רמזים

כל יום מלא ברמזים. תמצא אותם
במחשבה, בדיבור ובמעשים שלך. אבל
כדי למצוא ולהבין אותם, אדם צריך
להגדיל את מחשבתו ולתת את דעתו
לכל פרט בחייו…

מבצר המרגליות, חלק 14

ידיעת השם

"כי אני ידעתי כי גדול ה’ ואדונינו מכל אלוקים" (תהילים קל"ה, ה).

רבי נחמן מברסלב אומר: דוד המלך עליו השלום אמר: "כי אני ידעתי", אני ידעתי דייקא. כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו, ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול. ועל כן אמר: "כי אני ידעתי", אני ידעתי דייקא, כי אי אפשר לספר כלל. וכמו שכתוב בזוהר (א, קג: עה"פ משלי ל"א, כג): "נודע בשערים בעלה" – ‘כל חד לפום מה דמשער ליביה’ (שיחות הר"ן א).

תכלית הידיעה אשר לא נדע

לגדולת הבורא יתברך אין שיעור. כי נעשים דברים נוראים בעולם, נפלאים ונוראים מאוד, ואין יודעים כלל, היינו שעדיין אין יודעים שום ידיעה, כלל כלל לא.

וגם מה שמובא כי "תכלית הידיעה אשר לא נדע", היינו גם כן אצל כל ידיעה וידיעה, היינו שאפילו כשמגיעין להתכלית של הידיעה, דהיינו ‘לא נדע’, אף על פי כן עדיין אין זה התכלית. כי זה התכלית הוא רק באותה הידיעה, אבל בהידיעה הגבוה ממנה, עדיין לא התחיל בה כלל, וכן למעלה מעלה. נמצא שלעולם אין יודעין כלל כלל לא. ואף על פי כן אין זה התכלית, כי עדיין לא התחיל כלל לידע בידיעות שלמעלה מזאת הידיעה שהגיע בה אל התכלית שלא נדע (שיחות הר"ן ג).

כל מה שנתקרב יותר להשם יתברך צריך לידע שהוא רחוק מאוד ממנו יתברך. כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב להשם יתברך ויודע בידיעת השם יתברך, זה סימן שאינו יודע כלל. כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך, היה יודע שהוא רחוק ממנו יתברך ואינו יודע כלל. וזה דבר שאי אפשר לפה לדבר ולהסביר זאת, כי לגדולת הבורא יתברך אין שיעור (קיצור ליקוטי מוהר"ן קמ"א ס"ג).

רמזים

כל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית, עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו, רמזים, כדי לקרבו לעבודתו.

בכן, צריך להעמיק מחשבתו בזה ולהגדיל בינתו, ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלובש בזאת המחשבה דיבור ומעשה של זה היום שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא ומתן, וכל מה שמזמין לו השם יתברך בכל יום, צריך להעמיק ולהגדיל מחשבתו בזה, כדי להבין רמיזותיו של השם יתברך.

אך הגדלות השכל בזה צריך להיות במידה, שלא יצא מגבול הקדושה, רק לפי שכל אנושי שלו, כן יגדיל המחשבה בזה. וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדרגתו, כי "במופלא ממך אל תדרוש" (חגיגה יג).

אפילו מי שיודע ומבין בזה, היינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל דבר, ואם כן ירצה לעסוק בזה, היינו שיעסוק רק בעסקי העולם הזה מאחר שהוא מבין הרמזים שהשם יתברך מרמז בהם, אך באמת אינו כן, כי צריך האדם שיהיה לו הסתפקות, להסתפק מזה העולם רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם. וזה מחמת שני טעמים. אחד, מחמת שזאת הקדושה המלובשת בעסקי העולם היא קדושה נמוכה שהקליפות מסבבין אותה תמיד ורוצין לינוק מהם, על כן הוא מקום מסוכן, בכן צריך להסתפק רק בהכרחיות. ועוד, מחמת שיש עבודה גבוהה מזו, שהוא קדושה גבוהה ממנה, וצריך לעבוד השם יתברך באותן העבודות והקדושות הגבוהות מזה (ליקוטי מוהר"ן קמ"א נ"ד).

שבעת הנרות

כתיב: "אחור וקדם צרתני" (תהילים קל"ט, ה). כי יש שׂכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם ‘אחור’, ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה אל על ידי שפע אלוקי, וזה מכונה בשם ‘קדם’, בשם פנים. והתלהבות הלב נולד מחמת תנועת השכל, כי טבע התנועות שמוליד חום, ולפי מהירות תנועות השכל, כן מוליד חום בלב. נמצא, על ידי שפע אלוקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, על ידי זאת המהירות שלהבת הלב עולה תמיד מאליה.

אבל להגיע לבחינת שפע אלוקי הנ"ל, אי אפשר לבוא אלא שיקדש את פיו וחטמו ועיניו ואוזניו, והן הן מאירין לו שפע אלוקי הנ"ל. היינו, שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ויהיה לו יראת שמים שהוא בחינת חוטם, בבחינת "והריחו ביראת ה’" (ישעיה יא, ג), ויהיה לו אמונת חכמים התלוי באודנין (אוזניים), בבחינת "שמע דברי חכמים" (משלי כב, יז), ויעצים עיניו מראות ברע. כי הן הן המעוררין את השפע האלוקי הנ"ל לבוא. כי הפה והחוטם והעיניים והאוזניים, שהם שבעה נקבים שבראש, תלויים במוח והן מעוררין את המוח שיהיה בבחינת קדם, בבחינת פנים.

והן הן שבעת הנרות, כי פה ותרין נוקבא חוטמא ותרי עינין ותרין אודנין (כי פה ושני נקבי החוטם ושתי עיניים ושתי אוזניים) הם בחינת שבעת הנרות, ‘ומנרתא דא רישא’ (תיקוני זוהר הקדמה) היינו המוח, ופני המנורה היינו שפע אלוקי הנ"ל. היינו שזוכין לשכל גדול שהוא בחינת מקיפין של המוח, בבחינת השכל שבא לאדם בלא שום הקדמה על ידי שפע אלוקי, שכל עבודת האדם בעולם הזה היא בשביל זה, כדי להשיג המקיפים שהם עיקר שעשועי העולם הבא (ליקוטי מוהר"ן קמ"א כא).

(מתוך מבצר המרגליות מאת המחבר)