להזדקן ולהישאר צעיר לנצח – פרשת השבוע חיי שרה

הטבע דוחף תמיד קדימה, אל
הזקנה והדעיכה. ובכל זאת, היו כאלו
שעשו את הדרך הפלאית הזו, וככל
שצעדו קדימה, קירבה אותם הדרך אל
ההתחלה והראשית.

אימתי נכנס אדם בגדר 'מבוגר'? משעה שאיננו מבחין בין תכלת, לבן וירוק. בשלב מסוים בחייו מאבד האיש המתבגר משהו מחוש הראיה. גם הריח לוקה בטשטוש, כך גם השמיעה ושאר חושים. ואין אנו עוסקים בתסמיני הזדקנות מקובלים.

העולם הנשקף מעינינו, המבוגרים, כמעט ונעדר דמיון בסיסי לזה בו חיים הילדים. הרחוב – דרך משל, זה שאנו חולפים על פניו הלוך ושוב, מבקשים רק להדוף לאחור עוד כמה מטרים של מדרכה. עיניים של ילד מזהות בו עולם שלם. עצים מלבלבים, ציפורים, ומשחק מרתק בין שמש לצל. עבורנו, הפרצופים בהם אנו נתקלים בין הכא להתם, משמשים רק תמרורי אזהרה מפני חובות, הלוואות, עניינים שאינם סובלים דיחוי, ו… איך לא, חילוקי דעות. המבוגר משקיף על עולמו מבעד לערפילי ה'אני כבר מכיר את זה'. לכל תמונת מצב יש במאגר זיכרונותיו פירוש כזה או אחר, ולכל איש מצורף 'תיק אישי'. לא פלא מדוע כה מתקשה האנושות לשאת את עול החיים.

אסור להיות זקן

'זקן אסור להיות' – אמר רבי נחמן מברסלב, 'אפילו לא חסיד זקן'. זקנה מוקצה מחמת מיאוס. התחדשות זו קדושה, חיים הם השראת שכינה. עייפות ודעיכה שייכים לעולם המתים, והשם יתברך מבקש לשכון בתוך גופים חיים. כשרבי נתן מברסלב מתאר את החיים סביב רבינו הקדוש, עולה תמונה מאטמוספרה אחרת. אש תמיד יוקדת על מזבח של עבודת השם. חיפוש תמידי, ושאלת נצח – איך נעשים יהודי. ברגע הקודם גילה איש האלוקים תורות נשגבות, חידושים והשגות. וברגע הבא, הוא פושט ידיו לצדדים ושואל בשברון לב, כאחרון הפשוטים – 'איך נעשים יהודי?'.

פנים רבות לזקנה. יש שהיא מתלבשת בדכדוך, ויש בגרירת רגליים. חוסר עניין או כבדות של סתם. הזקנה קופצת על הנפש לאחר סדרה של אכזבות. הנער חי בחלומותיו, בבוקר מקדמים את פניו תוכניות ומטרות, הרים ופסגות שממתינים לכיבושו. והזקן יושב ומחשב את הימים שיצאו ואבדו, מונה והולך כישלונות, ומסיק מסקנות. אין מה לעשות כאן, מאומה לא ישתנה. ובעצם, את הכל אני יודע, ומה כבר ניתן לחדש.

בעולמם של צדיקים, שמור לזקנה מקום ראשון בין הדברים המאוסים. לא רק זקנה של ייאוש ואכזבה. גם זקנה של עבודה וחסידות, פסולה. רבינו מדבר כמה פעמים בגנותה של התיישנות בעבודת השם. יהודי מוכרח ללכת תמיד מדרגה לדרגה, לחפש ולבקש, אפשר יש עוד משהו שאינני יודע. ביהדות אין מושג כזה 'שוב פעם', תמיד תהיה זו הפעם הראשונה. אצל מלך שאין לו סוף, לא שייך לצבור וותק, אף פעם לא התחלת להכיר אותו, ותמיד תפגוש בו בפעם הראשונה לגמרי.

ובכל זאת, הצליחה הישנוניות להשתחל אל תוך חיינו. הימים שקידמו את פנינו בטל של תחייה, הספרים שמשכו את הנפש בעבותות של סוד ועניין, התפילות שהיו מושא געגוע, והעולם שרחש עניין, מצאו את מנוחתם אי שם בעבר. היש דרך לשוב לשם?…

תפילין – תחנת התחדשות

הנס של חיינו מתרחש בכל בוקר. התפילין – מסביר רבני נתן, נקראים חיים, כמו שאמרו חז"ל 'המניח תפילין זוכה לחיים שנאמר: 'ה' עליהם יחיו''. המוחין והקדושה שממלאים את בתי התפילין, מקשרים אותנו אל המקום הזה, בו מתקיימים החיים החדשים באמת. המוח והלב, מוכרחים לקבל בכל בוקר מנת חיים, והחיים הללו מרוכזים בתפילין של ראש ושל יד.

כשהנפש שקועה בגלות, החיים הם המשא הכבד ביותר. הרגליים רק נגררות ממטלה לעול ומשם להתחייבות. כך נראים גם התורה והתפילה, שום דבר לא מעורר עניין, אין עבור מה לחיות. במציאות הזו חיו במצרים. בבוץ העייף הזה בוססו נפשות ישראל. שום סיכוי לא היה להם להיחלץ מהמצב. מידת הדין קבעה – אין דרך החוצה.

ובכל זאת, בליל ט"ו בניסן יצאו צבאות השם ממצרים. מידות הרחמים העליונות, הרחמנות נעדרת הגבולות של השם יתברך, הבקיעה את חומות הכישוף והטבע, ונשאה את העם מעבר לגבולות מידת הדין. הכוח הזה, הרחמנות שאיננה תלויה אלא ברצונו יתברך, מצויה עד עצם היום הזה בבתי העור של התפילין הקדושות. מצוות זכירת מצרים איננה רק זיכרון למעשים שמאורעות שבעבר. זוהי תחנת חיים.

לצדיקים יש חיים מעולם אחר, חיים חדשים שאף פעם אינם מתיישנים, והחיים הללו מרוכזים בקדושת התפילין.

החיים הטובים בעולם

החיים של שרה אימנו – התגלמות החיים הטובים. ומה הם חיים טובים מאה עשרים ושבע שנה. בת מאה כבת עשרים, ובת עשרים כבת שבע. את הצעידה הזו לאחור אין מישהו בעולם שלא מעוניין היה לעשות. להזדקן ועם זאת להיות יניק. הטבע דוחף תמיד קדימה, אל הזקנה והדעיכה. ובכל זאת היו כאלו שעשו את הדרך הפלאית הזו, כל כמה שצעדו לפנים, קירבה אותם הדרך אל ההתחלה והראשית.

בסיפורי מעשיות מספר רבי נחמן מברסלב זצ"ל על הבעטלר הזקן, שהעיד על עצמו שהוא זקן ועם זאת הוא יניק לגמרי, עד כדי כך שלא התחיל כלל לחיות בעולם. הצדיקים ככל שהם מזדקנים כך הם נעשים צעירים יותר וחדשים. ואת החיים הללו מבקשים הצדיקים להעניק לנו במתנה. כך ממש.

'חיי שרה' הם החיים של המקושר לצדיקים. האיש הזה, שמאמין ומתקרב לצדיקים שואב את חייו מעולמם המתחדש והמלא גוונים של הצדיקים. החיים הללו מצויים בספרים הקדושים, בשיחות ובעצות. ההולכים בדרכם של הצדיקים, הצועדים על עקבותיהם, והמאמינים שגם להם יש שייכות לצדיקים, הם אלו שטועמים טעם חיים.

רבינו הקדוש העיד על עצמו שלא נשם נשימה אחת בזה העולם בלי התחדשות. בכל רגע הוא עבד את השם במדרגה אחרת לגמרי, ולא חלפה עליו שנייה בלי חיפוש והליכה. הצדיקים מעפילים והולכים בהר השם, נושמים בכל רגע אוויר מפסגות חדשות. הם עולים מעלה, ובעולם הזה הם משאירים 'חיי שרה', ד' אמות של עולם אחר.

כשזוכים ונכנסים לעולמם של המקורבים לצדיקים, גם מפסגת הישישות, ממרומי גיל מאה, ניתן לחיות חדש, מופתע ורוחש חיים כבן עשרים. היופי והחן אותן רואות עיני הנער, העניין שממלא את הימים הראשונים בעבודת השם, והצפייה המלווה כל דבר חדש, איננה מוכרחת להיעלם עם הגיל והוותק.

לקום לתחייה זה עניין של התקשרות לצדיקים!