להעיר את הבוקר

יש זיכרונות אשר יהיו חקוקים בליבי לעד, זיכרונות אשר הזמן לא יוכל להם לעולם. כאלה הם זיכרונותיי מהלילה שבו גורשנו מן הגטו.
 
החיים בגטו היו מלאי עינויי גוף ונפש, ועם זאת עדיין היו אלו חיים. אבי וראשי הקהילה האחרים העמידו תכניות שונות שהיה בכוחן לענות על צרכינו ולשמר במידת האפשר תחושה של נורמאליות. הרעב היה מתמיד, ואף על פי כן התחלקנו במנות המזון הזעומות שקיבלנו, וארגוני חסד ועזרה שונים המשיכו להתקיים. עלינו, הילדים, נאסר ללמוד בבתי הספר, ובכל זאת המשכנו ללמוד מדי יום ביומו. אף על פי שתרופות לא היו בנמצא, עמלו הרופאים ללא הרף כדי להקל על סבלם של החולים, וחבורת 'ביקור חולים' עשתה כל מאמץ כדי להמציא להם נוחם ועידוד. בכל יום הובאו מעיירות הסביבה אל הגטו שבעירנו עוד ועוד יהודים, ובכל דירה, יהא גודלה אשר יהא, נאלצו להצטופף משפחות אחדות, ובאופן אשר לא ייאמן, אכן נמצא מקום לכולם.
 
הנאצים עשו הכל כדי להשפיל אותנו ולהביאנו לידי איבוד צלם האנוש הטבוע בנו, ואולם הם לא יכלו לגזול מאיתנו את כוחנו הרוחני. הפרנו את הוראותיהם, עבדנו את אלוקינו והמשכנו ללמוד את תורתו הקדושה. ואולם אז, בבת אחת, חוסל הגטו לפתע פתאום.
 
לילה אחד העירו אותנו באכזריות בצעקות רמות. "אכטונג! אכטונג! יודן – ראוס!" (שימו לב! שימו לב! – יהודים החוצה), נשמע מכל עבר. הודיעו לנו שיש לנו דקות אחדות כדי לצאת מבתינו. הקלגסים הנאצים לא היססו להשתמש בכידוניהם, בקתות רוביהם ואף ביריות כדי להוכיח לנו את רצינות כוונותיהם. קולות של זעקות, יללות ובכיות נשמעו בכל רחבי הגטו. הנאצים והז'נדרמים ההונגרים, אנשי הגסטאפו ההונגרי, נבחו כל העת את פקודותיהם: "שנל! שנל!" – מהר! מהר!… המטרה הייתה לשלח אותנו במהירות לבית חרושת ללבנים, ששימש כתחנת איסוף לקראת העברתנו הלאה ברכבות של קרונות בקר אל תאי הגזים. בתוך כל מהומת הטרור הזו לקח אבי עמו את סידורו, טליתו ואת תפיליו, וכן כתבי יד שטרם נדפסו של שניים מאבות אבותיי, האחד – חידושים על מסכתות שבת, ברכות וגיטין שכתב הרב הצדיק רבי מרדכי בנעט זצ"ל, והשני 'באר יצחק' – חידושים על מסכת קידושין שכתב הרב אברהם יצחק גליק זצ"ל.
 
בודאי אתם שואלים, ובצדק, מה הניע את אבי ליטול באותה שעה את כתבי היד הללו עמו? האם באמת ציפה שהם יצאו לאור באושוויץ או בברגן בלזן? האם לא היה נכון יותר לקחת דבר-מה שימושי יותר, כמו קופסת סרדינים? אבל לא! כתבי היד הללו צריכים היו להינצל, כדי שיגיעו אל לומדי התורה של הדורות הבאים. כל מי ששמע על מעשהו של אבי בהסתרת כתבי היד הללו ובשמירתם, עמד משתאה נוכח כוח אמונתו הגדול, ואולם באמת כזה הוא כוחו של עמנו כולו.
 
אבי לא היה היחיד אשר ביטא במעשיו אמונה יוקדת ואיתנה שכזאת. את חיבורו הגדול "אש קודש" כתב הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה בתנאים בלתי אנושיים להחריד. אשתו וילדיו נרצחו, ואותו, בגלל היותו אחד האדמו"רים הנערצים, הועידו הנאצים לסדרה מיוחדת של עינויים. אף על פי כן ולמרות הכל המשיך הרבי מפיאסצנה לכתוב דברי תורה. יהודים שאלו אותו לא אחת לשם מה הוא מוסיף וכותב, הרי ספק אם יראה איש אי פעם את אשר הוא כותב, והוא היה משיב להם בלא רתיעה: "כל עוד נשמה באפי אני מצווה על לימוד התורה, ללמוד וללמד ולכתוב דברי תורה, והשם – הטוב בעיניו יעשה".
 
הרבי מפיאסצנה נרצח על קידוש השם, אולם כתב היד של חיבורו שרד. נער פולני מצא אותו בין הריסות הגטו ומכר אותו לחייל אמריקאי תמורת חפיסת שוקולד. אף שהחייל לא היה יהודי, הוא זיהה שזהו כתב יד עברי והעביר אותו לרב הצבאי של יחידתו. כל השאר הוא היסטוריה.
 
באשר לתפילין שלקח אבי עמו, עלינו לזכור מה רבה היא חשיבותם של התפילין בחיי העם היהודי. התפילין מסמלות את הברית בין השם ובין אומתנו. התורה מכנה את התפילין 'אות', סימן: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" (שמות יג, י), "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח). כשם שטבעת נישואין היא אות וסימן בין איש לאשתו, כך מזכירות התפילין לכל יהודי את הקשר הייחודי שיש לו עם בוראו. התפילין הן שתי תיבות עור קטנות שצבען שחור ובתוכן מונחות ארבע פרשיות מהתורה כתובות על קלף, פרשיות המגלמות במהותן את אמונתנו: פרשת "שמע", שבה ההכרזה בדבר אחדותו של השם וקבלת עול מלכות שמים, ופרשיות נוספות המדברות על יציאתנו ממצרים ועל מחויבותנו המוחלטת כלפי השם. את התפילין מניח כל גבר יהודי בשעת תפילת הבוקר בכל ימות החול, והן מעידות כי ליבו, מוחו וכל כוחותיו משועבדים לקב"ה.
 
התפילין נחשבו קדושות בעיני בני עמנו לאורך כל הדורות. לא היה יהודי אשר היה מעלה על דעתו לצאת לדרך מבלי לקחת עמו את תפיליו. ואולם לתפילין של אבי הייתה חשיבות נוספת. הן באו לו מידי אביו הי"ד, רבה של נאדודוור, שנרצח באושוויץ. במקורן היו התפילין שייכות לאבי סבי, הצדיק המפורסם, הרב הגאון רבי אשר אנשיל הלוי יונגרייז, הרב מצ'נגר, הידוע בכינויו "מנוחת אשר" על שם חיבורו. כאשר העניק סבי את התפילין הללו לאבי, הוא הבטיח לו שהן תישארנה עמו לעולם, ואכן באורח פלא, אפילו בגיהינום של ברגן בלזן, לא אבדו תפילין אלו.
 
כל אדם מישראל מחויב לגלות את אהבתו להשם על ידי קימתו משנתו בכל בוקר בהתלהבות כדי לעבוד את בוראו. "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" – אלו המילים שבהן נפתח ספר ההלכה הגדול שלנו – שולחן ערוך. פירוש הדברים, שלא יניח אדם לשחר לעורר אותו, כי אם להיפך – שתהא דבקותו בהשם כה גדולה, עד שמכוח והתלהבותו זו יהיה הוא מעורר את השחר ומסמן את בואו של היום החדש.
 
במו עיניי ראיתי דבר זה מתרחש. בברגן בלזן ראיתי כיצד בכוח דבוקתם בהשם יכולים גם בני אדם פשוטים לחתור מבעד לעלטה ולהביא אור. מדי יום, מיד עם עלות השחר, היה אבי קם משנתו ומניח את תפיליו. עד מהרה היו מצטרפים אליו יהודים נוספים ונעמדים לפניו בתור. במסירות נפש ומתוך סיכון גדול הם היו ממתינים, לא לכוס קפה, לא לפרוסת לחם, אלא לרגע קט שבו יוכלו להניח תפילין על ידם ועל ראשם ולומר אותן מילים עתיקות: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב, כא-כב).
 
לראות ולשמוע זאת בברגן בלזן פירוש היה להיות עד לניצוץ האמונה הנצחי הבוער בכל לב יהודי!
 
 
(מתוך "החיים הם ניסיון" מאת המחברת, הזכויות שמורות להוצאת "בינה")