“והשב את העבודה”
אנחנו לא רק מתאבלים על החורבן, אלא אנחנו בונים את בית המקדש. ובניין בית המקדש הוא בניין התפילה, חיים של עבודה שלימה בעבודת ה'
מאשליה למציאות
אני לא אוהב להרוס לחתנים הצעירים את האשליה המתוקה שמציפה אותם וגורמת להם להרגיש כל כך טוב, אבל אני יודע שכדי שהאשליה המתוקה לא תהפוך לסיוט ארוך ומתמשך, ואדרבה כדי שאותה אשליה מתוקה תוכל להפוך למציאות מתוקה, אני חייב לגלות את האמת בנוגע לחיי הנישואין.
חיי נישואין מוצלחים לא מבוססים לא על אהבה, ולא על חוויה, חזקה ככל שתהיה. חיי נישואין מוצלחים מבוססים על עבודה, עמל, מאמץ. תשאלו כל זוג נשוי שמצליח להחזיק קשר טוב ובריא, קשר של אהבה ואחווה ושלום ורעות, למעלה מעשר שנים. נכון שזו עבודה מתוקה ששכרה בצידה, ונכון שעם הזמן מפיקים סיפוק גדול מהעמל והמאמץ כשלעצמו, אבל זו עבודה. אדם לעמל יולד ולפום צערא אגרא.
“עבודה” זו מילה מאוד גדולה ומאוד כוללת, “מילה מפוצצת”, שיש לה כמובן פרטים רבים ופנים רבות, וזה לא נושא המאמר. הארכתי בזה רבות בספרי ההדרכה שלי לשלום בית. אבל כדי שחיי נישואין יצליחו, כדי שהאושר יתמיד לאורך ימים ושנים, וכדי שהבית ימלא את ייעודו להשראת השכינה ולהוות מקום קדוש בטוח ובריא לגידול ילדים מוצלחים באמת שיהיו אנשים מוצלחים ומבורכים – חייבים ללמוד כמה דברים נוספים. והעיקר, כמובן, זה לא רק ללמוד, אלא ליישם ולחיות אותם.
בית שנבנה בלי היסודות הללו, יסודות העבודה – הוא בית הרוס. לצופה מן הצד – זה יכול להיראות נפלא, זה יכול להיראות כקשר חם ואהבה פורחת, מציאות מושלמת. אבל אנשים עם אפילו מעט ניסיון בחיים יודעים שהכול זה זמני, חיצוני, רחוק מהמציאות כרחוק מזרח ממערב. השאלה היא לא האם יבוא הפיצוץ והניתוק, אלא השאלה היא מתי זה יקרה וכמה כואב זה יהיה.
הקמת בית בישראל לא מתחילה בחתונה, גם לא באירוסין ואפילו לא בתהליך השידוכין. הקמת הבית מתחילה בחינוך האדם ובהכוונה נכונה לקראת הקמת הבית. היא מתחילה בהבנה מהו בית ומהם היסודות שלו, ובמיקוד הנכון לתכלית של הבית.
מקום של עבודה
וזה בדיוק אותו דבר בבית של כל עם ישראל, בית המקדש.
בית המקדש היה מקום יפה מאוד, החוויות הרוחניות שבו היו חזקות ביותר כמתואר בחז”ל. אבל כשהוא חרב – זה לא הפתיע את גדולי ישראל. הם ידעו היטב שהבית לא חרב ברגע החורבן, אלא הוא כבר היה חרוב שנים רבות קודם לכן. “בית חרוב החרבת”, נאמר לטיטוס הרשע.
כי המשמעות העמוקה של בית המקדש היא מקום עבודה. זה המקום לריכוז כל העבודה של כל עם ישראל ושל כל יחיד ויחיד. מקום שבו העבודה, על כל סוגיה ופרטיה, באה לידי שלימות ומיצוי מלא. על שלושה דברים העולם עומד ואחד מהם הוא “על העבודה” והמדובר הוא כמובן בעבודת בית המקדש. כאשר הבית מפסיק להיות מקום לעבודה – אין לו שום משמעות.
וכמו שאומר רבי נחמן, בכל המהלך של ימי האבלות על החורבן אנחנו לא מתגעגעים למשהו שהיה ואיננו, אנחנו לא מתרפקים על עבר מפואר של עמינו; אלא אנחנו לומדים, מפיקים לקחים, ובונים בפועל ממש את בית המקדש השלישי!
ואיך בונים את בית המקדש השלישי? לא על ידי עצים ואבנים ולא על ידי זהב וכסף, אלא על ידי שאנחנו מחזירים את העבודה למרכז החיים.
כאשר העבודה היא מרכז החיים של האדם, מבחינתו בית המקדש כבר קיים, ומתוך הנקודה הזאת נתבונן על בית המקדש ונבין מה אנחנו צריכים להחזיר לחיים שלנו כדי להיחשב לבוני בית המקדש השלישי.
עבודה זו תפילה
קודם כול, בית המקדש נקרא בית תפילה, “כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים”. וגם הרגל השלישית שעליה העולם עומד שהיא רגל העבודה שחסרה מאיתנו כיום, כי אין לנו קרבנות – עדיין קיימת והעבודה שעליה העולם עומד בימינו היא עבודת התפילה, איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה, והתפילות תוקנו כנגד הקרבנות.
מכאן שבניין בית המקדש השלישי הוא להפוך את התפילה לרגל מרכזית שעליה העולם עומד ועליה החיים האישיים שלנו עומדים. שהתפילה לא תהיה חובה אצל האדם אלא צורך קיומי. שהאדם יתגעגע לתפילה וישתוקק לתפילה, ויתייחס לתפילה במלוא כובד הראש והרצינות.
וזו עיקר עבודת האדם בעולם הזה: עבודת התפילה.
וגם התפילה עצמה כוללת חלקים רבים שכולם היו בבית המקדש.
עבודת הקרבנות כללה וידוי ותשובה. זה היה העיקר בקרבן. כל הנביאים מוכיחים את עם ישראל על כך. להביא קרבן ולכבד את ה’ בחיצוניות כאשר הלב רחוק ומבלי להיכנע לה’ בפנימיות הלב – זה דבר מאוס ונתעב על הקדוש ברוך הוא.
עיקר העבודה היה התשובה, הווידוי, החרטה, כניעת הרוח בפני הבורא, הכרה בחטא ובאפסיות האדם. וגם בתפילה שלנו התשובה והסליחה הווידוי והכניעה לפני הבורא תופסות מקום מרכזי.
עבודת הקרבנות כללה גם הודיה לה’, שירות ותשבחות. הקרבנות לוו בשירת הלוויים שעוררה את הלב והנפש לערגה לא-ל חי, להשתוקקות להתרומם מחיי החומר לחיים שבהם הרצון לקרבת אלוקים ממלא את כל האדם כמו שרואים בתהלים.
גם שתי העבודת החשובות ביותר בחיי האדם הן השירה וההודאה.
ההודאה מבטאת את הקשר העמוק אל הבורא, את האמונה העמוקה שהכול מאתו יתברך, והיא היסוד לתיקון האדם, הכרת הטוב ועוד. והשירה היא הרצון להיות תמיד קרובים לה’, להתנתק מכבלי החומר. ולכן בשבת שבה אנחנו מתנתקים מהעולם הגשמי – אנחנו מתחברים לעולם של שירה וניגון.
כולנו פועלי בבניין
כל בר דעת מבין שרק נגענו בנקודות אלה על קצה המזלג, ניתן להרחיב בהן ממש בלי סוף. אבל המטרה שלי להביא את הדברים לעבודה מעשית בפועל ממש ולא לרעיונות.
לצערנו בתפילות הכתובות אנחנו לא מצליחים תמיד לחיות את המהות של התפילה, לא בוידוי ולא בהודיה ואפילו לא בשאילת צרכינו כמו שראוי ונכון לבקש.
אבל בעבודת התפילה האישית – ההתבודדות – בה יכול האדם לבטא את ההודיה שלו לבורא בשפה הפשוטה ביותר המחוברת ישירות עם הלב שלו. בשיחה האישית עם הבורא בקשת הסליחה והוידוי יוצאות מהמקום האמתי ביותר, בפשטות.
וכאשר ההתבודדות כראוי גם שלוש התפילות הקבועות מקבלות את המשמעות המלאה של המילה “עבודה שבלב”.
אנחנו לא רק מתאבלים על החורבן, אלא אנחנו בונים את בית המקדש. ובניין בית המקדש הוא בניין התפילה, חיים של עבודה שלימה בעבודת ה’. יהי רצון שנראה במהרה בבניין בית מקדשנו בתפארנו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור