לצעוק, זה מה שנשאר

למה לצעוק? הרי יש עוד הרבה
דרכים אחרות להשיג את המטרה?
לא. כאשר מדובר במטרה של הכלל,
חייבת להיות צעקה של כל אחד.
לצעוק שלא אפסה התקווה…

אנו נמצאים בתקופת השובבי"ם שמתחילה בספר 'שמות', הספר שמספר על הגאולה וגלות מצרים. כאשר קוראים את הפסוקים המבשרים על תחילת הגאולה מהעבדות הנוראה, אי אפשר שלא להתעורר למסר הברור שזועק מתוך השורות: הגאולה התחילה רק כאשר בני ישראל התחילו לצעוק אל השם!

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים" (שמות ב).

עלינו לתת את דעתנו למסר העצום שבפסוקים הנ"ל. "ויהי בימים הרבים ההם" – ימים רבים של סבל שלא ניתן לתאר עברו על בני ישראל: עבודות פרך, עינויים, רציחת תינוקות, ה' ישמור, וכן הלאה. ולמרות הכל, השם לא גאל אותם זמן רב אלא חיכה שהם יתחילו לצעוק. וברגע שעשו זאת, מיד גאל אותם. המסר ברור כשמש ונלמד אותו לעצמנו, לימינו ממש, לגלות הקשה בה אנו נתונים מזה זמן רב – עלינו לצעוק ולבקש באמת את הגאולה, אחרת שום דבר לא יעזור. ורק כשנצעק – השם יגאל אותנו.

כי התורה, היא לא ספר היסטוריה או ספר סיפורים ח"ו. אדם שלומד אותה כך, הזוהר הקדוש נותן לו 'ברכה מיוחדת' – "תיפח רוחו"… ר"ל. התורה היא ספר הוראות לחיים, וכשהקב"ה נתן לנו את ספר שמות, הוא נתן לנו בעצם הוראות והדרכה למה שעלינו לעשות בגלות בה אנו שקועים: לצעוק אליו. להתפלל על עם ישראל. רק כך ניגאל.

ולמה צעקה? משום שהיא מבטאת את נקודת האמונה – שהאדם מאמין שרק בורא עולם יכול לגאול אותו. אבל אם הוא לא צועק אלא משלים עם הצער והגלות, זה מראה שהוא כבר נכנע. מבחינתו אין מה לעשות. ובנוסף, הוא נופל לייאוש ומתחיל לעשות כל מיני חשבונות – 'אנחנו לא ראויים לגאולה', 'לא עשינו תשובה'… בשני המקרים הוא מתייאש מלצעוק. זאת, כמובן, כפירה נוראה שמתגברת על האדם. הרי אם היה מאמין שיש בורא לעולם שיכול להושיעו כהרף עין, היה צועק אליו בלי שום חשבונות ובלי לתת להשם עצות…

כי מה תאמר? שאתה מאמין בהשם? שהמציאות קשה ונראה לך שאפסה התקווה? הרי אם היה פתרון, כבר היינו פועלים על פיו מזמן. אך מכיוון שאין כזה, וגם לא על פי טבע, כל מה שנותר הוא רק לצעוק אל השם. במצרים היה טוב יותר? מבטיח יותר? לא. אולם ברגע שבני ישראל צעקו אל השם, מיד הוא שלח את הגואל. כך הוא הדבר לגבינו היום! ברגע שנצעק, השם ישלח את הגואל.

השם הוא כל יכול, וכל מה שצריך לגאולה – לא נבצר מכוחו ח"ו, בין אם זה לשנות את הטבע ובין אם לסובב סיבות שכולם יחזרו בתשובה, ועוד אינסוף אפשרויות שרק השם יודע. אתה עשה את שלך – צעק אליו, והוא כבר יעשה את שלו. זה נקרא להאמין באמונה שלמה שבורא עולם יכול להביא את הגאולה ברגע זה ממש.

אז למה לצעוק?

מלבד העבודה שיש לאדם על הגאולה האישית והפרטית שלו, כולנו מוכרחים לעבוד ולהתפלל עבור כלל ישראל – הגאולה הכללית. צא קצת מעצמך ותן אל ליבך להתפלל על הכלל, כי אם אכפת לך מעצמך ומהתיקון שלך עליך לדעת דבר חשוב מאוד: בלי התפילה על כלל ישראל אי אפשר לזכות בגאולה הפרטית. ויש שתי סיבות עיקריות לכך:

הסיבה הראשונה: המצב הרוחני של כלל ישראל משפיע על כל אחד ואחד בפרטיות. עם ישראל הם גוף אחד וקומה אחת. וכמו בגשמיות, אם לאדם יש פצע בחלק מסוים בגוף, אפילו באצבע הקטנה בכף רגלו, שזה המקום הנמוך ביותר בגוף, כל הגוף מרגיש את הכאב. ולא רק מרגיש, אלא נחלש. כך הוא הדבר ברוחניות. כל חסרון שיש ליהודי באשר הוא שם, מכאיב לכולם ומחליש את כולם. קל וחומר כאשר חלק גדול מהגוף הזה, שנקרא עם ישראל, חולה במצב אנוש, זה בודאי ישפיע ויחליש מאוד את הפרטים המרכיבים אותו. לכן, אם אדם חושב שאם הוא מתפלל על כלל ישראל אבל הוא לא כלול בתפילה זו, או שחושב שתפילה זו לא נעשית עליו באופן אישי, טעות בידו. הוא כלול בתפילה הזו יחד עם כל עם ישראל!

למרות שאנו בטוחים בגאולה, ואף רואים כיצד היא נרקמת ונבנית מול עינינו ממש: הפצה שמגיעה לכל העולם כולו, רבים חוזרים ומתקרבים וגם לא מבני אומתנו, עדיין, אסור לנו להתעלם ממה ששומעות אוזנינו, מאותם דברים קשים, כגון ההתבוללות הנוראה שבמקומות מסוימים בעולם הגיעה למספרים מצמררים. ישנם מקומות בעולם שכל יהודי שני מתבולל ומאבד את זהותו היהודית. ובנוסף, הירידה הרוחנית של כלל ישראל משפיעה על כולם, לכן זה מקשה על הפרט להתקרב אל הקדושה. זו סיבה מספיק חזקה כדי שכל אחד יקבל על עצמו להתפלל על כלל ישראל, בנוסף לתפילותיו שלו על עצמו.

הסיבה השנייה: נשאלת שאלה – מדוע התפילה על כלל ישראל היא הכרחית לגאולתו הפרטית של האדם? בספר המידות כותב רבי נחמן מברסלב (סימן ענווה, א): "מי שמשתף עצמו בצרות ישראל ומתפלל עליהם, על ידי זה בא לענווה". כאשר אדם מתעלם מהצרות הפרטיות שלו, אפילו למספר דקות ביום, וחושב על הזולת ומתפלל עליו, זה כמו קרן אור של ענווה, נקודה של אמת, שבזכותה השם מתחיל להושיע אותנו, ומשמים מסייעים לאדם הזה להגיע לתיקונו הפרטי.

לכאורה, אדם יכול לומר: 'עזבו אותי בשקט. יש לי מספיק צרות משלי…' אבל זו טעות! בלי העזרה שלו לעם ישראל הוא לא ייוושע מהצרות ומהגלות שלו. זאת, משום שאין לו נקודת ענווה, ובלעדיה אי אפשר לעזור לו. מידה זו מהווה יסוד חשוב לכל תשובתו של האדם – היא היסוד לכל הקשר שלו עם בורא עולם. בלעדיה, לא יכול להיות לו קשר עם מידות האמת והאמונה. לכן, בסיס כל הגאולה הוא נקודת הענווה, השפלות, שמביאה את האדם להכיר באמת היחידה: בלעדי השם אני אפס! ולא רק, אלא גם להתפלל על כל דבר ועל כל צעד ושעל בחייו, לדעת שלא מגיע לו כלום ושהוא רק חייב להודות לבורא, להיות שמח בחלקו וכן הלאה.

כאשר מתנוצצת באדם נקודת האמת של אפסיותו, של לדעת את מקומו כבשר ודם, רק אז יזכה לגאולה. כל זמן שאדם מרוכז בעצמו – אין לו סיכוי להיגאל. לכן הוא חייב לבקוע את מעטפת הגאווה, את שריון האנוכיות, את מסך הגסות, את תחושת ה'אני מסכן' ולהתחיל להתפלל על כלל ישראל, כי בלעדי תפילה זו גם לעצמו הוא לא עוזר…

לכן, כדי שאדם 'ישתחרר מעצמו' ויבין, כי למרות שיש לו כל כך הרבה צרות ודברים עליהם הוא צריך להתפלל, עליו לעסוק גם בעבודת הכלל: בהפצה ובתפילה. בדרך זו יזכה לגאולה הפרטית והכללית.

במצרים בני ישראל היו צריכים לצעוק עד לב השמים, כל שכן בגלות המרה הנוכחית, שעלינו לצעוק ולהרעיש את השמים. גלות זו הרבה יותר קשה מגלות מצרים. במצרים היה ברור לעם ישראל שהם שקועים בגלות ובעבדות ובארץ לא להם, לכן היו להם סיבות שיעוררו אותם לצעוק ולבקש להיחלץ מהמצב הקשה שהיו בו. אבל אנחנו, חיים בחלום כזה ורוד שהכל נראה בסדר. אנחנו אוכלים, שותים, כל התאוות בהישג יד, אבל לא שמים לך איך אנחנו שקועים בחמישים שערי טומאה!

שואה היא לא רק דבר גשמי, כליה של הגוף, כמו שחווינו בעבר. שואה יכולה להיות גם רוחנית, וזה מה שקורה היום. ההתייוונות גוברת על אוכלוסיות שלמות של יהודים, וגם בקרב המחנה הנקרא 'שומר תורה ומצוות' נכנסות כאלו טומאות לבתים ורבים לא מרגישים יהדות כלל. אני יודע את זה כי הם באים ומתוודים בפניי. ועל זה נאמר "קשה המחטיאו יותר מההורגו"… כי ההורגו – הורג את הגוף בלבד, והנשמה הנצחית נוחלת חיי עולם הבא. אך המחטיאו – מאבדו משני עולמות.

מה יותר גרוע – גזירתו של המן או תרבות יוון? המן רצה להשמיד ולאבד את כל היהודים, מטף ועד זקן. ונניח, חס ושלום, שהיה מצליח. לפחות היו מתים כיהודים על קידוש השם. אבל יוון, אותה אומה שרצתה לטמא את עם ישראל ולהחטיאם בלי להרוג אותם! זה דבר יותר גרוע. זו אחת הסיבות מדוע בחנוכה אומרים הלל ובפורים לא. נס פורים היה פחות חשוב מנס חנוכה – בפורים ניצלנו ממוות גשמי ואילו בחנוכה נצלנו משמד, וזה הרבה יותר חשוב.

לכן המסר העיקרי הוא: חייבים לצעוק להשם! להקדיש לזה כמה דקות בכל יום – עשר דקות או רבע שעה, ולבקש את הגאולה במילים פשוטות: 'ריבונו של עולם, אתה כל יכול, תגאל אותנו! תביא את המשיח! בנה את בית המקדש!…' כי כמו שהשם גאל אותנו ממצרים כנגד כל הסיכויים וההיגיון, גם כשבני ישראל היו עובדי עבודה זרה ונשארו כמעט בלי זכויות, כך הוא יכול לגאול אותנו כעת, כשאנחנו כבר עם ונמצאים בארץ הקודש, והרבה אנשים חוזרים בתשובה. ובנוסף, יש ספרים, דיסקים, אתר באינטרנט שלא רק יהודים מתקרבים דרכו, אלא אף גויים שרוצים להתגייר ועושים שעת התבודדות… יש על מה לצעוק ויש על מה להתפלל!

יהי רצון שנזכה לזה ובורא עולם יגאל אותנו בקרוב ממש, אמן!