קשר נצחי

"אני לא יודע מה יהיו התוצאות של
מלחמה זו, אבל דבר אחד אני כן יודע…"
ואז הניח את ידו על עיניו וצעק: "שמע
ישראל, השם אלוקינו, השם אחד"!

את המאמר הזה שלחה אלי חברה קרובה מאוד, שהיא גם חברה למקצוע – סופרת בשם יהודית (ג'ודית) ברון. יהודית היא אישה מאוד מיוחדת שחיה את חייה באמונה. בכל פעם שאני צריכה השראה, אני מתקשרת אליה.

לפני מספר שנים, יהודית אובחנה כחולת סקלרוזיס (טרשת) שהותירה את פגעיה בה – עיוורון לצמיתות. אתם חושבים שהתמודדות עם אתגר כזה הותיר את יהודית נטושה? כואבת? לא, לא אישה כמו יהודית תרגיש כך. במקום להרגיש רחוקה מהשם, התברר שהיא התגלמות האמונה הפשוטה. לא, אני לא מדברת על מישהו שלומד באופן תמידי על האמונה בהשם. אני מדברת על אדם שחי את האמונה הזאת.

בכל פעם שאני מתקשרת אליה, היא תמיד עסוקה בהכנת עוגה או תבשילים-מעדנים למשפחתה לכבוד השבת. הודות לטכנולוגיה הממוחשבת והמתפתחת (תראו איך השם נפלא!) היא מסוגלת לחיות חיים מלאים ותקינים למרות המגבלה שלה – שלאדם כמו יהודית, עם שיעור קומתה האדיר, זה אומר להעניק ולתת כל הזמן למשפחה שלה, לחברות ולכל הסובבים אותה. במקום להתבוסס ברחמים עצמיים, היא מגיעה אל כולם ומכניסה אור בעולמם של אנשים רבים.

פעם ביקשתי מיהודית קורות חיים. תראו מה היא כתבה לי:

"אני אוהבת לשחק בבובות כמו ילדה קטנה".
"שנאתי את ההיברו-סקול" (בתי ספר של יהודים בארצות הברית).
"אני אוהבת לאכול תמיד, ואחרי תקופת רזון וכחש, חזרתי לסטאטוס קוו".
"אני אוהבת לכתוב, אבל עדיין לא הגעתי למקום של ד"ר סאוס".
"הילדים שלי מדהימים, הם דומים לאבא שלהם".

אז תגידו לי אתם, לא הייתם רוצים לפגוש אותה?

* * *

קשר נצחי

"שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד"! (דברים ו, ד).

יום כיפור, 1973. אחי, הצעיר ממני בכמה שנים, נכנס הביתה בריצה והדליק את הרדיו. הייתי המומה. למרות שלא הייתי אז אדם דתי, אבל ידעתי גם ידעתי שהיום זה יום כיפור, היום הקדוש בכל השנה ליהודים, וזה בהחלט לא היום בו מדליקים את הרדיו ושומעים את מה שיש לו להציע.

"מה לכל הרוחות אתה…" התחלתי לשאול.

"פרצה מלחמה בישראל. צבאות ערב מתקיפים את ישראל", הוא אמר, מבלי לתת לי לסיים את שאלתי.

התיישבתי לידו והקשבתי, לא מסוגלת לתפוס ולהבין את הרושם וההשפעה של מה שקורה עכשיו. על פי החדשות, ישראל הייתה במצב של כמעט כניעה לצבאות ערב.

באותו תקופה, הייתי תלמידה באוניברסיטת "סאני" שבבפאלו. כל הסטודנטים היהודים – כולל אותי – הלכנו הלוך ושוב כשאנו המומים ולא יודעים מה לעשות. הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות משהו ולהראות תמיכה בישראל, לעודד את היושבים בה וחווים את המלחמה הקשה, מלחמת יום הכיפורים. ארגנו עצרת במקום המרכזי של הקמפוס והזמנו נואמים שונים: פוליטיקאים, נשיאים יהודים של כל מיני ארגונים, ותלמידים יהודים פעילים שעלו על הבמה ואמרו כמה מילים.

הנאומים היו ארוכים ומשעממים. לקראת הסוף, כבר התחלנו להרגיש עקצוצים, נו מתי זה כבר ייגמר?… אבל הנואם האחרון היה רב מחסידות חב"ד, הרב האשל גרינברג. הרב עלה לבמה, עמד לפני הקהל הנדחס במקום ההתכנסות, ואמר לנו: "אני לא יודע מה יהיו התוצאות של מלחמה זו, אבל דבר אחד אני כן יודע…" ואז הניח את ידו על עיניו וצעק: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד"! וירד מהבמה.

אלפי הסטודנטים שהגיעו לעצרת הניחו את כף ידם על עיניהם וצעקו ממש מכל הלב שלהם (והריאות): "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד"! השם הוא האלוקים שלנו, השם אחד. אנחנו עמו. אנחנו נשרוד!

יש רק תשובה אחת לכל הסכנות שמקיפות את האומה שלנו: שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד! השם הוא האלוקים שלנו. השם אחד. אנחנו עמו. אנחנו נשרוד!

המצב הפוליטי של ישראל קיבל שוב עוצמה. דיפלומטים זרים חושבים שהם יודעים מה יעשה שלום באזור הפכפך ולא יציב כמו המזרח התיכון, אבל הם לא מבינים בכלל שהכל – כל המאמצים הדיפלומטים, כל הנשק של הצבא, כל האימונים והריצות מפה לשם – משגריר לנשיא, כל המעשים והפעולות – לא יועילו בלי השם. רק השם יכול להציל את עם ישראל. הוא הנשק שלנו, ובנו תלוי הקשר איתו – לפנות אליו ולקרוא לו: שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד!