בשדי יער עמוד 119-120

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 119-120

מִמֵּילָא מוּבָן, שֶׁאַל לוֹ לָאָדָם לִצְפּוֹת שֶׁתֵּכֶף וּמִיָּד כְּשֶׁנִּגַּשׁ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַהִתְבּוֹדְדוּת, מִיָּד יִפָּתְחוּ לְפָנָיו כָּל הַשְּׁעָרִים וְיֵדַע לְהִתְבּוֹדֵד בְּצוּרָה נְכוֹנָה וּמוֹעִילָה.
וְלָכֵן בִּשְׁבִיל לְהַצְלִיחַ לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַנִּפְלָאָה שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁעָלֶיהָ אָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהִיא דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי וְגַם יְשָׁנָה מְאֹד, עַל הָאָדָם לְהָכִין אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ בִּכְלָל אִם הָלַךְ לוֹ בַּהִתְבּוֹדְדוּת; אִם דִּבֵּר דִּבּוּרִים אוֹ שָׁתַק; אִם הָיְתָה לוֹ הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב אוֹ לֹא; אוֹ שֶׁיָּצָא מֵהַהִתְבּוֹדְדוּת בְּהַרְגָּשָׁה רָעָה חַס וְשָׁלוֹם; אִם קָשֶׁה לוֹ אוֹ קַל לוֹ; אִם נִרְדַּם בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְכוּ’ וְכוּ’, רַק יַחֲלִיט וְיֵדַע: אֲנִי אֶעֱמֹד כָּל יוֹם שָׁעָה לִפְנֵי ה’ יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה.
כָּל כָּךְ צְרִיכִים לִהְיוֹת חֲזָקִים בְּהַחְלָטָה זוֹ, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁיַּסְכִּים בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֲפִלּוּ אִם יַעֲמֹד כָּל הַשָּׁעָה וְרַק יִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם בְּלִי לְדַבֵּר, וּבְסוֹף הַשָּׁעָה יַגִּיד: “תּוֹדָה רַבָּה לְךָ ה’, שֶׁזִּכִּיתָ אוֹתִי לַעֲשׂוֹת שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, וּתְזַכֶּה אוֹתִי גַּם מָחָר לָבוֹא לְפָנֶיךָ, וְלַעֲשׂוֹת שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת” – וְיֵלֵךְ לוֹ, גַּם זֶה טוֹב מְאֹד. כִּי הָעִקָּר הוּא שֶׁיַּרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ לַעֲמֹד כָּל יוֹם שָׁעָה לִפְנֵי ה’, חֹק וְלֹא יַעֲבֹר, וְכָךְ בְּוַדַּאי יִזְכֶּה גַּם לְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּרִים, וְאַף לִשְׁפֹּךְ אֶת שִׂיחוֹ כַּמַּיִם נֹכַח פְּנֵי ה’, וְגַם אִם לֹא יִזְכֶּה לָזֶה, הַהֲכָנָה עַצְמָהּ שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לְדַבֵּר עִם ה’ גַּם זֶה טוֹב מְאֹד, וּבְוַדַּאי יָבוֹאוּ יָמִים שֶׁהוּא לֹא יִשְׁתֹּק אֲפִלּוּ לְרֶגַע.
הַהַחְלָטָה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ כְּלָל אֵיךְ הִצְלִיחַ בַּהִתְבּוֹדְדוּת, וְהָעִקָּר שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ, הִיא מֻכְרַחַת לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְהַתְמִיד בְּדֶרֶךְ זוֹ. כִּי רֹב הָאֲנָשִׁים שֶׁנּוֹפְלִים מֵהַהִתְבּוֹדְדוּת, אוֹ שֶׁבִּכְלָל אֵינָם מַתְחִילִים בָּהּ, זֶה רַק בִּגְלַל כָּל מִינֵי חֲשָׁשׁוֹת וַחֲלִישׁוּת הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם, שֶׁלֹּא יוֹדְעִים עַל מַה לְּדַבֵּר, וְלֹא מַרְגִּישִׁים שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אוֹתָם, וְנוֹפְלִים לְעַצְבוּת, וּלְכַעַס וְכַד’. וּכְשֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֶת הַהֲכָנָה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא אִכְפַּת לָהֶם אֵיךְ הָלַךְ לָהֶם בַּהִתְבּוֹדְדוּת, עַל יְדֵי זֶה יַעֲשׂוּ בְּוַדַּאי שָׁעָה בְּכָל יוֹם.
יֶשְׁנָם גַּם כָּאֵלֶּה, שֶׁטּוֹעֲנִים שֶׁאֵין לָהֶם זְמַן פָּנוּי לַעֲשׂוֹת שָׁעָה בְּכָל יוֹם. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, וְהוּא מַאֲמִין בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר: הִתְבּוֹדְדוּת הִיא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכֹּל! הוּא יִמְצָא שָׁעָה לַעֲשׂוֹת הִתְבּוֹדְדוּת. כִּי מַה שֶּׁלֹּא מוֹצֵא זְמַן לְכָךְ, הוּא מִשּׁוּם שֶׁבֶּאֱמֶת לְפִי דַּעְתּוֹ, הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא פָּחוֹת חֲשׁוּבָה מִשְּׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁעוֹשֶׂה.
וּבִפְרָט, שֶׁמִּי שֶׁמַּאֲמִין בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְגַם הֵבִיאוֹ רַבֵּנוּ בִּסְפָרָיו, שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם, הוּא לֹא יִרְאֶה פְּנֵי גֵּיהִנּוֹם, הוּא בְּוַדַּאי לֹא מִסְתַּכֵּל עַל כְּלוּם, אֶלָּא מְקַיֵּם בִּפְשִׁיטוּת אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת, שֶׁהִיא עֲצַת הָעֵצוֹת וְהִיא הָעִקָּר בְּדֶרֶךְ הַהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיק וְקִיּוּם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְאִם יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּסְגָּרוֹת שֶׁנִּלְמַד לְהַלָּן, וְיֵלֵךְ בַּדְּרָכִים וּבָעֵצוֹת שֶׁיִּלְמַד, הוּא יִרְאֶה בְּחוּשׁ כֵּיצַד הַהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁלּוֹ נִהְיֵית מְלֵאָה וַעֲשִׁירָה בְּדִבּוּרִים וּבַהֲבָנוֹת חֲדָשׁוֹת בְּכָל יוֹם וְיוֹם.
וְהָעִקָּר הוּא, שֶׁאָסוּר לְאָדָם לִלְחֹץ אֶת עַצְמוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְלֹא לִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ. אֶלָּא, בֵּין אִם זָכָה לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ אוֹ לֹא. בֵּין אִם הִרְגִּישׁ קִרְבָה לַה’ אוֹ לֹא וְכוּ’ וְכוּ’ – בְּכָל אֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה, אַחֲרֵי שֶׁעָשָׂה שָׁעָה, יִשְׂמַח בְּכָל מְאוֹדוֹ שֶׁעָשָׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, וְיֵדַע שֶׁהוּא זָכָה לְקַיֵּם אֶת עֲצַת הָעֵצוֹת, וְאֶת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁיֶּשְׁנָהּ, וְשֶׁהוּא קִבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁיֶּשְׁנָהּ: לַעֲשׂוֹת שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת. לַעֲמֹד שָׁעָה לִפְנֵי ה’, שֶׁאֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה.

שַׁבָּת בְּכָל יוֹם

בִּשְׁבִיל לְהָבִין מְעַט מַה הִיא הַהַגְדָּרָה הַנְּכוֹנָה שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת, נַבִּיט בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר “סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת” בְּמַעֲשֶׂה י”א. כַּמּוּבָן שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא אָרֹךְ וּמְפֹרָט, וּמֻמְלָץ לְכָל אֶחָד לִקְרֹא אוֹתוֹ כִּלְשׁוֹנוֹ, אַךְ אָנוּ נְסַפֵּר כָּאן בִּקְצָרָה מַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לְעִנְיָנֵנוּ:
מְסֻפָּר שָׁם, אֵיךְ בֶּן הַמֶּלֶךְ וּבֶן הַשִּׁפְחָה הֻחְלְפוּ בְּלֵדָתָם, וּבֶן הַשִּׁפְחָה גָּדַל בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, כְּאִלּוּ הוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי. וּבֶן הַמֶּלֶךְ הָאֲמִתִּי גָּדַל בְּבֵית הַשִּׁפְחָה.