מודעות עצמית האויב של עולם הפחדים

השקעה בניתוח המחשבה וניתוח
רגשותינו יובילו אותנו לגילויים
מפתיעים כמו… הדרך להתמודד
איתם. חשיבות המודעות ותרומתה
לחיינו הפרטיים והכלליים.

מודעות עצמית – חלק 1

פעם, כשחזרתי מסדרת הרצאות בארצות הברית, זימן לי הקב"ה לשבת ליד שלושה סטודנטים ישראלים שעשו דרכם בחזרה ממסע בן אלפי קילומטרים, כדי לגלוש על הגלים הגבוהים מאוד שאפשר לפגוש באוקיינוס ואי אפשר לפגוש, לדבריהם, בים התיכון. במהלך הטיסה התפתחה שיחה בינינו ושאלתי אותם מה מושך אותם לגמוא אלפי קילומטרים ולבזבז אלפי דולרים כדי לגלוש על גלים.

"זה פשוט כיף", הם השיבו.

הפתעתי הגדולה הייתה כאשר בתשובה לשאלתי לא הצליח איש מהם להסביר מה ההנאה המופלגת שיש בגלישה על גלים. ניסיתי לתת להם מבחר אפשרויות כדי שיוכלו לזהות את ההנאה שלהם: האם זו ההתנשאות לגובה רם? האם זו ההיסחפות המהירה עם הגל הגורמת ריגוש כלשהו, או שמא ההתגברות על הפחד מפני טביעה היא זו המעוררת הנאה? להפתעתי, הם לא זיהו את מקור ההנאה, ואמרו שאולי ההימצאות בטבע היא ההנאה שבדבר. אמרתי להם שתשובתם מזכירה לי את תשובתה של אחת מבנותיי, שפעם טסה עימי לחו"ל בהיותה ילדה קטנה: כששבנו, שאלה אותה רעייתי איך הייתה הטיסה ומה ראתה בחו"ל, והיא השיבה: "היה שם מזגן"… (היה זה בתקופה שבה מזגנים עדיין לא היו מצויים כל כך). מכל החוויה כולה, זה מה שנחרת בראשה של הילדה הקטנה! ברמה זו השיבו שלושת הסטודנטים: ההנאה שיכלו לייחס לנסיעה הארוכה, המתישה והיקרה מאוד הייתה ‘הימצאות בטבע’ – שנמצא בכל מקום. הפתעת חוסר התשובה שלהם לא פגה ממני גם בעת כתיבת דברים אלה.

מגביר את ההנאה

הבנת מהות ההנאה אינה עניין שולי. אנחנו מבינים לגבי גורם ההנאה, שככל שאדם מבין יותר מה גורם לו את ההנאה הוא נהנה יותר. למשל, כאשר אנשים שומעים קונצרט, שהוא בעצם צירוף נגינתם של כלי נגינה רבים מאוד. נוכל להבחין בהבדל מהותי בין המאזין שרק ‘אוהב מוסיקה’, למאזין ש’מבין במוסיקה’. האחרון, שמכיר את צליליו של כל כלי בנפרד, מבחין בצליליו של כל כלי גם כאשר כל הכלים משמיעים את צליליהם במתואם, ובמקביל הוא נהנה מאוד מההרמוניה ומתוצאת ההפקה המשותפת שלהם. אם הוא בקיא גם באמנות הנגינה של כל כלי, מודע לקשיים שבדרך להפקת נגינה טובה בו או מודע ליכולות של הכלי – הרי הנאתו גדלה עוד יותר. לעומתו, חובב המוסיקה, שנהנה מ’הסך הכל’ של הנגינה, שומע רק משהו כללי, את התוצאה, ואילו הנגינה של הכלים הנפרדים ‘לא עושה לו את זה’.

כך גם לגבי אכילה. אצל אלה שהאוכל וטעמו חשובים להם, אניני הטעם, הבקיאים במאכלים השונים, יכולים להבחין במרכיבי התבשיל וליהנות מהם, על אף שהם מעורבים יחד. הם חשים פעמיים את מה שהם אוכלים – גם את טעמו הערב של כל חלק בתבשיל בנפרד, וגם את השילוב של החומרים המעורבים יחדיו. לעומתם, רוב האוכלים, שאינם בקיאים במרכיבי המאכלים השונים, חשים הנאה כללית, אבל לא ירידה לעומק פירורי ההנאה.

סוג אחרון של הנאה אופייני לאלה שמתייחסים לנושא שהם עוסקים בו בהתייחסות שטחית וכוללנית. הם רואים את ה’סך הכל’ אבל לא בקיאים בניואנסים המרכיבים את אותו ‘סך הכל’. ממש כפי שמבחינתו של האדם הלבן שמגיע לאחת מארצות אפריקה, ‘כל השחורים נראים אותו דבר’, וכפי שאומרים "לכל היוונים אותם פנים".

להבדיל אלף הבדלות מכל ההסתכלויות הגשמיות אותן הזכרנו, כך הוא גם בלימוד הגמרא. הלמדן יודע להבחין בהבדלים הדקים שבדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים, וגם בניואנסים של הסברות השונות. הוא מבחין בדומה ומזהה גם את השונה ומבדיל אותו, בעוד מי שאינו למדן מבחין רק בהבדלים הגדולים, הבולטים, ולכל השאר כלל אינו מודע.

כך גם אדם שחי את חייו הזורמים בנהר הזמן. יש אנשים שמבינים את החיים: אלה לומדים מכל דבר וגם מתעמקים במשמעות כל מה שנקלע בדרכם. לעומתם יש אנשים שהחיים חולפים לידם, בלי שהם יחיו אותו ובודאי בלי שייתנו את דעתם על המשמעויות של המתרחש בקרבתם, על המניעים של מעשי האחרים, ואף לא על המניעים של מעשיהם שלהם ועל הרצונות שמכתיבים את דרכם.

ממיס את המצוקה

לעומת מרכיב ההנאה, שככל שהאדם מודע לו יותר, הוא נהנה ממנו יותר, הרי לגבי המצוקות שעוברות על האדם אנחנו מזהים תופעה הפוכה לחלוטין: המצוקות דווקא חריפות יותר כאשר איננו מבינים את מהותן.

למשל, כאשר אדם חש פחד מדבר מסוים, מהתפתחות צפויה משינוי שעומד להתחולל בחייו, ממפנה בסדר יומו, כשהוא חושש שמא יקרה לו דבר-מה מאיים – התוצאה היא שהוא נמצא בצער, לעיתים גם בדיכאון. הדבר משפיע על התפקוד שלו, והרגשתו הגרועה עלולה להביא אותו עד כדי חוסר רצון לאכול, לשתות, וכמובן – ללמוד. אבל כאשר יושבים איתו, מנסים לרדת לפרטים ומנתחים ביחד עימו מפני מה הוא חושש, מה מאיים עליו ומה לדעתו עלול לקרות לו אם הדבר שמפניו הוא חרד אכן יתגשם, מתברר שמתרחשת תופעה הפוכה: ככל שמנתחים איתו יותר את העובדות, הפחד הולך ומתפוגג, ואילו שמחת החיים ויכולת התפקוד חוזרות אליו אט-אט, ממש ההיפך הגמור מירידה לפרטי מרכיבי ההנאה.

אחת הסיבות לכך היא, שלאדם יש מערכת שכלית ומערכת רגשית, בעוד המערכת השכלית רואה את הדברים כמו שהם וכך היא בוחנת אותם, הרי המערכת הרגשית, שהיא המניעה את תחושות המצוקה והפחד, מעצימה את החששות ומחזקת מאוד את האיום שמפעפע בתוך רגשותינו.

פחד = התגברות הרגש על המודעות

ניקח דוגמה מצום יום הכיפורים. כולנו מכירים את התופעה, שמצוקת הצום במוצאי יום כיפור קטנה מביום כיפור עצמו, ולעיתים אף מליל יום הכיפורים, כשהצום היה עדיין בראשיתו וכלל לא חשנו ברעב. הסיבה לכך היא שמצוקת הצום האמיתית היא כפי שאנחנו חשים אותה במוצאי יום כיפור, ואינה כה מפחידה ומאיימת. אבל ביום כיפור עצמו, בשל האיסור לאכול והחשש באשר לדרך שבה יעבור עלינו הצום הארוך, מוכפלת תחושת מצוקת הצום עשרת מונים.

כלומר, הפחדים נובעים מהבלתי נודע, ועיקרם – התגברות הרגש על המודעות. לכן, כאשר אדם מודע למחשבותיו ולרגשות שעוברים בו והוא יודע לנתח אותם ולבחון כל דבר על פי חשיבותו האמיתית – עוצמת החששות והפחדים, שמקורם רגשי, יורדת פלאים, המודעות והמחשבה נטולת הרגשות הן האויב של עולם הפחדים, שבו שולטים הרגשות חסרי הביסוס. החשש מפני הבלתי נודע מעצים את הפחדים הבלתי רציונאליים, שאין להם ביסוס אמיתי, מלבד ברגשותיו של האדם.

אם נשקיע מחשבה וננתח את רגשותינו, נופתע לגלות שלמודעות העצמית חשיבות רבה ותרומה עצומה להתמודדויות שלנו בחיים, דבר שיסייע לנו מאוד בחיינו כפרט וככלל.

* * *
הרב שמחה כהן יועץ לענייני זוגיות, מחבר הספרים "הבית היהודי" ו"תקשורת עם קהל ויחיד".

(באדיבות מגזין "שעה טובה")