מסר ממקום אחר
לא פלא שהחברה של ימינו מכורה ל – SMS, מסנג'ר, פייסבוק וצ'טים למיניהם. כולם עסוקים בלפענח את המסרים מכל מקום אפשרי, רק לא את המסרים האמיתיים שבאים ממקום אחר...
לא פלא שהחברה של ימינו מכורה
ל – SMS, מסנג'ר, פייסבוק וצ'טים
למיניהם. כולם עסוקים בלפענח את
המסרים מכל מקום אפשרי, רק לא
את המסרים שבאים ממקום אחר…
אם לא נחתוך את זה לפני שזה יחדור לנו לבשר, הכאב שיבוא בעקבות זה יהפוך לחלק בלתי נפרד מחיינו…
* * *
חוויתם פעם כאב של ציפורן חודרנית? זה ממש לא נעים, בלשון המעטה. לא מזמן, הרגשתי את הכאב המוכר, מאותת לי מכיוון הבוהן הנפוחה והכואבת. כן, הסרט הכל כך מציאותי של 'כשהציפורן פוגשת את הבשר'… הבנתי שהבעיה הזו חוזרת על עצמה, ואם כך, יש כאן מסר בשבילי. השם מעביר לי מסר כלשהו ואני רק צריכה לפענח ולהבין מהו. ולא, הוא לא אומר לי להפסיק לקנות את הנעליים החמודות שאני אוהבת לנעול (אולי כן?)… יש כאן משהו עמוק וחודרני יותר (ולא הציפורן).
קודם כל, הרגשתי הקלה ושחרור כשהתבוננתי על העניין והבנתי שיש כאן מסר. אני שמחה שהפעם זה לא הסתיים אצל הפודיאטר (רופא מומחה למצבים כאלה). הפעם טיפלתי בציפורן הסוררת שגורמת בדרך כלל לדלקת, נפיחות, והופכת את החלק הזה של הבשר למשהו רגיש מאוד. תוך כדי המחשבה על העניין הזה, בפעם האחרונה שזה קרה לי עד כדי ריצה למומחה זה היה לפני שחזרתי בתשובה. אבל מאז, תמיד הצלחתי לטפל בציפורן החודרנית לפני שזה החמיר. את ה'עקירה' עשיתי בעצמי. ומדובר בתהליך הרבה פחות כואב.
נדמה לי שאני עולה כאן על משהו. הגיע הזמן להיכנס לרגל של העניין…
יש לי הרגשה שהשם משתמש בבוהן שלי כדי לעקור מידה שלילית מסוימת בנפש שלי, מסר שמופיע כמו שלט ניאון מהבהב, כזה שמאיר לי את העובדה הזו הרבה לפני שהיא יהפוך לכאב בלתי נפרד מחיי (לפחות בתקופה מסוימת). כי אם זה יקרה, אז שני דברים על הפרק: או שאצטרך לעקור את זה בעצמי, או שהשם – הפודיאטר – יעשה את זה. הבחירה שלי כמובן תשפיע על איך ומתי.
אבל על איזו מידה מדובר? יש הרבה. כעס? גאווה? חוסר סבלנות? אני מרגישה את אותו בלבול גואה ומאיים להתפרץ החוצה. כל המידות הללו שזורות זו בזו, כרוכות זו בזו, קשורות זו לזו… אז מאיפה מתחילים? גאווה היא סוג של כעס, חוסר סבלנות היא סוג של כעס, גאווה היא סוג של חוסר סבלנות… אה, נראה שהגאווה שלי רוצה לתפוס את המושכות. השם כל כך פואטי, שהרי הבוהן היא גאוות כף הרגל, לא? כל מה שנשאר לי זה רק לצחוק, ועוד על חשבוני…
הבחירה איך לחיות את החיים והבנת מסריו של השם תלויה ברמת האמונה שלנו. אני יכולה לראות את בעיית הציפורן החודרנית שלי כמשהו עם משמעות פיזית בלבד, או שאני יכולה לבחור להתחבר אל השם ולמסר הברור שבא עם הציפורן הזאת. לא פלא שהחברה של ימינו מכורה ל – SMS, מסנג'ר, פייסבוק וצ'טים למיניהם. זה בן הזוג הפיזי למסריו התמידיים של השם, שהנשמות שלנו מתאוות לשמוע אבל הגוף מגיב אחרת – דוחה אותם. הנשמות שלנו עורגות לקשר עם השם, אבל אנו מוטרדים בגלל הגוף שלנו, כך שזה מסתדר טוב עם ההתמכרות שלנו לכל האמצעים המודרניים למיניהם שהטכנולוגיה מציעה לנו.
בספרו 'הנתיב אל השלווה', הרב אליעזר רפאל ברוידא מלמד אותנו תהליך של שלושה צעדים בעזרתם נוכל למצוא ולמגר (עד כדי העלמה ממש) את המידות והדברים השליליים המעסיקים את חיינו, לפני שהם יהיו חודרניים ויזהמו את השקט והשלווה הפנימיים שלנו.
צעד ראשון: התבוננות/הבחנה.
צעד שני: הערכה עצמית.
צעד שלישי: יישום.
להתבונן, משמעו לקחת כמות מסוימת של מצבים ולהבין שיש בהם מסר עצום, לכן עלינו להתחבר למסר הזה. הערכה עצמית דורשת מאיתנו לקשר את המסר אל עצמנו או לחיינו, למקום בו צריך לתקן ולשפר. ויישום, הוא השלב המעשי של התהליך והמשלים את המעגל, עם פעולה מוחשית שמביעה רצון אמיתי להשתנות.
עד עכשיו, הצלחתי לעמוד בשני השלבים הראשונים. אבל האמת היא שאני תמיד נתקעת בשלב של היישום. אני חושבת שהבנת הבעיה זה דבר טוב בדיוק כמו לפתור אותה. אבל זה לא נכון. פעולה היא הדבר החותם של כל דבר. לכן התורה דורשת מאיתנו ליישם את המצוות באופן מעשי-פיזי, ולא רק ללמוד אותן. כשהידיעה היא ידיעה, הפעולה היא הפנמה.
גאווה היא דבר מגעיל, משהו שחודר והורס כל חלקה טובה באדם. היא משפיעה על הכל. רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שישנו שורש לכל תאוות הגוף. הגאווה היא משהו שמוציא אותנו מהאיזון, כמו בוהן כואבת… אז מישהו מוכן לומר לי איך אני אמורה ליישם את זה? רבי ישראל סלטנר נהג לומר שקל ללמוד את כל התלמוד, יותר מאשר לשנות מידה אחת!
הציפורן החודרנית הבאה כבר נראית באופק…
אבל רק רגע. השם לא האיר לי מסר כל כך חשוב סתם כך, נכון? אנחנו לא סופר-בני-אדם. זו תזכורת, לא רק איזה משפט שנזרק לחלל האוויר. אולי אני באמת צריכה לקחת את הגאווה הזו בידיים, אבל לא למקום שיוביל אותי לעצבות וייאוש, או להיכנע לפני שאני מתחילה בכלל לעשות משהו. אני פשוט צריכה להתמקד בדבר אחד כשהגאווה נכנסת לה פתאום לחיים, ולהתחיל עם הצעד הראשון, ומשם להמשיך שלב אחרי שלב. כמו שהרב אליעזר רפאל ברוידא אומר, ברגע שאנו מראים להשם שהבנו את המסר ואנו עובדים על זה, הוא כבר לא צריך לשלוח לנו תזכורות יומיומיות…
אני מניחה שהדבר העיקרי הוא להבין שה"עוולות" ו"אי הצדק" שיש בחיינו הם בעצם הנכסים הכי גדולים שיש לנו, אם רק נאט ונשים לב. אם נבדוק את הג'י-מייל השמימי שלנו כמו שאנו בודקים את האי-מייל הארצי, נישאר תמיד צמודים ומחוברים למה שבאמת עושה את ההבדל.
כן, כי יש הרבה מסרים בחיים שבאים ממקום אחר.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור