למה על הקיר?

משמעת בגיל הרך- פרק ט’

ליוסי בן השנתיים וחצי, כבר שיעמם לשחק עם המשאיות והטרקטורים והוא החל להציק לאמו, שהייתה עסוקה בקיפול הר הכביסה השבועי.

לאחר כמה ניסיונות של לך ושוב, החליטה גברת כהן להעסיק את יוסי בצביעה. היא הכניסה אותו לחדר הילדים, נתנה לו בריסטול לבן והוציאה לו את הצבעים של שרהל’ה מהמגירה.

יוסי שמאוד אוהב לצבוע, הרים את עיניו וחייך לאמו. היא שמחה וליטפה את ראשו באהבה. “זהו עכשיו יש לי לפחות חצי שעה של שקט- אזדרז לסיים את קיפול הכביסה לפני שהתינוקת תתעורר” אמרה לעצמה, תוך כדי שהיא חוזרת לעבודת קיפול הכביסה בסלון.

השקט שלפני הסערה

בכי התינוקת העיר את גברת כהן מקיפול הכביסה והיא הזדרזה אל חדר השינה. בדרך היא העיפה מבט לחדר הילדים, לראות מה מתקדם עם הצביעה של הנסיך הקטן. השקט שהיה בשעה האחרונה, קצת החשיד אותה, והיא חשבה לעצמה: “כמה זמן הוא כבר יכול לצבוע?”

התברר שההצעה להשתיק את יוסי עם הצבעים של שרה’לה “עלתה לה ביוקר”.

יוסי היה עסוק כולו בסיום “עבודת הגמר” שלו- בקישוט הקיר מעל המיטה של שרה’לה, כאשר כמעט כל החדר זכה לטיפול מקצועי מהצבעי הקטן. לכל מקום אליו יכול היה יוסי להגיע- הוא השאיר את חותמו בסימני קשקוש צבעוניים.

מה עשתה גב’ כהן ליוסי, לא כ”כ משנה לנו. השאלה: מה אנחנו היינו עושים? כיצד אנחנו צריכים להגיב?

סבלנות, ועוד פעם סבלנות.

פשוט וברור, שאסור לאפשר לילד לקשקש על הקירות בבית.

אבל נעשה לרגע הפרדה, בין הצורך לחנך או להדריך את הילד, לבין תגובתנו כהורים לאחר מעשה..

כמו כן בבואנו להגיב על צביעת הקירות, עלינו לקחת בחשבון-התגובה ובעוצמתה את גיל הילד.

הורה שמיישם את הנקודות שדיברנו עליהם בשבועות האחרונים, והוא עובד על מידת הסבלנות ויישוב הדעת שלו, הוא אינו מתנהג בפזיזות ולא שולף “עונשים חינוכיים” מהמותן, מבין שאת הנעשה כבר אי אפשר להשיב. הקיר מקושקש וצבוע זאת עובדה. כרגע אין טעם לצעוק, זה כבר לא יחזיר את צבע הקיר למה שהיה. השאלה שצריכה להתעורר אצלנו שנייה לפני שאנו מגיבים, היא למה הילד עשה את מה שעשה? ומה עכשיו מוטל עלינו לעשות?

אם בשעת מעשה כשאני נכנס לחדר ורואה את “היצירה” על הקירות, אזי אני רותח וכועס, אסור שתהיה לי עכשיו גישה לילד ולא משנה מה הסיבה שהוא עשה ובאיזה גיל מדובר.

במקרה זה, אני לא נמצא בעמדה “מחנכת” ולכן עדיף לעשות אחורה פנה, להירגע ולחשוב על התגובה.

אבל אם אני בטוח שאוכל לשלוט בעצמי, אז נוכל לגשת להמשך.

אבל למה על הקיר?

כמעט כל הורה מכיר את הסיטואציה, בה הוא עומד מול “יצירת המופת” המרוחה באומנות מיוחדת על הקיר, כשהוא שואל את עצמו: למה לצייר על הקיר?  האם נגמרו לו הדפים?

תופעת הציור על הקירות מופיעה בדרך כלל, בין גיל שנה- לשלוש שנים. בגילאים הללו תהליך הפנמת החוקים ומושג הגבולות נמצאים בראשית הדרך, עדיין הילד לא מבין מדוע כאן מותר ושם אסור? למה כשהוא מצייר על דף הוא מקבל מחמאה וכולם מוחאים לו כפיים, וכשהוא מצייר על קיר כועסים עליו?

הציור על הקיר הוא רק חלק משרשרת ארוכה של ניסיונות, בהם הילד מכיר את עצמאותו ולומד מה הם יכולותיו. למשל: כאשר תינוק אוחז בפרי ומצליח לכוון אותו אל פיו, הוא מבין שיש לו את הכוח לבצע את רצונו.

כאשר ילד מצייר על הקיר הוא משאיר חותמת, משאיר עקבות, מסמן טריטוריה. הוא כאילו מבקש לומר לנו תראו אותי, רק אני יכולתי לצייר את זה, אני קיים אני כאן. (זה לפעמים גם הצורך של נערים להשאיר גרפיטי בסגנון “היינו פה”)

מה בכל אופן עושים?

הגישה הנכונה היא: שאין לנו לייחס לעניין משמעות רבה, זו לא תופעת קבע. הילד לא הולך לצבוע לנו את כל הבית ובדרך כלל לקראת גיל שלוש/ארבע התופעה נעלמת. הילד מתבגר, מאבד עניין בציור על הקירות ומתעניין יותר ב”ציורים ניידים”, כלומר ציורים שאפשר לקחת ולהראות אותם לסבתא ולסבא, לחברים, לגננת וכדו’.

עם זאת, חשוב להדגיש שהגורם של הילד בציור על הקיר, הוא: החוויה החושית שהוא סופג. ומכיוון שהחוויה מציור על קיר זהה לחלוטין לחוויה החושית שניתן להפיק מציור על נייר או קרטון (שהרי בשניהם, הילד נוגע בחומר ומבין שיש לו את הכישרון להזיז את היד וליצור צורה כלשהי) אפשר להובילו בקלות אל המטרה: “איפה אפשר לצבוע”.

עושים זאת, על ידי מה שנקרא “חינוך מוקדם/הטרמה” מראים לילד דף חלק ודף מקושקש, מדגישים לו את ההבדל ביניהם, מלמדים אותו איך צובעים ואומרים לו: “פה אפשר לצבוע ופה (מצביעים על קירות וחפצים) אסור.

אין צורך להכריז על “חֵרֶם צְבָעִים” עלינו לאפשר לילד לצבוע (לא את הקיר כמובן)  חשוב לפתח בילד את נושא הציור. אולם חשוב גם להגדיר לו היכן מותר לו לצייר. אם אחרי הכול הוא שוב צייר על הקיר- הבעיה שלנו היא “למה לא השגחנו על יוסי?” ולא “למה יוסי צייר על הקיר”.

זיכרו! בכדי להצליח נדרש מאיתנו: סבלנות, שליטה עצמית, הבנת הילד, חינוך מוקדם והרבה תפילה.

יוסי צובע את הקיר בכוונה?

נתקדם עוד קצת ונציג את ההמשך כשאלה: “הכל טוב ויפה במידה ויוסי צבע את הקיר רק פעם אחת, וממש באותו היום היינו רגועים, הבנו את מעשיו והדרכנו אותו בנועם היכן עליו לצייר, ובאמת התקרית המצערת “עברה בשלום”.

אך במידה ויוסי חוזר על מעשיו ומידי שבוע הוא מציג את יצירתו בחדר אחר, איך נוכל להשגיח עליו, אי אפשר להצמיד לו אזיקים ולכל מקום לעקוב אחריו וזה נראה שהוא עושה בכוונה, מה לעשות?!

תשובה: אכן, בדרך כלל, הבעיה לא נובעת מחוסר הבנה היכן אפשר לצבוע, אלא הבעיה היא: צורת ההתמודדות של יוסי עם כל נושא המשמעת בבית. על פניו במידה ואין ליוסי “טבע” או תכונת מרדנות רצינית, נראה שישנו חיכוך זמני ביניכם לבין יוסי בכל הנוגע למשמעת ולכיבוד החלטותיכם כהורים.

כן, נכון הוא מעייף ומתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה לחגור את עצמו בכיסא ועוד.

פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים ברצפת המטבח, משחק ושופך את כל השמפו במקלחת, מפזר נייר בשירותים ועוד כל מיני בעיות. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?

התנהגות “דווקאית” לא לאורך זמן

כאשר הילד מתנהג בדרך שונה או בהתעקשות, מצד אחד זה לא נעים ואף מפריע, אך דווקא ההתנהגות ה”מוזרה” הזו במידה והיא לא חריגה, אזי היא מבטאת הישגים חשובים בהתפתחות התקינה של הילד: זה מלמד אותנו כי הוא כבר יודע לזהות מטרות והעדפות אישיות, ובנוסף הוא גם מאמין שביכולתו לגרום לשינוי ולהשפיע עליכם לתת לו את מבוקשו. בתחילת דרכו של הילד בחיים, הוא משיג את מטרותיו בדרך מאוד נוקשת: ע”י שימוש בכוח, בכי, עקשנות, הרמת קול, סרבנות ועוד…

אך עם הזמן הוא לומד להביע את עצמו, למתן את רגשותיו, לארגן את תגובותיו, להסתייע בהוריו וללמוד מניסיון העבר. התוצאה המבורכת היא שהילד לומד להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת, באמצעות חילופי דברים והבהרת רגשות.

הדרך ליעד זה ארוכה ומסועפת ועלינו לשמש “כמורה דרך” ולא כשוטר.

עלינו להבין, אך לתמוך ולמנוע את החרפת או קביעת ההתנהגות הזו. כאשר אנו שומעים את האיתותים של הילד, נהיה שם בשבילו, נעזור לו “לפתח” את כישורי השפה ונתמלל את בקשתו: “התכוונת להגיד שאתה רוצה עוד קצת?!” או “אתה רוצה ש…” וכדו’ באופן זה נדגים לילד כיצד לבטא במילים את בקשתו ונעזור לו להשתמש בשפה במקום בכוח.

התנהגות חיובית

לכן, כאשר בנכם עושה “דווקא” כנראה שקשה לו לבטא את עצמו, עזרו לו להבין את עצמו ואמרו לו במילים שלו מה הוא רוצה ומרגיש ולמה אתם מבקשים את מה שאתם מבקשים: “אתה אוהב לשפוך מים, נכון זה כיף לראות איך המים נשפכים…, אבל זה לא מתאים כי זה עושה לכלוך ובלגן”.

תנו פתרונות שונים והנחיות ברורות. התנסחו באופן חיובי, אמרו לו מה כן לעשות: במקום “אל תשפוך מים” אמרו “אתה יכול לשפוך בתוך הדלי, או בחצר”. במקום “אל תרוץ” אמרו “לך יותר לאט, תישאר קרוב אלי” וכדו’. דרבנו אותו לציית ופרגנו לו על כך: “כל הכבוד, ילד טוב שמקשיב בקול אמא”.

ונזכור תמיד, שמצורת המבט שלו, אנחנו הם אלו שעושים “דווקא” אנחנו מתעקשים ומתעלמים ממה שהוא מבקש. הוא עדיין אינו מבין, מדוע אנו טורחים לרחוץ ולנקות אותו במקום לקחת אותו למגרש המשחקים ולדאוג שהוא יתלכלך. ולכן תגובותינו צריכות להיות בהתאם, בהצלחה!