כיסוי מושלם

איך אישה עם אובססיה לשיער שלה
עושה שינוי כזה בפליק של קוקו?
טוב, התשובה לשאלה זו היא סיפור
בפני עצמו, סיפור עם כיסוי מושלם.
 
 
לכל אישה יש את ההיסטוריה של השיער שלה. מהעיצוב האוהב של אמא ועד לתלתלים הסוערים שגלשו על כתפינו בתקופת הנעורים, ועד לשביס המכסה את השיער. אנו מסתכלים על אלבום התמונות, מקשרים זיכרונות לכתר הזוהר שעל ראשינו. "אח, זוכרים את החג הזה?…. השיער שלי! על מה בדיוק חשבתי?"
 
אפילו אנשים אחרים שמסתכלים על האלבום אוהבים לשייך חלקים מסוימים בחיינו לשיער. "אני זוכרת כשהיית נערה… איזה שיער היה לך!" במילים אחרות, רוב הנשים מאוד קשורות לשיער שעל ראשן. יש לו חיים משלו. ובמקרה שלי, זו הייתה אובססיה.
 
היום בו העזתי לצאת מהבית כאישה נשואה ששערה מכוסה, כחלק מההיענות שלי לבורא עולם, היה אירוע שקט למדי. אני בטוחה שכל העולם בכלל לא הבחין בתזוזה כלשהי. אז איך אישה אובססיבית לשיער שלה עושה שינוי כזה בפליק של קוקו? התשובה היחידה היא: רק השם יודע. אנסה לספר לכם איך קורה דבר כזה, מזווית הראיה שלי.
 
באותה תקופה התחלתי לנסות דבר מעניין שהגיע לאוזניי – התבודדות, התפילה האישית (ואיך הגעתי לזה, זה כבר סיפור בפני עצמו). אחרי חודשים של שיחות יומיות עם השם וניקיון שלדים של כמה עשורים, התחלתי פתאום להרגיש קצת מוזר. אפילו שונה. באותו יום, בדיוק לפני שהתחלתי את ההתבודדות שמעתי קול קטן לוחש לי באוזן: "אולי תכסי את השיער כשאת מדברת עם אלוקים".
 
אממ…
 
נו טוב, לא יכולתי להתעלם מהקול הזה.
 
כיתתי רגליי במעלה המדרגות לקומה השנייה ומצאתי פיתרון משביע רצון: בנדנדה סטייליסטית. קשרתי אותה על ראשי, בסטייל כמובן, כך שהיא לא כיסתה את כל השיער אלא חלק ממנו, ירדתי למטה ודיברתי עם השם. ופתאום, זה לא היה כזה קל. אתם מבינים, פתאום יש משהו עם משקל חדש על הראש שלי, שהתגנב וירד לכתפיים שלי, ובסוף התיישב בכבדות על הלב שלי.
 
זה היה רגע עליו התעקשתי, ללא ספק, במשך שנים. המשכתי לשבת, בשקט, מהרהרת בסיטואציה הלא כל כך מוכרת הזו. ואז היצר הרע הגביר הילוך ובקול בטוח ונחוש יותר לחש לי באוזן: "את יודעת, את יכולה להוריד את זה ברגע שתסיימי את ההתבודדות, זה לא סוף פסוק". וזה מה שקרה.
 
וכך, במשך מספר שבועות כיסיתי את השיער, שוחחתי עם שמים, והורדתי את הבנדנה מעל ראשי הרבה לפני שתספיקו לומר: "על מי היא עובדת?"
 
וכשלוקחים סיכון, הוא רק מתגבר.
 
בוקר אחד, כשהורדתי את הבנדנה מעל הראש שמעתי את עצמי אומרת: "בסדר, אלוקים, אני יודעת, אני יודעת. אני לא יכולה להבטיח לך הרבה, אבל אני מבטיחה לפחות לנסות את זה, פעם אחת, מחוץ לבית. וזהו". ידעתי היטב שאם הבטחתי משהו לבורא עולם כדאי לי מאוד לעמוד בהבטחה. חוץ מזה, רציתי להיות כבר אחרי, שזה יעבור וכמה שיותר מהר. ואיך יצאה לי הבטחה כזו מהפה? אני חושבת שהשם חסם ליצר הרע את הפה באותו יום ואפשר לי לדבר, כי אחרת אין שום הסבר למה שקרה בהמשך.
 
הדבר הבא שידעתי הוא שאני הולכת ברחוב כששיער ראשי מכוסה חלקית, לסופרמרקט. ומכיוון שאני טיפוס אופנתי ומגדירה את עצמי כמבינה בענייני סטייל ואופנה, יצאתי החוצה עם הג'ינס, בהא הידיעה, חולצה אופנתית ועם נעליים ש'כל אחת חייבת שיהיו לה', שקית קניות 'קולית' תלויה על כתפי, מתנדנדת לה תוך כדי הליכה. אה, ועם משקפי שמש 'הצעקה האחרונה' שקניתי לעצמי לא מזמן. עם 'לוק' כזה הרגשתי כמו כוכבת-על שמטיילת בשדרות מלרוז המפורסמות (במערב הוליווד), 'לוק' שבתוך תוכי כל כך רציתי… והבנדנה הקטנה והיפה שכיסתה חלק משיער ראשי רק הוסיפה לתדמית. אבל בראשי, ראיתי מלא צלמי פפראצי רוחניים, הייתי בטוחה שכל העולם עוקב אחריי במבטים שמלווים כל צעד בשדרות (אה, סליחה לסופרמרקט ליד הבית) ולוחשים: "תראו אותה, היא נהיית דתייה!"… השפלתי את מבטי לארץ, אך נחושה לעבור את החוויה הזו עד הסוף. כי, כמו שאתם זוכרים, הבטחתי לאלוקים.
 
בינתיים, התחלתי להזיע.
 
ברגע שנכנסתי לסופרמרקט, הסתכלתי למעלה, הסתכלתי סביבי. הקונים הקבועים שמגיעים בשעה זו לקניות היו שם. היו נשים עם או בלי התינוקות שלהן, וקונים דתיים מכל החוגים. היו כאלה שנראו כמוני: חלק עם חציות ויותר שיער מכוסה, וחלק בלי, חלק עם פיאות, וחלק נראו בכלל ממקום אחר, לא משהו מקומי. והיה גם הקהל 'הנורמאלי', שהיה עדיין הקהל שלי. עצרתי לכמה דקות, מנסה לחשוב לאן בדיוק אני מתאימה, ואולי בעצם – היכן אני רוצה להתאים את עצמי. הבנתי שאני מאוד שמחה עם 'כיסוי הראש' שלי. אפילו חייכתי לכל אישה דתייה שחלפה על פניי בין שורות המדפים. המבטים שלהן אמרו הכל, הן בטח חשבו שהשתגעתי…
 
כשהגעתי הביתה, הורדתי (כמעט תלשתי) את הבנדנה מהראש ונפלתי לתוך הספה. פוי. זה היה מלחיץ ומצד שני נועז. נדמה היה לי שכאילו הנשמה שלי עומדת חשופה לעיני כל. לא הבנתי את זה אז, אבל בגלל שעשיתי צעד נוסף לקראת הצניעות, הנשמה שלי בעצם השתחררה ונחשפה, גם לי וגם לעולם שבחוץ, על ידי ה'לבוש החדש' שלי, למרות שבאותה נקודת זמן אף אחד לא היה מנחש או מעלה בדעתו מה קורה אתי. בכל אופן, זה היה רק צעד ראשון של תינוק קטן, אבל במובנים רוחניים – הר נעתק ממקומו.
 
הדבר חזר על עצמו עוד מספר פעמים. הייתי יוצאת החוצה, ובדרך נס לא רואים או מבחינים בי, כששיערי מכוסה, וחוזרת למקום המבטחים שלי – לבית, ולשיער. אבל המתכונת הזו לא החזיקה זמן רב. משהו עומד להשתנות. ומהר. אני חושבת שהשם החליט שהגיע הזמן להתגלות.
 
מי שחשף אותי הראשון היה לא אחר מבעלי התמים והבכלל לא חשדני. יום אחד הוא חזר הבית, באופן לא צפוי בכלל, לא הרבה זמן אחרי שיצא, ומצא אותי עם הבנדנה על הראש. הפה של שנינו נותר פעור במשך כמה דקות. מי ידבר ראשון? טוב, הוא התחיל: "מה זה?" שאל. (הוא כבר היה בדרך חזרה לשורשים בצורה יותר חזקה ממני וחיכה לי, שאלך בעקבותיו. רק שהוא חיכה הרבה זמן, שנים). חייכתי בביישנות וסיפרתי לו מה קורה. ומאז, ההמשך הוא כמו מפולת. המבחן השמימי נעשה קרוב יותר, דביק יותר, וסוער יותר. למשל, שמחה משפחתית שהייתה באותו זמן, בר מצווה בה 'הוסר הלוט', או שיחת טלפון דרמטית מחברה טובה, ולקינוח – 'היתקלות' עם אחותי במדרגות הקניון. "בסדר" היא אמרה לי, "זהו. משהו קורה, נכון? את מסתובבת כך בציבור. זה משהו קבוע?"
 
השתיקה שלי אמרה הכל. אין דרך חזרה.
 
צעד אחר צעד, שערה אחרי שערה, והכל התכסה. כמה שנים לאחר מכן, עם שינוי מלתחת הבגדים וכיסויי השיער, אני מכוסה. לפחות מבחינת הגוף. אבל הנשמה, חופשייה ומשוחררת, חשופה כמו שהשיער שלי היה. אפשר לומר שאני 'לובשת' את הנשמה שלי על השרוולים הארוכים של החולצה.
 
לא תמיד זה היה קל, וזה עדיין לא. אבל, כמו שבעלי מזכיר לי שוב ושוב כשאני קצת 'מעוכה' ומחפשת את הקצב האופנתי: צניעותה של האישה היא 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, 52 שבועות בשנה, 120 שנות מצווה מינוס מספר עשורים, במקרה שלי. במילים אחרות, הוא אומר שאני מצווה-הולכת-מדברת באופן קבוע. אני בהחלט לא מבינה את המשמעות העליונה של כל העניין הזה, אבל אני מקווה שיום אחד אבין. בינתיים, אני עדיין הודפת את צלמי הפפראצי הרוחניים על ידי כיסוי שיער ראשי לכל מקום שאני הולכת.
 
אז מה נהיה מהאובססיה שלי לשיער? טוב, כמו כל אובססיה, היא הומרה למשהו אחר – לאוסף בריא ומרהיב של כיסויי שיער. ומה עם ה'סטייל'? נו, 'חוקי' האופנה הוחלפו לחוקי התורה. את עצמי אני מביעה על הצד הטוב ביותר, למרות הגבולות שהתורה מציבה לנו, במקום להבדיל, הגבולות (יותר נכון חוסר הגבולות) של מגזין ווג שנהגתי לקרוא כל הזמן.
 
זה מדהים לגלות שיש לנו את הכוח והיכולת, אם נרצה כמובן, לעבור קו בלתי נראה שקיים בין העולם הרוחני והעולם הגשמי, למרות שלא פעם זה נראה כמו תהום אינסופי שלא ניתן לעבור אותו. ומה שחיזק אותי מאוד ונתן לי את הכוח להמשיך ולדעת שאפשר לחצות את התהום הזה, הוא אותו שיעור מפורסם של רבי נחמן מברסלב, משפט מסכם אחד שכולל בתוכו כוח ועוצמה, הבנה וידיעה ש: כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר והכלל – לא לפחד כלל!
 
אנחנו בהחלט יכולים לשמור על החלקים באישיות שלנו, חלקים שאנו מקבלים ביום בו נולדנו. אלא, שעלינו לדעת שהדרך לבטא אותם צריכה להיות בצד הקדושה, כמו שאומרים לנו חז"ל, שהעולם כולו נברא בשביל התורה. וזה כולל את החיים שלנו, את האישיות שלנו.
 
אפילוג
 
זמן קצר אחרי שכיסיתי את ראשי, ההורים שלי הגיעו לביקור בארץ ישראל. אפשר היה להבין את ההסתייגות שנראתה על פניהם, כשראו את בתם בשדה התעופה. למה? כי הם עדיין לא ראו את אני 'החדשה'. וכשאימי ראתה אותי בפעם הראשונה היא נשמה נשימה עמוקה, שאפשר היה לשמוע אותה, ואמרה: "הו, תודה לא-ל. זו עדיין את. את נראית נהדר, מתוקה שלי".
 
"נו", אמרתי עם חיוך על הפנים, "שנים התפללת והתחננת שאעשה משהו עם השיער שכל הזמן נפל לי על הפנים… אני חושבת שהשם שמע אותך".