כנסו לתמונה

בלילה השתגענו משמחה, בבוקר הדיכאון מדביק אותנו למיטה. אמש היינו במיטבנו, מוקפים בחברים ואוהבים. היום אנחנו סתם כלום, שק חבטות עצמי. מה קורה כאן? כנסו לתמונה ותבינו!

4 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 09.04.11

בלילה השתגענו משמחה, בבוקר
הדיכאון מדביק אותנו למיטה. אמש
היינו במיטבנו, מוקפים בחברים ואוהבים.
היום אנחנו סתם כלום, שק חבטות עצמי.
מה קורה כאן? כנסו לתמונה ותבינו!
 
 
מכירים את התגובה המנומסת הזו, שבמקרים מסוימים מסוגלת להוציא אתכם מהכלים? אתם גדושים ברצון טוב להעניק ולתת, אבל הצד השני דווקא מעדיף איפוק צונן להחריד. צמד מילים שנאמרות בטון של בית מרקחת מצליחות להקפיא את קצב פעימות הלב החם ביותר – 'לא תודה'. זהו, מכאן אין דרך הלאה. 'לא תודה' היא אמירה סתומה שמביאה את ניסיונות הדיבוב כולם למבוי סתום, אטום.
 
ויש את הגרסה המשופרת, מתאימה בדרך כלל להצעות דתיות. ביקשת להציע לבחור הצעיר עם העגיל סידור תפילה או כיפה. הוא מביט בך בחשש מסוים. מנפיק חיוך שכל חוקי הנימוס מרכיבים אותו, ואומר ביבושת 'לא, תודה'. אפשר להשתגע, על מה תודה, מי תודה, כאילו שהצעתי לך שניצל בחתונה. דחילק, תשתחרר, צריכים אותך להשלמת מניין, מה כל המשחקים הללו של נימוס וכאלה. תזרום, כנס לעניינים. הנימוס במקרה הזה, חונק את בדל האמת האחרון שעוד יכל לחדור את חומת ההתנכרות.
 
'לא תודה', הוא משפטון מפתח שהסטרא-אחרא (הצד האחר) עושה בו שימוש נרחב בכל הזדמנות שיש צורך להתחמק מהשטח במהירות. זהו מעין כפתור מילוט יעיל, מין הכרזה שרירותית של 'אין לי קשר לכל הסיפור הזה'.
 
שתדלנות או שותפות?
 
יש ביהדות פן שתדלני. היא מחזרת על בניה, מתחננת מאיתנו להשתתף וליטול בה חלק. הבנה רדודה עלולה לפרש זאת כנטייה מיסיונרית, כאילו שמדובר כאן במפלגתיות ופוליטיקה. הבנה פנימית יותר, תחשוף בפנינו אמת נפלאה הרואה את העולם כמציאות שלמה שאמורה להשתתף בלי יוצא מן הכלל בהתגלות כבוד השם.
 
התפישה החיצונית מראה לנו עולם של חלקים. מבחינה גיאוגרפית – מחולק כדור הארץ ליבשות ואזורי מחייה שונים. מבחינה אנושית – מורכבת הבריאה מטיפוסים שונים, ומבחינה מנטאלית – המציאות כולה מורכבת משכבות שונות של הבנה והכרה. החלקים הללו מבודדים לגמרי. לכסילות אין שותפות עם החכמה, השמחה שרויה במקום שונה לגמרי מהמקום בו שורר עצב, והייאוש מעולם לא שילב ידיים עם התקווה. על הדפוס הזה מעוצבים החיים האנושיים. כשמחפשים שמחה הולכים למקום בו עושים שמח. רוקדים עד כלות הכוחות, שותים, משתוללים, מספרים בדיחות, ועושים את כל מה שמעצבן את העצב.
 
העצב לעומת זאת, מתכווץ אז בפינה שקטה, ממתין עד יעבור זעם. הוא יודע, לא זו העת להראות פנים. בשעות הבילוי כשהבארים פתוחים, המשקאות זורמים והחברים חוגגים. העצב לא מתנדף, הוא בורח אל מאחורי הצללים.
 
כך זה בעולם ששום גורם לא משותף למרכיביו השונים. אין שום קשר בין בריה לחברתה. עשיר ועני אלו שני קצוות של מעמד חברתי. אנשים אמידים אינם אוהבים לבלות במחיצתם של מעוטי יכולת. המפגש עם חידלון האמצעים, הצורך להישיר מבט לעוני ומחסור, גוזל מהם את מנוחתם המדושנת. היהדות מצווה על העשיר להעניק לעני לא רק כסף, גם קורטוב נשמה. יהדות משלבת בין קצוות, משתפת את הברואים כולם תחת קורת גג של תכלית משותפת לגמרי.
 
זו הסיבה לאלמנט השידול והחיזור שאנו פוגשים ביהדות. בלתי אפשרי לומר קדיש ללא עשרה משתתפים. וזה מה שגורם ליהודים טובים לעמוד על פתח בית הכנסת ולהציע לעוברים ושבים להיכנס לרגע 'רק להשלים קדיש'. במילים אחרות: 'אנו מעוניינים לקדש שם שמים, אי אפשר לעשות זאת בלעדיכם, אז אנא…' 
 
מהסיבה הזו היהדות איננה מניחה לבניה. היא מחזרת אחריהם בכל דרך, מבקשת מהם לשוב ולהצטרף. 'תעשה ברכה, נשמה'. זו איננה נטייה לשתלטנות של המגזר הדתי, זוהי הערבות הדדית החקוקה עמוק ביסוד האומה. כולנו שותפים בפרויקט ענק שלא יכול להצליח כשחסר פרט אחד.
 
בשונה מתפישת עולם שאיננה מבוססת על אמונה, הרואה את היחידים כנעדרי קשר ואת מרכיבי המציאות כמשהו אקראי לגמרי. היהדות רואה בכל הפרטים הללו מרכיבים שונים של תכלית אחת משותפת. וזה מה שגורם לפרטים המודעים לתפקידם המשותף לנסות בכל דרך ליידע בכך, גם את שאר הפרטים שאינם מודעים כל כך.
 
התפישה הזו מלווה את כל חלקי החיים היהודיים, ויש לה ביטוי מודגש במיוחד בנושא השמחה.
 
שמח לגמרי
 
השמחה, אומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה כ"ג), איננה מסוגלת להיות מושלמת, אלא בשעה שגם היגון והאנחה שותפים בה. את הרעיון הוא מבסס על הפסוק "ששון ושמחה יסיגו ונסו יגון ואנחה". כשהששון והשמחה מופיעים, העצב נוהג לברוח הצידה. העבודה שלנו היא לגרום לששון ולשמחה להסיג את היגון והאנחה ולהכריח אותם ליטול חלק בשמחה. רבי נחמן מברסלב ממחיש את הרעיון במשל: לפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, ולפתע הם רואים איש אחד עומד מן הצד ולא משתתף, הם חוטפים אותו פתאום לתוך מעגל הרוקדים, ומרקידים אותו בעל כורחו עד שמכניסים אותו גם כן לתוך השמחה. הנטייה הזו המבקשת לסחוף אל השמחה את אלו שעומדים מן הצד, היא תשוקה פנימית לשמחה שלמה. משום שבשעה שהשמחה תופסת את המרחב, העצבות בורחת הצידה. היא אומרת בקול צונן ומנומס 'לא תודה, אין צורך לטרוח'.
 
שמחה ועצב הם מצבים של עלייה וירידה במלכות דקדושה. השמחה היא עלייה, והעצב ירידה. מצב שמח הוא מרכבה להשראת השכינה. עצבות היא התחמקות מלשמש מרכבה להתגלות השכינה. היגון והאנחה, מגלה רבינו, הם כוחות של טומאה. יש ואלו הם כוחות טמאים כל כך, שהם מתעקשים לא לשמש את הבורא יתברך. מהסיבה הזו, כשמורגשת שמחה כלשהי באופק, היגון והאנחה בורחים בבהלה, רק שלא ייסחפו בטעות פנימה, אל מעגל הרוקדים.
 
הבעיה היא, שהשמחה לעולם לא תוכל להיות שלמה, משום שחלק מהשמחה קבור עמוק בתוגתם של היגון והאנחה. התחושה הזו גורמת לרוקדים למשוך בכוח את המסתייגים שבוחנים את השמחה מבחוץ. המעגל, שמח ככל שיהיה, לא יוכל להיות שלם בלי קבוצת המנומסים שעושים הכל כדי להימלט ממנו ולהישאר בחוץ.
 
הגישה היהודית הרואה את המציאות כמקשה אחת, מלמדת אותנו ששמחה זה טוב. אבל יש משהו מעבר לזה, שלמות השמחה. שלמות בלתי אפשר להשיג רק מהמרכיב השמח, שמחה שלמה חייבת להכיל את השמחה וגם את העצב. כל עוד חלקים מסוימים בנפש שרויים בדמדומי התוגה, לא כל הנפש שותפה בשמחה. שמחה שכזו איננה שלמה.
 
מציאות מאוחדת
 
הרעיון הזה מופיע בואריאציות שונות ומשונות בכל שטחי החיים, והעיקרון אחד הוא. האם אנו רואים את המציאות כאוסף מצבים נפרדים, או כמקשה אחת המורכבת מהמון פרטים? תפישת עולם נטולת אמונה מתייחסת למציאות כאוסף פריטים, לכן איננה תובעת לשתף את החלקים כולם בכל מעשה. צורת חיים שכזו מושתתת על בריחה תמידית. לכולנו יש אזורי עצב ודאגה, ועל מנת לשמור על בריאות הנפש, סיגלנו לעצמנו זירות שמחות ומאושרות. מקלטי מילוט לשעת חירום. איננו אוהבים להיזכר בגורמי העצב בשעת שמחה. זה מקלקל את האווירה המרוממת. זה מה שיוצר את הפערים הנוראים בעולמנו. פערים חברתיים וגרוע יותר, פערי תחושות בפנים. בלילה השתגענו משמחה, בבוקר הדיכאון מדביק אותנו למיטה. אמש היינו במיטבנו, מוקפים בחברים ואוהבים. היום אנחנו סתם כלום, שק חבטות עצמי.
 
כיוון שהיהדות רואה את מרכבי הבריאה והנפש כמקשה אחת, היא דורשת מאיתנו לשתף בכל פעולה את הפרטים כולם. וכך, כשנהיה לנו שמח על הלב מכל סיבה שתהיה, דורשים מאיתנו להביט הצידה, לצוד את הפוזה העצבנית של היגון והאנחה, להישיר להם מבט בפנים, ולומר להם 'בואו הנה, אתם חלק מוחלט מהעניין'. שעת שמחה היא זמן לטיפול בעצב. גורמי העצב האפלים ביותר יכולים להפשיר ולהיות מפחידים פחות, כשמחה אמיתית ממלאת את הלב. שמחה איננה פורקן לחצים, זוהי הזדמנות מיוחדת במינה לעבודה אישית מקסימה. זה הזמן לחטוף פנימה את היגון והאנחה, העצב והדאגות, ולמצוא בהם את נקודת השמחה וההודיה להשם.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

רבנו הקדוש קבל במתנה מאת הקדוש ברוך הוא את מפתחות ראש השנה. מה זה אומר המפתחות הללו בעצם?

Featured Products