בשבילי? פעמיים שמחה!

השנה קיבלנו מנה כפולה ומכופלת של הזדמנות להבין מהי שמחה אמיתית, ולחזקה בתוכנו, בדמות אדר א' ואדר ב'. לכן גם מצאתי לנכון לדון בנושא חשוב ומשמח זה. האם אני מאמין שאפשר באמת לשמוח ולשמור על אותה שמחה לאורך זמן? האם החלום הזה אפשרי? לעניות דעתי – בפירוש כן! בתורה הקב"ה לא דורש מאיתנו שום דבר שאין ביכולתנו לקיימו. התורה חוזרת ומדגישה בפנינו את החובה לשמוח, וגם בדברי חז"ל אנו מוצאים זאת. אם כן, יש כאן אתגר שאנחנו בהחלט יכולים לו.
 
להיות שמח זה משהו שאפשר להתאמן עליו. ולהיות שמח זה גם לא קשור לנסיבות חיים חיצוניות או לתכונה מולדת, כפי שאנחנו מתפתים לחשוב. כל צרותינו – שורשן בעצבות, לכן אנו לא מתהלכים ומתנהלים בשמחה ולא ניגשים למלא את התפקיד הייחודי שהקב"ה נתן לנו עם חיוך, או כפי שניסח זאת משה רבינו: "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז).
 
אז איפה הבעיה? למה אנחנו כל כך רחוקים מהשאיפה הפשוטה והכה לגיטימית להיות מאושרים?
 
היום, נראה כי העולם קצת(???) השתגע ומחפש את השמחה במקומות הלא נכונים, לכן הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא אחרי בילוי טוב, ארוחה במסעדה טובה, או אפילו אחרי שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה מהסוג הזה היא זמנית וחלקית, בעוד ששמחה אמיתית, במובן הכי טהור של המילה, היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא לא תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, גם לא בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית, במשכורת שמנה או בזכייה בפיס. הצעד הראשון שיש לעשות בדרך לאותה שמחה נכספת, הוא להכיר בעובדה שעל המציאות החיצונית כמעט ואין לנו שליטה, בעוד המאבק היחיד הוא על מה שמתרוצץ לנו בתוך הראש והלב. מחר בבוקר, חס וחלילה, יכולה להיות מלחמה, תאונה, רעידת אדמה, מיתון וכו'. אין לנו שום שליטה על הדברים האלה, לכן אנו מרשים לעצמנו לבזבז אנרגיות וזמן יקר בפחדים ודמיונות.
 
המילה "בשמחה" באה מהאותיות "במחשבה". כלומר, שאיכות החיים הפנימית שלנו לא תלויה בשום משתנה חיצוני – טוב או רע. האושר שלנו תלוי במחשבות שלנו על עצמנו ועל העולם.
 
שמחה אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאיתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכל ממנו והכל לטובה. לכן, כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו – חסרה לו שמחת חיים! מכיוון שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת.
 
השם של חודש אדר, שבעטיו נכתב מאמר זה, מרמז על נקודה זו בדיוק – א' דר, כלומר שבחודש זה (אולי בצורה חזקה יותר משאר החודשים) ניתן להרגיש את אותה נוכחות אלוקית (הנמשלת באות א') בקרבנו. ההכרה שהכל מאת הקב"ה שאוהב אותנו, ולכן כל הקורה אותנו הוא לטובתנו (גם אם בעינינו זה נראה אחרת) – משחררת ומשמחת ביותר!
 
מי ששרוי בעצבות – בהרגשתו ובמעשיו – מתלונן על הקב"ה ואומר לעצמו שהבורא טועה, שהוא לא בסדר ושהוא לא נותן לו מה שמגיע לו… אין דבר מגוחך ומנוגד לאמונה יותר מזה. עניינו של חג פורים המתקרב הוא להסיר את ההסתר מהמציאות החיצונית, לכן נקראת המגילה "מגילת אסתר" – גילוי ההסתר. אם כן, בחודש אדר בכלל, ובחג פורים בפרט, בכוחנו לגלות את הטוב שכבר קיים, שאותו לא ראינו בגלל שעצמנו עיניים או מפני שהמציאות החיצונית שכנעה אותנו שהוא איננו. כל מציאות מסתירה את עומק הטוב שיש בה, ומכיוון שאיננו עוצרים ומתבוננים הוא לא מתגלה לעינינו. ההסתרה גורמת לנו לחשוב שאין מי ששומע ומאזין לתפילתנו, או שאנו נתונים לחסדי הגורל העיוור והאכזר ואין משמעות וסדר בבריאה. אמרו חז"ל "אין שמחה כהתרת הספקות", ואכן, קבלה והפנמה שיש בורא לעולם ושיש משמעות לחיינו – מגרשת את אותם ספקות ומאפשרת לנו להתחיל לשמוח באמת.
 
שואל בן זומא: "איזהו העשיר?" (פרקי אבות). התשובה שרובנו היינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, מי שעובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים", לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו העשיר? השמח בחלקו!". כלומר, כדי להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת, או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאימים לנו. התפישה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כן אדם עשיר בגלל שהוא עצמו באמת עשיר ולא בגלל שאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב כמובן לזכור שהעושר והאושר לא מתייחסים רק לכמות הכסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.
 
מדוע רובינו עסוקים במחשבות טורדניות של מה יש לנו ועד כמה אנו רחוקים ממה שהיינו רוצים שיהיה לנו? למה אנחנו לא שמחים עם מה שיש לנו? התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובנו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רב מדי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו, וכוח ההרגל משכיח מאיתנו את הטוב שישנו. אדם כמעט אף פעם לא עוצר ואומר לעצמו: "כמה טוב לי עכשיו, אני ממש מאושר, חיי שלמים ושמחים". ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד, וחשוב מאוד, הנקרא: "הכרת הטוב", שמשמעו, להוריד את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם (בדרך כלל שחורות), ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, להתחיל לראות את שישנו – את חצי הכוס המלאה.
 
למרבה האבסורד, כשאנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבנו, בדרך כלל תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה מאוד, ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו. חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו! ואין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך אותם ואת מי שנותן לנו אותם.
 
לפני מספר שנים קיבלתי מתנה נפלאה – הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי עיוור בעין שמאל, ללא שום הכנה והתראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי את הראיה לעולמים, בחסדי השם (ושליחתו הרפואה) נמצא הטיפול המתאים וכיום אני שוב רואה 6/6 (טפו טפו…).
 
אותם שבועות ארוכים, בין הבשורה המרה להצלחת הטיפול, עברו עלי בתהיות רבות. פתאום שמתי לב שמעולם לא הערכתי את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב. דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את "המובן מאליו".
 
לרובנו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגליים ועוד הרבה איברים, גידים, נימים, מערכות וכו' שברא לנו הבורא בגוף. בואו נשמח בחלקנו. שום דבר לא מובן מאליו!
 
רבי נחמן מברסלב כתב שהצרות והייסורים באים לעורר אותנו לשמוח ולהעריך את מה שיש לנו בחיים, כאשר התנהלות חכמה הרבה יותר היא להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד, וכך לא להצטרך חלילה לטלטלות ולמכות.
 
שנזכה בזכות חודש אדר, ובזכות המאמצים שמזכים אותנו משמים לעשות, לשמוח באמת!