למה ישראל?

"הנה, קח דבר עם סבתא שלי", אמר לי חברי ודחף את שפופרת הטלפון לתוך האוזן שלי.

בדיוק חזרתי מבית המדרש והייתי מוכן לעסוק בדבר החביב עלי שמסמן לי ש'הנה, הגיע סוף היום' – כושר גופני והרמת משקולות. עמדתי שם, עם גופיה ישנה, הכפפות כבר על הידיים שלי, כשהיא שאלה אותי את השאלה הקשה והמורכבת. לא מהשאלות שאני רגיל אליהן – "למה אתה מבזבז את הזמן שלך בלימוד טקסטים עתיקים?", סבתא של חבר שלי שאלה אותי: "למה אתה לומד בישראל?". יש משהו בדבריה. אחרי הכל, תנאי המגורים בארצות הברית יותר נוחים, המשפחה בקרבת מקום, והכתבים הקדושים שלנו נשארו כפי שהם, מזה אלפי שנים, מאז שניתנו לנו במעמד הר סיני, אותם אפשר למצוא בכל מקום בו מרוכזים יהודים. הייתי נבוך. באותו זמן, לא הבנתי שהתשובה לשאלה שלה נמצאת בחג שעמד בפתח.

ראש השנה לאילנות

ט"ו בשבט נקרא ראש השנה לאילנות. זה לא אומר שאנחנו מחבקים עצים, כמו שעשינו בקליפורניה, וגם לא אוכלים תפוח בדבש לכבוד שנה מתוקה ובלונים לא נופלים מהשמים בטיים-סקוואר. אנשים השאירו מאחור את כל מסיבות הכובעים המטופשות. לא בזה מדובר. כי באמת, התרגול המסורתי בימינו הוא לאכול את פירות ארץ ישראל. תרגול זה מאיר יותר את העובדה שט"ו בשבט מהווה נקודת ציון הלכתית, יותר מאשר ה"שנה חדשה" המסורתית.

חקלאות היא תחום עיסוק מאוד חשוב בארץ ישראל. בנוסף לכך שהיא מהווה מקור הכנסה לאומי, היא מעניקה לאנשים שגרים בארץ ישראל את ההזדמנות לקיים הרבה מצוות מאוד חשובות. ישנן הלכות מיוחדות לתחום זה בישראל שמחייבות הפרדה – מעשר של חלק מהיבול. ט"ו בשבט הוא תאריך בו הפירות כבר גדלו ובזמן זה מפרישים את התוצרת הראשונה (אותה סימנו מראש) משאר התוצרת שגדלה בהמשך.

אבל איך כל זה קשור לאנשים שלא עוסקים בחקלאות? תתפלאו לשמוע, אבל הרבה יותר ממה שאתם חושבים. במקומות רבים, התורה משווה את האדם לעץ. התורה מלמדת אותנו "כי תצור לעיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה…" (דברים כ, יט).

האדם והעץ

המהר"ל מפראג מסביר שישנו קשר עמוק בין האדם לעץ, שהוא אחד משני שמותיו. אילן הוא עץ שמניב פירות, בעוד שעץ יכול להיות עץ שמצמיח פירות ועץ ללא פירות. 'עץ' מתייחס למבנה הפיזי של העץ, ו'אילן' מתייחס לאופי העץ.

המילה עץ מורכבת מהאותיות – ע', צ'.

האות צ' דומה מאוד למילה צדיק, אדם ישר והגון. המילה 'עין' (כמו האות ע') משמעה "לראות". לכן, עץ יכול להיקרא כ"עין צדיק", או "ראה צדיק". המהר"ל מלמד כי כאשר מסתכלים על העץ אפשר להבין את הקשר החיצוני לאדם צדיק. גופו של האדם הוא הגזע, הענפים הם איבריו, ושיער ראשו הוא כמו השורשים הרבים שיוצאים מהגזע. אולם, כשבוחנים את עניין האדם והעץ, ברור שאחד משניהם הפוך! שורשיו של העץ נמצאים עמוק באדמה, ואילו "שורשיו" של האדם, שיער ראשו, כלפי מעלה, אל השמים.

המהר"ל מסביר שהעץ מושרש באדמה, מכיוון שמשם הוא שואב את החומרים המזינים אותו והמסייעים לו לגדול ולשרוד. גם אם יכרתו את ענפיו, העץ ישרוד כל עוד שורשיו באדמה. באופן דומה, אדם ש"שורשיו", או מהותו, מקושרים לרוחניות נחשב לצדיק, עץ.

ט"ו בשבט נקרא ראש השנה לאילנות, עצים המניבים פירות. הצדיקים ותלמידיהם הם כמו עצי פרי. ה"פירות" שלהם הם מעשיהם הטובים וידיעת התורה שניתן לקצור וליהנות ממנה. ולא רק הם, אלא כל האומה היהודית.

רבי זאב לף מציע הסבר מעניין ועמוק לקשר בין עצי פירות ואנשים קדושים. הוא מסביר שאת המילה 'אילן' כותבים: א, י, ל, נ. אם נפריד את האות א' מהמילה, יישארו רק שלוש האותיות האחרונות – י, ל, נ. הערך המספרי של שלוש אותיות אלו ביחד הוא 19, שהוא אותו ערך מספרי של המילה 'צדיק'. המילה 'אלף' משמעה 'ללמד'. לכן, האילן מסמל "ללמוד-צדיק". נוכל ללמוד להיות צדיקים על ידי החוקים הקשורים לאילנות, עצי הפרי שגדלים בארץ ישראל.

ארבעה סוגי מעשרות עיקריים קשורים לתחום החקלאות בארץ ישראל המוכרים בשמות: תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני. בנוסף, אנו לוקחים את הביכורים, הפירות הראשונים שהחקלאי קוצר, ומפרידים אותם משאר היבול. אחר כך מקדישים אותם, על ידי סימונם, לבורא.

חקלאות היא עבודה קשה. החקלאי חייב להכין את השדה, לזרוע ולטפל בשתילים הרכים. עבודותיו מניבות פירות (משחק מילים מכוון) כאשר הוא מוכן לקצור את היבול. יבול מוצלח גורם לא פעם לחקלאי לטפוח על שכמו בגלל מה שנראה לו כהישגים שלו.

מעשר להשם

אולם, לחקלאי עצמו אין הרבה מה לעשות כדי להצליח, כלומר שיהיה לו יבול פורה. אחרי הכל, ללא קרקע פורייה, גשם ואקלים טוב – לא יהיה שום יבול. למרות עבודתו הקשה של החקלאי, מתנותיו של השם הן הן המפתח להצלחתו. על ידי הפרשת הביכורים, אנו מזכירים לעצמנו שזוהי ברכתו של השם, ולא מאמצינו (למרות שמאמצינו הכרחיים!) שמביאים את ההצלחה. הראשון, אם כן, הוא השורש. לכן, אנו מקדישים את פירותינו הראשונים לבורא עולם, כך ששאר היבול יושרש בקדושה.

המעשר השני כולל את 'תרומה' ו'מעשר ראשון'. כדי לתת 'תרומה', על האדם להפריש 2% מהתוצרת החקלאית ולהקדישה לכהנים. אז מפרישים מעשר ראשון, שזה עוד 10% שניתן ללויים. מעשר ראשון הוא תמיכה ללויים, כך שיוכלו להמשיך את עבודתם בבית המקדש מבלי לדאוג לפרנסתם. מכיוון שאין לנו בית מקדש, איננו נותנים תרומה ומעשר ראשון לכהנים או ללויים. במקום זאת, אנו מפרישים ומכלים את התוצרת המיועדת לזה.

המספר עשר, האחוז המופרש ללויים, מסמל אחדות. אנו מצווים להתפלל במניין, שהוא קובץ של עשרה גברים. מניין מאחד הרבה אנשים שונים ביחד לגוף אחד קדוש. המספר עשר מסמל את האיחוד של קבוצה מגוונת למטרה משותפת. המטרה המשותפת המיוצגת על ידי מעשר ראשון היא כדי לתמוך באלה שמשרתים אותנו בבית המקדש, שזה דבר נחוץ לכלל עם ישראל. לכן, על ידי לקיחת תרומה ומעשר ראשון, אנו מאשרים שכל מה שיש לנו – הכל מאוחד ומוקדש לעבודת השם, שמקשר אותנו לתפקיד שלנו כאומה קדושה.

כיום, בזמן של חורבן בית המקדש, איננו נותנים מעשר מפירותינו לכהנים. אך בכל זאת, מפרידים את פירותינו ועל ידי זה מצהירים שעשירית מזה (אף על פי כן) שייכת לכהנים.

על ידי התרומה ומעשר ראשון, אנו מודיעים שמטרתנו העיקרית בקצירת הפירות היא לעודד ולהעמיק את הקשר עם בורא עולם. אנו גם מבינים שאנחנו חלק מאומה מאוחדת, עם מטרה לאומית אחת. לכן, המעשרות שלנו מסמלים את התשוקה שלנו לשיתוף הרוחניות בחיינו. אך עדיין, אנו חייבים ללמוד איך ליישם זאת הלכה למעשה.

ירושלים

במהלך כמה שנים במעגל של שבע שנים (השנה ה-1, 2, 4, 5) עוד מעשר מהקציר שלנו ניתן למעשר שני. אנו מחויבים לקחת חלק זה מהתוצרת החקלאית לעיר הקודש, ירושלים, ולאכול אותו שם. אם היו לנו יותר מדי פירות לקחת לשם, יכולנו לפדות אותם בכסף, ומעלים את הכסף לירושלים.

בימים בהם בית המקדש עמד על מכונו, העיר ירושלים הייתה מקום יפהפה שלא ניתן לתאר כלל. הסנהדרין, בית הדין הקדוש, התכנסו שם. העיר הייתה המוקד התורני של כל העולם וביתם של רבנים בעלי שם מוכרים וישיבות גדולות. אדם הגיע לירושלים וחזה ביופיו של בית המקדש, וחווה מקרוב את עבודתם של הכהנים המקריבים את הקרבן ושמע את הלויים ששרים ומשבחים את השם. אדם שהביא מעשר לירושלים יכול היה להתענג מיופייה של היהדות, דבר שאנחנו לא יכולים להשוות אותו לימינו. אדם יכול היה לחוות באמת את המושג רוחניות וללמוד יותר על המצוות מהמומחים ללימוד האמונה. כאן יכלו העולים לקשר עצמם ולהיות חלק מהתורה שיצאה מירושלים לכל מקום בעולם.

העני

לבסוף, המעשר האחרון ניתן בשנים ה-3 וה-6 במעגל שבע השנים והוא נקרא מעשר עני, החלק ששמרנו בצד לעניים. השם הוא הכוח היחידי והבלעדי לכל השפע שלנו. המציאות לקיומם של העניים בכל הדורות מסמלת את העובדה שחסרי האמצעים מהווים תפקיד חשוב בחיינו. אחרי הכל, אם השם רצה להעלים את העוני, בהחלט יש לו את כל האמצעים לעשות מכל אחד מאיתנו מיליונר… אבל במקום זאת, אומר הרמח"ל, הדבר העיקרי בחיים הוא ללכת בדרכיו של השם כדי לזכות להערכה גדולה יותר אליו. השם מחלק מחסדו לכל אחד את מה שנחוץ לו כדי לאפשר לבעלי האמצעים לתת לחסרי האמצעים, וכך גם האדם שנותן וגם האדם שמקבל יכולים ללמוד להעריך ולהתקרב לבורא עולם. מסיבה זו, אנו, מבחינה הלכתית, מחויבים לתת חלק מהיבול לעניים.

ארבעת סוגי המעשרות מלמדים אותנו את הדברים הבאים:

1. עמוד התווך שלנו מושרש ברוחניות, וכל ההישגים שלנו מגיעים אך ורק מהמתנות שהשם נותן לנו.

2. למרות היותנו פרטים בעלי מגוון כישרונות, הכל צריך להיות מאוגד ומאוחד לעבודת השם.

3. עלינו לתרגם את המטרות הרוחניות הנעלות שלנו למציאות מעשית. זה הכרחי כדי שנלמד כיצד לחיות חיים יהודיים הגונים והולמים. דבר זה אנו משיגים באחדות שלנו עם אלה החיים חיי תורה.

4. התוצרת הסופית של צמיחתנו הרוחנית נועדה לשקף את פעולותיו של השם, שנעשית על ידי העזרה והאכפתיות שלנו כלפי הנזקקים וחסרי האמצעים. כל אדם שחי בדרך זו זוכה להיות צדיק.

רבי לף מסביר שכל מעשר מיוצג על ידי אחת מאותיות המילה 'אילן'. תרומה – מיוצגת על ידי האות א', האות הראשונה של הא"ב. מעשר ראשון, מעשר לכהנים, מיוצג על ידי האות י'. מעשר שני, שמסמל את העלייה לירושלים כדי ללמוד כיצד לתרגם את הפוטנציאל הרוחני למציאות, מיוצג על ידי האות ל', 'ללמוד'. ובסוף, המילה 'נופל' משמעותה נפל או נמוך, מסמלת את העני לו שמרנו את מעשר העני. מעשר זה מיוצג על ידי האות נ', האות הראשונה של המילה 'נופל'. וכאשר מחברים את כל האותיות שמסמלות את המעשרות, מקבלים את המילה 'אילן' – עץ המניב פירות. לכן מאילן אנו יכולים ללמוד כיצד להיות צדיקים.

רבי נחמן מברסלב אומר: שדרך הקדושה של ישראל אדם יכול להשיג אמונה טהורה (ליקוטי עצות).

השורה התחתונה במסר של ט"ו בשבט היא הקדושה העצומה של ארץ ישראל. מקומות אחרים בעולם יכולים לכלוא את רגשותיו של האדם מכל מה שהם מציעים – הרים מרהיבים, חופים שלווים, היסטוריה וכדומה. אבל אין שום מקום כמו ארץ ישראל. בישראל, אפילו לדברים שנעשים שגרתיים, כמו קצירת הפירות, יש פוטנציאל לנשא את האדם.

זאת התשובה לשאלת סבתו של חברי. בישראל, אפילו לפירות שאנו אוכלים ולאדמה עליה אנו דורכים יש את הפוטנציאל לשנות אותנו. נכון, אפשר לחיות חיי תורה גם מחוץ לגבולות ישראל, אבל המהות והעיקר של המקום הזה דוחפים אותנו לגבהים חדשים. אולי הסיבה לכך שאנשים הגרים בחו"ל אוכלים פירות תוצרת ישראל בט"ו בשבט, היא כדי להזכיר להם שתוצרת חקלאית זו אינה יכולה לגדול בשום מקום בעולם. במקומות אחרים אפשר למצוא פירות גדולים יותר, פחות יקרים ואולי גם מגוון רחב יותר, אבל בשום מדינה אי אפשר לגדל פירות קדושים. לכן, למרות העובדה שאנו מפוזרים בכל רחבי תבל, במשך אלפי שנים אנו מתגעגעים ומבקשים את ארצנו היפה מכיוון שאין שום מקום כמו ארץ ישראל עלי אדמות.