בשדי יער עמוד 307-308

כָּל אָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת אֲמִתִּי: וְכִי הוּא יָכוֹל לִחְיוֹת חַיִּים לְלֹא יְרִידוֹת וּלְלֹא כִּשְׁלוֹנוֹת וּלְלֹא חֲטָאִים? בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא! כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם לֹא הִגִּיעַ לָעֲנָוָה שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לִהְיוֹת דָּבֵק בַּה’ בְּלִי הֶפְסֵק שֶׁל נְשִׁימָה אַחַת, הוּא מְנֻתָּק מֵה’, וְיִהְיוּ לוֹ יְרִידוֹת. כִּי הַגַּאֲוָה הִיא הַשֹּׁרֶשׁ וְהָעִקָּר שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע, וְלָכֵן כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲפִלּוּ קָרְטוֹב גַּאֲוָה, הוּא יֶחֱטָא. וּבוֹרֵא עוֹלָם יוֹדֵעַ כָּל זֹאת, וְהוּא יוֹדֵעַ אֶת הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אָדָם וְאָדָם, וְלָכֵן הוּא לֹא מְצַפֶּה שֶׁהָאָדָם לֹא יֶחֱטָא, אֲבָל הוּא כֵּן מְצַפֶּה שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה.

וְעַל זֶה כָּתַבְנוּ, בַּסֵּפֶר “בְּגַן הָאֱמוּנָה הַמְבֹאָר”, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָאָדָם: בְּנִי! לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁלֹּא לַחֲטֹא בִּכְלָל – אֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁאַתָּה לֹא מְסֻגָּל. אֲבָל לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, שֶׁעַל כָּל פַּעַם שֶׁחָטָאתָ תַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה – לָזֶה כֵּן אַתָּה מְסֻגָּל. לָכֵן, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם, אֲזַי אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מַסְפִּיק לְהִתְפַּלֵּל עַל הַכֹּל וְלִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ עַל הַכֹּל, זֶה כְּבָר מַמְתִּיק מֵעָלָיו אֶת כָּל הַדִּינִים. וְהִנֵּה עוֹד פַּעַם אֲנַחְנוּ מַגִּיעִים לַמַּסְקָנָה – שֶׁיֵּשׁ וָיֵשׁ דֶּרֶךְ לָאָדָם לִחְיוֹת חַיִּים טוֹבִים וְיָפִים עַל יְדֵי הַיְסוֹד שֶׁ”אֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן”, כִּי כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּכָל יוֹם עַל הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, לִפְנֵי שֶׁיְּקַבֵּל יִסּוּרִים עַל הָעֲווֹנוֹת שֶׁעָשָׂה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן – בְּוַדַּאי לֹא יִהְיוּ לוֹ יִסּוּרִים.

הַמִּשְׁפָּט הַנָּכוֹן

וְהִנֵּה, גַּם מִי שֶׁהִגִּיעַ אִתָּנוּ עַד הֲלֹם בְּשָׁלוֹם, יִתָּכֵן שֶׁיִּטְעֶה בַּהֲבָנָה כֵּיצַד לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ, וְיָבוֹא לְשִׁבּוּשִׁים קָשִׁים בַּמִּשְׁפָּט שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, וְלֹא יַצְלִיחַ לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים, וְשׁוּב יִמְצָא אֶת עַצְמוֹ בְּלִי הַחַיִּים הַטּוֹבִים שֶׁהַתּוֹרָה מַבְטִיחָה לוֹ… לָכֵן, מַה שֶּׁנּוֹתַר עַכְשָׁו הוּא, לְהַסְבִּיר מַהוּ מִשְׁפָּט נָכוֹן.
הַרְבֵּה טוֹעִים וְחוֹשְׁבִים, שֶׁמִּשְׁפָּט פֵּרוּשׁוֹ לְהַעֲנִישׁ אֶת עַצְמוֹ, כְּמוֹ בְּבֵית מִשְׁפָּט, שֶׁכַּאֲשֶׁר נִמְצָאִים חַיָּבִים, מְקַבְּלִים גַּם עֹנֶשׁ, אַךְ זוֹ טָעוּת גְּמוּרָה. אֶלָּא עִקַּר הַמִּשְׁפָּט – הוּא לְבָרֵר מָה הָאֱמֶת! כִּי מִי שֶׁלֹּא שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ וְלֹא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, לְבָרֵר מַה הָאֱמֶת וּמַה הַשֶּׁקֶר, מַה הוּא עָשָׂה כָּרָאוּי, וּמַה הוּא לֹא עָשָׂה כָּרָאוּי וְכוּ’, הוּא בְּוַדַּאי יִטְעֶה. כִּי הוּא יַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ, כְּגוֹן, שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁטּוֹב שֶׁכָּעַס עַל פְּלוֹנִי, וְטוֹב שֶׁהֵעִיר לְאִשְׁתּוֹ וְכוּ’ וְכוּ’. כִּי בַּדְּבָרִים שֶׁעוֹד לֹא בֵּרֵר לְעַצְמוֹ אֶת הָאֱמֶת בָּהֶם, דְּהַיְנוּ אוֹתָן מִצְווֹת שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם בָּהֶן, כְּמוֹ שְׁמִירַת עֵינַיִם, לָשׁוֹן הָרַע, זִלְזוּל בִּבְנֵי אָדָם וְכַד’, בְּוַדַּאי הוּא יִטְעֶה, וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים בְּרוּרִים, גַּם בָּהֶם יֵשׁ לַיֵּצֶר הָרַע דְּרָכִים לְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם, שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁהוּא בְּסֵדֶר בָּהֶם, כִּי אָמְרוּ חֲזַ”ל: חָטָא וְשָׁנָה – נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר, וְכָל אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה חוֹב לְעַצְמוֹ.
לָכֵן כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם לֹא שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ וּמְבָרֵר: כָּךְ וְכָךְ הָאֱמֶת, וְכָךְ וְכָךְ הוּא שֶׁקֶר, הוּא בְּוַדַּאי חַי בְּטָעוּת. וְלָכֵן הַמִּשְׁפָּט נִקְרָא: עַמּוּדָא דְאֶמְצָעוּתָא – מִדַּת אֱמֶת. וְזֶהוּ כָּל רְצוֹנוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא מֵהָאָדָם, שֶׁיְּבָרֵר אֶת הָאֱמֶת, וְיוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְיַרְגִּישׁ הֵיטֵב שֶׁטָּעָה, וְיָבִין שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ, וּכְמוֹ שֶׁמּוּבָן מִלְּשׁוֹן רַבֵּנוּ בְּתוֹרָה קסט: וּלְהַמְתִּיק הַדִּין, הוּא עַל-יְדֵי שֶׁהָאָדָם דָּן אֶת עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה יָדִין וְיִשְׁפֹּט בְּעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר, אִם כָּךְ רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת…
וְאַחֲרֵי שֶׁהוֹדָה עַל הָאֱמֶת שֶׁטָּעָה, יִשְׁתַּדֵּל לְהַגִּיעַ לְאֵיזוֹ חֲרָטָה. וּבְוַדַּאי אָדָם שֶׁמֵּבִין וּמַרְגִּישׁ הֵיטֵב שֶׁטָּעָה, הוּא מִצְטַעֵר עַל כָּךְ בֶּאֱמֶת, וַאֲפִלּוּ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁבִּזְמַן הַנִּסָּיוֹן, זֶה מַה שֶּׁהוּא הָיָה מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף הוּא לֹא עָשָׂה מַה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַל פִּי הָאֱמֶת, וְעַל זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה, וִיבַקֵּשׁ סְלִיחָה עַל מַה שֶּׁעָשָׂה נֶגֶד ה’. וְהָעִקָּר, שֶׁיָּבִין שֶׁזּוֹ טָעוּת לִנְהֹג כָּךְ, וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְתַקֵּן אֶת הַטָּעוּת, וּכְכָל שֶׁיְּבָרֵר לְעַצְמוֹ בְּצוּרָה בְּרוּרָה יוֹתֵר, שֶׁזֶּה שֶׁקֶר לִנְהֹג כְּמוֹ שֶׁנָּהַג, כָּךְ גְּדוֹלָה יוֹתֵר תִּהְיֶה הַחֲרָטָה שֶׁיַּרְגִּישׁ, וְכָךְ גָּדוֹל יוֹתֵר יִהְיֶה הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ, לְתַקֵּן אֶת הַדָּרוּשׁ תִּקּוּן בֶּעָתִיד. כִּי הַכֹּחַ הַגָּדוֹל שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַשֵּׂכֶל. פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁכַּאֲשֶׁר דְּבַר מָה בָּרוּר לָאָדָם בְּבֵרוּר גָּמוּר, שֶׁכָּךְ הִיא הָאֱמֶת, יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ.