בגן החכמה עמודים 79-80

אָנוּ הֶאֱרַכְנוּ בַּהֶסְבֵּר שֶׁל הָעֵצָה שֶׁל “יִשּׁוּב הַדַּעַת” הַנָּכוֹן, שֶׁגַּם נִקְרֵאת “הִתְבּוֹדְדוּת” נְכוֹנָה, כִּי זוֹ הָעֵצָה הַיְחִידָה שֶׁעַל יָדָהּ הָאָדָם יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ הַנָּכוֹן, אִם יַעֲשֶׂה אֶת הָעֵצָה בַּצּוּרָה הַנְּכוֹנָה. לָכֵן יֶשְׁנוֹ חִיּוּב לַעֲשׂוֹת שָׁעָה שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם, וְלִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ וְלִבְדֹּק הֵיטֵב בְּכָל נְקֻדָּה בַּחַיִּים, אִם הִיא עַל פִּי הָאֱמֶת, אוֹ שֶׁמָּא הוּא טוֹעֶה בָּהּ וכו’.

וַיִּישַׁר בְּעֵינָיו לִלְמֹד מְלֶאכֶת צוֹרֵף (בְּזָהָב), שֶׁהִיא מְלָאכָה גְּדוֹלָה וְנָאָה, וְיֵשׁ בָּהּ חָכְמָה, וְגַם הִיא מְלָאכָה עֲשִׁירָה…

הִנֵּה, סוֹף סוֹף הֶחָכָם הִגִּיעַ לָ”אֱמֶת שֶׁלּוֹ”! וּבֶאֱמֶת רוֹאִים הֵיטֵב, שֶׁ”הָאֱמֶת שֶׁלּוֹ” הִיא לֹא אֱמֶת, וְכָל יִשּׁוּב הַדַּעַת שֶׁלּוֹ הוּא “בְּלוֹף” אֶחָד גָּדוֹל, וּלְמַעֲשֶׂה מַה שֶּׁמַּכְרִיעַ אֶת הַכַּף אֶצְלוֹ, הֵן הַתַּאֲווֹת שֶׁלּוֹ. כִּי אַחֲרֵי שֶׁיִּשֵּׁב עַצְמוֹ בְּכָזוֹ פִילוֹסוֹפְיָה וְעַמְקוּת מָה הַתַּכְלִית, עַל מָה הוּא נִשְׁעַן בַּסּוֹף בְּהַחְלָטָתוֹ? עַל מַה שֶׁיָּשָׁר בְּעֵינָיו… שֶׁמּוֹצֵא חֵן בְּעֵינָיו, שֶׁזֶּה עִנְיָן נָאֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה עֲשִׁירוּת וכו’. בְּקִצּוּר – זֶה מַתְאִים לוֹ לַתַּאֲווֹת שֶׁלּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַכְשָׁו, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כֶּסֶף וְכָבוֹד.

וְהוּא הָיָה בַּר-הֲבָנָה וּפִילוֹסוֹף, וְלֹא הֻצְרַךְ לִלְמֹד הַמְּלָאכָה כַּמָּה שָׁנִים, רַק בְּרֶבַע שָׁנָה קִבֵּל אֶת הָאָמָּנוּת וְנַעֲשָׂה אָמָּן גָּדוֹל מְאֹד, וְהָיָה בָּקִי בַּמְּלָאכָה יוֹתֵר מִן הָאָמָּן שֶׁלִּמְּדוֹ…

כָּאן רוֹאִים אֶת גֹּדֶל כֹּחַ הָרָצוֹן, שֶׁעַכְשָׁו, כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר בֶּחָכָם הָרָצוֹן לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ עִם עַצְמוֹ, הִתְגַּלּוּ הַכֹּחוֹת הָאַדִּירִים הַטְּמוּנִים בּוֹ – חָרִיצוּת, זְרִיזוֹת, כִּשְׁרוֹן, עָמָל, הַשְׁקָעָה וְעוֹד, וּבֶאֱמֶת הַהַצְלָחָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה גְּדוֹלָה מְאֹד.

לָכֵן הָרַבִּי כּוֹתֵב כָּאן שֶׁנַּעֲשָׂה אָמָּן גָּדוֹל, וְהוּא מִתְכַּוֵּן בֶּאֱמֶת. כִּי בֶּאֱמֶת הֶחָכָם הַזֶּה הָיָה מֻכְשָׁר גָּדוֹל, וְאִם הָיָה מַשְׂכִּיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִשְׁרוֹנוֹתָיו וַהֲבָנָתוֹ לְהַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּית, הוּא הָיָה מַגִּיעַ לְהַשָּׂגוֹת עֲצוּמוֹת, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים שֶׁהָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים וּגְאוֹנִים וּמֻכְשָׁרִים, וְהִגִּיעוּ עַל יְדֵי זֶה לְמַדְרֵגוֹת גְּבוֹהוֹת, כִּי נִתְּבוּ אֶת כֹּחוֹתֵיהֶם אֵלּוּ לְהַגִּיעַ עַל יָדָם לְתַכְלִיתָם הַנִּצְחִית.

עַכְשָׁו, שֶׁהִתְגַּלּוּ לֶחָכָם הַכֹּחוֹת הַמְיֻחָדִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, זֶה הָיָה הַזְּמַן הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בִּשְׁבִילוֹ לְהִתְעוֹרֵר לַתַּכְלִית וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אֲמִתִּי, מַה שְּׁלִיחוּתוֹ בָּעוֹלָם. כִּי כָּל זְמַן שֶׁהָיָה מְבֻלְבָּל, וְלֹא יָדַע כְּלָל מָה הוּא עוֹשֶׂה וּלְאָן פָּנָיו מוּעָדוֹת, בֶּאֱמֶת קָשֶׁה הָיָה שֶׁיְּיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ כָּרָאוּי, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁרָאָה שֶׁהַהַצְלָחָה מְאִירָה לוֹ פָּנִים, וְיֵשׁ לוֹ כֹּחוֹת מְיֻחָדִים, רָאוּי הָיָה לוֹ לַעֲצֹר וְלַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב דַּעַת כָּרָאוּי, וְלִשְׁאֹל אֶת עַצְמוֹ: לְשֵׁם מָה נִתְּנוּ בִּי הַכֹּחוֹת הַלָּלוּ? וְכֵיצַד הוּא צָרִיךְ לְנַצְּלָם לְמִלּוּי הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם.

אֲבָל גַּם עַכְשָׁו הוּא לֹא חִפֵּשׂ מָה הַשֵּׁם רוֹצֶה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא רַק הִתְנַפַּח מִגַּאֲוָה מֵהַצְלָחָתוֹ, וְזֶה גָּרַם לוֹ לְהַרְגִּישׁ רֵיקָנוּת, כִּי עַתָּה שֶׁמִּקְצוֹעַ הַצּוֹרְפוּת הָיָה בְּיָדוֹ, הוּא רָאָה שֶׁזֶּה לוֹ נָתַן לוֹ כְּלוּם לְמַלֵּא בּוֹ אֶת נַפְשׁוֹ, מִלְּבַד שֶׁיּוּכַל “לְנוֹפֵף” בִּתְעוּדַת הַ”צּוֹרֵף הַמֻּמְחֶה” שֶׁלּוֹ… וְלָכֵן הוּא עָבַר לְחַפֵּשׂ “אֱמֶת שֶׁלּוֹ” אַחֶרֶת… מַשֶּׁהוּ אַחֵר שֶׁיְּמַלֵּא אֶת נַפְשׁוֹ.