינן הדרכה ישירה. ביניהן דוגמא אישית: ילד מבחין מה חשוב להוריו ומה פחות, מהי ציפור נפשם, ומתי ניתן להתעלם מ’איסורים’ שונים ואפילו לעשות מעשה שאינו ראוי. חילופי דעות והשקפות שנאמרים בלי קשר לילד, נקלטים היטב באוזניו ונטמעים בנפשו פנימה. למשל, ילד שומע את הוריו משוחחים על אדם כלשהו. אם הם מדברים בזלזול, החינוך העקיף משדר לו ש’לא כל כך נורא ומותר בהחלט לזלזל באנשים’.

משתנה עם הגיל

לגבי השאלה מה משפיע יותר – החינוך הישיר או החינוך העקיף? אנחנו נוטים לחשוב שהחינוך הישיר הוא הזוכה לתואר. "הרי אמרנו להם במפורש שלא מדברים לשון הרע, מה יכול להיות יותר מזה?" שואלת האם ומאמינה באמונה שלמה שאם היא אמרה, נראה שהדברים נכנסו היישר ללב וחלחלו שם בחוזקה. אבל מה שקרה בפעול, זה שהילדים שמעו את דבריה של האם בגנות לשון הרע, שמעו – ולא לגמרי התרשמו, שכן שלשום, אתמול וגם היום שמעו אותה מדברת בטלפון על הבוסית הנוקשה שאינה מוכנה להתגמש עם הכללים, על הגיסה המעצבנת שאינה מבינה שאמא עוברת תקופה קשה, ועל החברות לעבודה שמשעממות אותה במיוחד. הילדים שומעים ומחרישים, אחר כך מתקבלים דבריה של אמא בתמיהה או בביטול, וההוראה בדבר איסור לשון הרע נשמעת כמעט כבדיחה. מחשבה נוספת שעלולה לעבור בראשם של הילדים היא ש"לילדים באמת אסור לדבר לשון הרע, אבל כשאגדל, אוכל לדבר לשון הרע…"

הילד הקטן הולך עם אמו לגן המשחקים. אמא מוציאה אותו מהעגלה ומושיבה בארגז החול. בת השכנים מתקרבת. הילד מרים את ידו ומבקש להכות אותה. זו פורצת בבכי. "אסור להרביץ" מסבירה האם לבנה, והילד חוזר לארגז החול. דקה אחר כך, הילד מעיף חול בידיו לכל הכיוונים. "אסור לזרוק חול", אומרת אמו. היא נפרדת מחברותיה ויושבת יחד אתו ליד ארגז המשחקים, מכוונת ומלמדת אותו איך משחקים.

בגיל הרך אנחנו מרבים בהוראות ישירות, ודרכן, בעצם, מתווכים בין הילד ובין העולם, מלמדים אותו את הכללים של מה מותר ומה אסור, איך יפה להתנהג ואיך לא. במילים פשוטות ובהירות אנחנו מסבירים לו שיש דברים שנכון וצריך לעשות, ויש דברים שאסור ולא מקובל לעשותם. אנחנו גם מלמדים אותו מה יקרה אם לא ינהג כשורה, חלילה. ככל שהולך הילד וגדל, כך גם החינוך הישיר שלנו משנה, איכשהו, את צורתו. כשילד בן שמונה רב עם חברו, נגיב בצורה שונה מתגובתנו מול מריבה של פעוט בן שנתיים עם חברו. אנחנו מנסים להבין מה קורה, רוצים לשמוע גם את הצד של הילד, ובכל מקרה, התגובה שלנו בדרך כלל אינה "אסור להרביץ", כי את הכלל הזה, הילד, בגיל שמונה, כבר יודע. אם הוא התנהג כך בכל זאת, נראה שאִזכור הכלל הנדוש והמוכר לא יעיל כאן.

אמנם גם בגיל הרך אנחנו רוצים לשמור על כבודו של הילד, אולם העיקרון הזה הולך ונהיה חשוב יותר ויותר עם גדילתו של הילד. חינוך ישיר עלול לפעמים לפגוע בכבודו של הילד. כשאנחנו אומרים לילד בן 12 "אסור לשקר", בעצם איננו מחדשים לו דבר, הלא הוא יודע שאסור לשקר. אם עשה זאת, נראה שיש מניעים לשקר שלו, וכדאי לברר – לפעמים בינינו לבין עצמנו ולפעמים יחד אתו – מה הסיבה שהתעלם מהמידע ונהג אחרת.

דרך קצרה שהיא ארוכה

רובנו יודעים את הדברים הפשוטים ומסכימים שהחינוך העקיף עדיף עשרות מונים על פני חברו הישיר, אולם בפועל אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים יותר בחינוך ישיר – בהוראות, בהזכרת עובדות פשוטות שילדינו בודאי יודעים, ופחות בחינוך העקיף.

בעצם, זה ברור ומובן למדי. החינוך הישיר עושה רושם מיידי ועכשווי, אמרנו את דברינו, ועכשיו אנו מצפים להתייחסות. לכן כה קל ופשוט, לכאורה, לבחור בדרך הזו. אמרנו את דברינו, ובכך, לכאורה, סיימנו את התפקיד. אולם מדובר בדרך קצרה שהיא ארוכה. גם אם הילדים הפנימו את דברינו, גם אם הם שינו את התנהגותם נכון לעכשיו – הרי שעדיין לא מדובר בדרך המועדפת. אולי הרווחנו שקט רגעי או ‘כיבוי שריפות’, אבל לא הרווחנו משהו שנכנס היטב לתוך הלב פנימה, משהו שילווה את ילדינו בהמשך וידריך אותם מה לעשות, מתי וכיצד.

חינוך עקיף, לעומת זאת, דורש מאיתנו הרבה יותר. הוא דורש מאיתנו להעריך באמת ובתמים את אשר ראוי להערכה. הוא דורש מאיתנו לנהוג כפי שהיה ראוי לנהוג. החינוך העקיף דורש מאיתנו לשוחח בינינו ההורים לבין עצמנו בצורה שהיינו רוצים שהילדים ידברו וישמעו.

אבל, דווקא החינוך הזה נחרת חזק ועמוק בלב, ודווקא הוא זה שנזכר לאורך שנים. נסו לחשוב מה אתם זוכרים מבית ההורים שלכם ומהו הדבר שחשתם שהעניק לכם כוחות או חינוך. סביר להניח שלא תזכרו אמירות ישירות. דווקא מעשים שאיש לא התכוון שתראו, דברים שנעשו כי כך חשבו העושים שטוב וראוי לעשות, ולא כדי לחנך אתכם – הם אלו שנחרתו בכם יותר מכל…

אמנם אי אפשר לוותר לגמרי על החינוך הישיר. זה נכון בגיל הרך במיוחד, ולמעשה, גם בהמשך זקוק הילד להכוונה ולהצבת גבולות חד-משמעיים והחלטיים, כאלה שלא מותירים מקום לספקות. אולם יחד עם זאת חשוב לזכור שהחינוך הישיר הוא כעין ‘אילוף’. אי אפשר לוותר עליו – אבל אבוי אם רק הוא קיים!

הפתרון: חינוך עצמי

מסופר על אחד מגדולי ישראל שהגיע אליו אדם וביקש ממנו שיברך אותו לרגל הולדת בנו הבכור. "כבוד הרב, אנא ברך אותי שאשכיל לחנך את בני בדרך הראויה", ביקש. השיב לו הצדיק: "הגעת עשרים שנה מאוחר מדי…"

הדבר הטוב והראוי ביותר שיעזור לנו לחנך את ילדינו זה בראש ובראשונה לחנך את עצמנו. אין קיצורי דרך, אין מכונה שתעשה את המלאכה במקומנו. בתקופה זו, של חודש אלול ולקראת השנה החדשה הבעל"ט, אפשר גם לעשות את העבודה בצוותא.

האִם לאֵם כעסנית אין סיכוי לחנך את ילדיה שלא לכעוס? בהחלט יש סיכוי, ואמהות חכמות רותמות את החולשה שלהן ואת הקושי הפרטי להבנת הילד וקשייו, להידברות עמו ולהשגת מטרות משותפות.

אם חכמה במיוחד סיפרה ששוחחה עם בנה, שנטה לכעוס במהירות. "אני חושבת שלשנינו קשה להתגבר על הנטייה לכעוס. יש לך רעיון איך ביחד נתגבר על הכעס?" שאלה אותו. הם ערכו בצוותא ‘מבצעים’ חשאיים, העבירו חוויות משותפות ועוד. הדבר עזר לילד להתגבר על הכעס – וגם לאם.

"איש לא הצליח לחנך אותי", אמר פעם איש חינוך, "חוץ מילדיי".

ואכן, משימת החינוך האמיתית אינה יודעת פשרות. אם ברצוננו לעשות אותה היטב, הדרך אינה קלה, אבל בסופו של דבר נזכה ב"ה אנחנו וילדינו לקצור ברינה.

(באדיבות מגזין "שעה טובה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

לכעס אין שום מקום כאשר מדובר בחינוך ילדים. כעס בבית מראה על שלטון עריץ. על רודנות. אתם יודעים מה קורה בסופו של דבר לשלטון כזה?

Featured Products