מתוק אבל כואב

כשאבא מתחיל את השיחה האישית עם הבן שלו במילים “מה קרה היום בבית הספר?” – הילד יודע שהוא הולך “לקבל על הראש”. אבא מתחיל ישר בתוכחה. אבא יודע מה קרה, והילד ציפה לכך שזה יגיע. הילד יוריד את הראש, יתנצל, יבטיח, והגל יעבור. זה אולי לא נעים, אבל זה חלק מהמשחק.

אבל כאשר אבא מתחיל את השיחה במילים: “בני היקר, אתה יודע כמה אני אוהב אותך, כמה אני רוצה שיהיה לך רק טוב…” – זה אולי נשמע הרבה יותר טוב, אבל כל ילד יודע שכאן הולכת להיות שיחה קשה מאוד, כואבת מאוד. גם לאבא וגם לבן. זה מסוג השיחות שהבן יודע שכאן זה לא עניין של להתנצל, אלא הוא יהיה חייב להשתנות, לעבוד, להוכיח את עצמו. ומצד האב, זה סוג השיחות שהאבא אומר לעצמו: אם רק את השיחה הזאת הילד יקלוט ויפנים – דיינו.

דברים מול עקב

פרשת דברים מתחילה בתוכחות. על הפסוק הראשון של החומש משה בעצם אומר לבני ישראל: “בני ישראל, אתם זוכרים מה קרה כאן וכאן ושם? טוב מאוד, בואו נדבר על זה…” בני ישראל לוקחים נשימה עמוקה, ומקבלים על הראש, ומבינים שהם טעו.

אבל פרשת עקב מתחיל כל כך טוב ומתוק שזה כבר מדאיג. תקראו את הפסוקים הראשונים, כמה הבטחות, כמה ברכות, ברכות שלא נגמרות ולא פוסקות, פסוקים רוויי אהבה, תזכורות על כל הניסים והפינוקים שהיו בעבר והבטחות מפליגות לעתיד ורוד ומזהיר מתפרסות על פסוקים רבים.

לא מן הנמנע להבין שהדברים שיגיעו בהמשך יהיו קשים וכואבים. אלה הדברים שמשה באמת רוצה להעביר לעם ישראל. כאילו משה אומר לבני ישראל: “אם תקבלו ממני רק דבר אחד – הייתי רוצה שתקבלו את זה”.

קשה להגיד את זה על התורה, אבל הפרשה בעצמה אומרת לנו את זה כמעט במפורש: “ועתה, ישראל, מה ה’ שואל מעימך? כי אם ליראה” – כלומר: בני ישראל, אני לא רוצה שתפספסו את ה”פּוּאֶנְטָה” ואני אגיד לכם את זה במפורש, ה’ רוצה מכם רק דבר אחד – יראת שמים.

סוד הקיום שלנו

למעשה, כל הפרשה היא רק פירוש של המשפט הזה, ולאור זאת אפשר וצריך ללמוד את כל הפרשה. אבל ננסה לעמוד על נקודה אחת חשובה.

בשבוע שעבר כתבנו שה’ יתברך מתלהב כביכול מההבנה של בני ישראל שהם צריכים את משה רבינו כמתווך להגיד להם את דבר ה’, וה’ יתברך מתפלל “מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי”. ‘הנה,’ אומר להם ה’, ‘סוף סוף הגעתם לנקודה שהיא המפתח ליראת שמים’. וזה כל כך חשוב שה’ בעצמו מתפלל שהמצב ימשיך לעולם. אם זה ימשיך כך – אתם “על הסוס”, רוכבים על גל ההצלחה בדרך לקיום המשך הפסוק: “למען ייטב להם ולבניהם כל הימים”.

ובפרשה שלנו משה מסביר לעם ישראל נקודה נוספת, עמוקה יותר. זה לא רק שכל התורה שלכם, ושכל הקשר שלכם עם ה’ הוא דרך המנהיג שלכם – אלא עצם הקיום שלכם תלוי במשה. שהרי אתם חטאתם שוב ושוב, וה’ רצה להשמיד אתכם – לא פחות! לא עונשים כבדים ולא מגיפות, אלא השמדה של ממש לא עלינו – ומשה רבינו מוסר את כל כולו, ומתפלל בלי סוף עד שה’ מתרצה. יוצא שהקיום הפיזי של עם ישראל תלוי במשה, בלי משה – אין עם ישראל!

לא מספיק לזכור

משה מונה את כל החטאים וחוזר ומדגיש: “ממרים הייתם עם ה’ מיום דעתי אתכם”. זו האשמה כבדה מאוד. משה לא אומר את זה כדי “להוציא את העצבים” או כדי לייאש, אלא הוא אומר את זה בכאב גדול ודורש מבני ישראל להכיר במציאות הקשה, שיזכרו את זה תמיד, כמו שמצווה התורה בפרשה שלנו: “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלוקיך…” וכמובן, אין הכוונה רק לזכור מה היה פעם, אלא להתבונן בעומק והגיע למסקנות המתבקשות.

והמסקנות המתבקשות הן שבני ישראל זקוקים למנהיג כמו אוויר לנשימה. בלי המנהיג שלהם אין להם שום קיום. ובכל זאת היצר הרע של המחלוקת ושנאת החינם מפתה אותם להתמרד כנגד המנהיג, להתיש את כוחו, לעורר עליו מחלוקת, לבקר אותו – ובכך לכרות את הענף שעליו הם יושבים.

ולכן כאשר משה רבינו מזכיר לעם ישראל שני ניסים גדולים שנעשו להם: הוא מזכיר להם את קריעת ים סוף ואת האדמה שפתחה את פיה ובלעה את קורח ועדתו. קריעת הים וקריעת היבשה.

קריעת ים סוף הייתה הנס הגדול ביותר פי חמישה מכל ניסי עשר המכות גם יחד. ובקריעת ים סוף זכו בני ישראל לא רק להאמין בה’ אלא גם במשה עבדו. קריעת ים סוף הייתה נס שהביא את עם ישראל אל הפסגה והשלימות של האמונה.

ואילו בעדת קורח בני ישראל מאבדים את האמונה במשה וזה השפל הגדול ביותר של עם ישראל כעם ולכן הם היו צריכים נס גדול שני שיעצור את ההידרדרות.

וזו התוכחה הגדולה ביותר: איך אפשר אחרי כזאת קריעת ים סוף להאמין לבעלי מחלוקת החולקים על הצדיק?

התוכחה של הפרשה היא לא רק על מה שעם ישראל עשו כנגד בורא עולם. על זה הוא כבר הוכיח אותם בפרשת דברים. אלא התוכחה העיקרית של הפרשה שלנו היא על זה שהם מתעלמים מהשליח של בורא עולם שהוא שליח לגאול אותם ולהציל אותם, והעיקר: להדריך אותם בדרך הישר.

מאירים את פשט המצווה

ולכן מצווה התורה בסוף פרשת היראה: “את ה’ אלוקיך תירא ובו תדבק”, בפשטות הכוונה היא לירא מה’ ולשמור את מצוותיו, זה בין האדם לבוראו. אבל חכמינו הקדושים מוציאים את המקרא מידי פשוטו ומפרשים לנו שהמצווה בפסוק הזה היא להידבק בתלמידי החכמים, כדי שנוכל לזכות ללכת בדרך ה’!

ולכאורה איך חז”ל עוקרים את הפשט הפשוט ולוקחים פסוק שמדבר על הבורא ומשליכים אותו על בני אדם בשר ודם? אלא חז”ל באמת נצמדו למסר הכללי של כל הפרשה, שמוכיחה אם עם ישראל לא רק על החטאים כלפי ה’, אלא על ההתעלמות מאיש האלוקים שהיה בקרבם, ולכן עיקר המסר הפשוט הוא דווקא להידבק בחכמים שמתוך כך זוכים ליראת שמים.

זו מצווה מהתורה שמובאת בספר החינוך. וזה עיקר המסר של כל הפרשה: עם ישראל חייב להידבק בצדיקים, ולא רק כדי לזכות לניסים וישועות, ולא רק כדי לתלות תמונות שלהם בבית, אלא העיקר הוא לשתות בצמא את דבריהם ולדעת נאמנה שכל היראת שמים וכל הקשר עם הקדוש ברוך הוא תלוי בהם, בהליכה בדרכיהם, בלימוד, בשימוש חכמים, ובצמא אדיר לקיים את כל דברים מתוך הערכה ואהבה, ביטול והכנעה.