הפטיש

כדי להתגבר על המכשולים, הקשיים
והאתגרים שאדם עובר, הוא צריך את
הפטיש שיעזור לו לפורר כל קושי לחתיכות
קטנות. והפטיש, כך מגלה רבי נחמן,
הוא הפה שלך.

מבצר המרגליות, חלק 22

אמר רבי נחמן מברסלב: "ויברך אתכם אשר דיבר לכם" (דברים א, יא), היינו לפי הדיבור כן השפע. כי אין די במחשבה לבד, ואף על פי שהקב"ה יודע מחשבות, צריכין להתפלל בפה מלא דייקא. כי הדיבור הוא כלי השפע, ואם הם בשלמות ובמלואם, אזי יכולין לקבל בהם רוב שפע. ועל כן צריכין להתפלל על כל מה שחסר לאדם בגשמיות וברוחניות, בדיבור בפה דייקא, כדי שעל ידי זה ימשיך השפע (קיצור ליקוטי מוהר"ן קמא ל"ד).

נצור לשונך מרע

צריך ליזהר מאוד לבלי להוציא מפיו דיבור של רשעות חס ושלום, אפילו בדרך של ליצנות, דהיינו שלא לומר חס ושלום על עצמו שיהיה רשע חס ושלום או שיעשה עבירה ח"ו, אף שאומר זאת בדרך ליצנות ואין בליבו כלל לעשות זאת. אף על פי כן זה הדיבור מזיק לו מאוד ויכול להכריחו ח"ו אחר כך לעשות זאת, שהוציא מפיו אף על פי שלא אמרה מליבו רק בדרך ליצנות.

ועל ידי זה נכשל יהוא המלך על ידי שהוציא מפיו ואמר: "יהוא יעבדנו הרבה" (מלכים ב י, יח). אף על פי שבליבו היה לבלי לעבדו, רק אמר זאת בדרך ליצנות כדי להטעות את עובדי הבעל כמבואר שם במקרא, אף על פי כן נכשל אחר כך על ידי זה, עד שעבד בעצמו עבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. על כן צריכין להיזהר מזה מאוד, כי "ברית כרותה לשפתיים" (סנהדרין קב, מועד קטן יח) (שיחות הר"ן רל"ז).

צריכין לשמור מאוד את הזיכרון שלא יפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזיכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי, שלא יהיה בדעתו חס ושלם שאין עולם אלא אחד. וכדי לשמור הזיכרון, צריך לשמור את עצמו שלא יפול לבחינת רע עין, בחינת מיתת הלב, כי עיקר הזיכרון תולה בעין. כי השכחה בא על ידי רע עין, על ידי מיתת הלב, וצריך לשמור את העין מכוח המדמה. ואפילו מי שהוא טוב עין צריך לשמור מזה, כמו שאנו רואים, כי אפילו מי שיש לו ראיה יפה, יכול לטעות על ידי שרואה מרחוק, ונדמה לו להיפך מן האמת.

והכוח המדמה בא על ידי לשון הרע. כי כוח המדמה הוא כוח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה הכוח המדמה. והמוציא דיבה הוא נופל לבהמיות, ועל כן נתגבר עליו כוח המדמה, שהוא כוח הבהמיות. וכשהדעת נסתלק ממנו, נופל מאהבת השם יתברך ונופל לאהבת בהמיות, ואז מתגבר עליו כוח המדמה שהוא כוח הבהמיות. נמצא, על ידי הסתלקות הדעת שבא על ידי לשון הרע, שהוא בחינת "מוציא דיבה הוא כסיל" (משלי י, יח), דהיינו שנסתלק ממנו הדעת, על ידי זה נופל מאהבת השם יתברך לאהבות הבהמיות, ואז מתגבר עליו כוח המדמה שהוא כוח הבהמיות, ועל ידי הכוח המדמה נפגם הזיכרון ונופל לשכחה (ליקוטי מוהר"ן קמא נ"ד).

כשפוגמין הדיבור שהוא רוח פיו של הקב"ה, אז על ידי הפגם נעשה מרוח פיו רוח סערה. ורוח סערה זה הוא המקטרג הגדול שממנו באים כל הקטרוגים והניסיונות, והוא מסער גופיה דבר נש (תיקוני זוהר, תיקון יח). וכל המלשינות והרעות שדוברים על האדם בא מרוח סערה הזה, כי הוא בחינת "קץ כל בשר" (בראשית ו יג), שעושה קץ וסוף לכל בשר.

ובני אדם שהם דנים את כל אדם לכף חובה וחוקרים תמיד על חובות בני אדם, הם מתוקף הסיטרא-אחרא (הצד האחר), מבחינת "קץ כל בשר", שהוא חוקר תמיד לעשות קץ וכליון חס ושלום ולעורר דין ולהלשין ולקטרג. ועיקר כוחם נמשך מפגם הדיבור, ועיקר הכנעתם וביטולם הוא על ידי תיקון הדיבור. (קיצור ליקוטי מוהר"ן קמא ל"ח).

הפטיש

משל למלך ששלח את בנו למרחקים ללמוד חכמות. אחר כך בא הבן לבית המלך מלומד בכל החכמות כראוי. פעם אחת ציווה המלך על הבן לקחת איזה אבן גדול מאוד, כמו אבן הרחיים, וליטול ולישא אותו על עליות ביתו. ומסתמא לא היה יכול הבן הנ"ל לישא ולהרים את האבן, כי היה אבן גדול וכבד מאוד. ונצטער הבן מאוד על שאי אפשר לו למלאות רצון אביו המלך, עד שגילה לו המלך דעתו, אחר כך ואמר לו: ‘היעלה על דעתך שאני אצווה עליך דבר כבד כזה, לקחת את האבן כמו שהוא ולישא ולהרים אותו? התוכל לעשות דבר זה על פי חכמתך הגדולה? אך אין כוונתי לזה כלל, רק כוונתי שתיקח פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות, ובזה תוכל להעלות אותו על העליה’.

כמו כן השם יתברך ציווה עלינו שנישא לבבינו אל כפיים אל אל בשמים, ולבבינו הוא לב האבן. והוא אבן גדול וכבד מאוד ואי אפשר להרים אותו להשם יתברך בשום אופן, רק על יד שניקח פטיש ונשבור ונפוצץ את לב האבן ואז נוכל להרים אותו. והפטיש הוא הדיבור, והבן. (חיי מוהר"ן תמ"א).

אם הבנים

הדיבור הולך עם האדם אפילו למקומות המטונפים, כמו האם ההולכת עם הילד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדיבור ‘אם הבנים’ (תהלים קי"ג ט). וזהו: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" (ירמיה ל"א יט), היינו שאפילו אם האדם מונח ח"ו במקום שהוא, אפילו בשפל המדרגה מאוד, אפילו במקומות המטונפים, אף על פי כן על ידי הדיבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך.

דהיינו שאפילו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דיבורים קדושים של תורה ותפילה והתבודדות, יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך אפילו שם במקומות הנמוכים, שהם בחינות מקומות המטונפים, אפילו אם נפל למקום שנפל. כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את השם יתברך, בבחינת "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד", שכל זמן שיש בו הדיבור של השם יתברך, שהוא הדיבור דקדושה, זה הדיבור אינו מניח אותו להיות נשכח מהשם יתברך. כי הדיבור זוכר ומזכיר אותו להתחזק בהשם יתברך במקום שהוא. והבן הדבר היטב מגודל כוח הדיבור. והוא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לא יאבד עולמו לגמרי ח"ו (ליקוטי מוהר"ן קמא ע"ח).

הדיבור יש לו כוח גדול מאוד, כי הלא יכולין ללחוש על קנה שריפה שלא תוכל לירות, והבן (ליקוטי מוהר"ן תנינא צ"ו).

(מתוך מבצר המרגליות מאת המחבר)