האגו יוצא מהכלים

האגו יוצא מהכלים? הצעקה היחידה שנשמעת היא 'שלי!'? אלה הסימפטומים לרגע שבו הוא הופך לישות שלילית, לריכוז מופרז בעצמי, כשלא עושים בו שימוש חיובי.

5 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 09.07.11

האגו יוצא מהכלים? הצעקה היחידה
שנשמעת היא 'שלי!'? אלה הסימפטומים
לרגע שבו הוא הופך לישות שלילית,
לריכוז מופרז בעצמי, כשלא עושים בו
שימוש חיובי.
 
 
שני קצוות לחיים: האחד בחדר הלידה, והשני בחדר ההלוויות. ובתווך, בין לבין, מתהלך אדם, משוטט בין תחנות חייו ולומד המון. דרך ארוכה צריך התינוק הזעיר לעשות מתוך בועת האגו ממנה בקע, ינק ונשם במשך תשעה חודשים, ועד לתובנה העמוקה בחייו, אותה הוא עלול להשיג רק ביומו האחרון.
 
בהקשר לכך טוען הפתגם: תינוק נולד ואצבעותיו קפוצות לאגרוף קטן, כאילו אומר 'הכל שלי'. לאחר מאה ועשרים הוא עוזב את העולם וידיו פתוחות לרווחה, בלי מילים הוא אומר 'מאומה לא שלי'. 
 
נקודת ההתחלה של חיינו היא הצעקה 'שלי'. האגו הוא המושכל הראשון ביסודות ההשקפה שלנו על הסביבה. זהו הקוד הפנימי המצוי בכל מחשבה, דיבור ומעשה. מאחורי הלבושים והתכשיטים, הברכות המנומסות, המתנות והמחוות, המבצעים וההנחות, מצוי תמיד גרעין קטן ובלתי ניתן לפיצוח של אגו אנושי.
 
אדם נורמטיבי לא יזיז אצבע קטנה לטובת האנושות, אם לא שיזהה כאן אפשרות כלשהי להשגת טובת הנאה. זו קביעה שרירותית, אולם ניתנת בהחלט להוכחה. נסו פעם לעקוב אחרי פתיל הכוונות, שיוביל אתכם מהמחווה המקסים ביותר שביצעתם עבור הזולת, דרך המחשבות שהרו והולידו את המעשים, ועד הרצון שהתעורר היכנשהוא בתחילת הדרך. קלפו את העטיפות היפות, הקישוטים וההתבטאויות שליוו אתכם בשעת מעשה ולפני כן, עד שתגיעו אל הגרעין – הסיבה האמיתית שגרמה לכם לרצות לבצע את המעשה המקסים.
 
לכל פעולה יש גרעין קטן המצמיח אותה. הגרעין שמצמיח מתוכנו את כל מה שעשינו עד כה ועוד נעשה, הוא בדרך כלל 'אגו'. והנה ראייה. ברגע שגרעין האגו ייעלם מכל סיבה שהיא, גלגלי האמביציה יתרוקנו בבת אחת מאוויר. אדם בריא לא עושה דבר שלא מצא בו עניין. עניין מגלים במקום בו מצויה טובה אישית, גלויה או נסתרת, מוחשית או דמיונית. הגוף כבד ועייף כמו בול עץ עתיק יומין, רק צמד מילות קסם פועלות עליו את הבלתי אפשרי – 'כדאי לך'.
 
הכדאיות האישית חזקה מכל עצלות ועומס. מסוגלת לנער גם גוף מת מקברו, לגרום לו להשתולל כמו בחור צעיר. כזה הוא האגו, כזה הוא גם הפציינט הקבוע שלו, האדם.
 
האגואיזם כבסיס הבריאה
 
המסקנה של הקטע הקודם עלולה להיות מביכה, אפילו פוגענית. אנחנו אומרים לעצמנו 'די, נו באמת, אתה רוצה כאילו לומר שאנחנו אגואיסטים חסרי תקנה'. אז לא. זו ממש לא הכוונה. חשוב שנערוך היכרות חדשה עם המושג 'אגו'.
 
האגואיזם נתפס בדרך כלל כישות שלילית. ריכוז מופרז בעצמי ואנוכיות. וזה מה שעלול באמת לקרות כשלא עושים באגו שימוש חיובי.
 
מלכתחילה נוצר האגו על ידי בורא עולם כבסיס הבריאה. בספרי מקובלים הוא מופיע לפעמים בהגדרה 'רצון לקבל' או כוח ה'צמצום'. היסוד לכל הבריאה הוא הצורך, החיסרון. אם לא חסר כלום, אין דרך להעניק. וכשבורא עולם ביקש להעניק לנו את תכלית הטוב, הוא הקדים ויצר קודם את הנזקקים. במקרה הזה אלו אנחנו.
 
למעשה, הבריאה כולה על שלל רבדיה – העולמות, ההיכלות, המלאכים והעולם הזה ויושביו, כל כולה חיסרון אחד גדול. הבריאה היא הנזקק הגדול ביותר. תמיד יש צורך להזין אותה במנת חיים וחסד. ועבור המטרה הזו בדיוק הועיד אותה הבורא. לרצות לקבל אותו, להתגעגע אליו, ולהזמין אותו בכל פעם מחדש להיכנס בתוכה ולמלאות אותה מאורו וטובו.
 
הסיבה השורשית ביותר קודם לכל המעשים והפעולות, היא ה'אגו', הרצון התמידי לקבל ולהתמלא. האגו הוא משאבת האנרגיה האדירה ביותר, והמטרה המקורית שנועדה לו היא להזמין הנה את הבורא.
 
הבעיה עם האגו היא כמו בכל דבר, היציאה מכלל שליטה. כשהרצון לקבל והשאיפה להתמלא יוצאת מהגבול הנכון, היא הופכת לאסון. כאן מתפתח הפן השלילי של האגו. בשפת המידות והנפש קוראים לזה אנוכיות, גאווה, תאווה, חמדנות, קנאה וכדומה. המידות השליליות הללו, ועוד רבות אחרות, יכולות להתמקם תחת הגדרה אחת 'תאוות ממון'. התשוקה לרכושנות מכל סוג היא תמצית הרוע אליו עלול להיגרר האגו.
 
היכולת להכיל
 
כשהאגו יוצא מכלל שליטה, הוא מפסיק להוביל אותנו לקראת המטרות הנכונות בחיינו. ברגע זה הוא הופך לאויב מספר אחד בדרך לתיקון שלנו. מכאן מתפתחים תאים הרסניים של עצבות וחוסר סיפוק, ובסוף ממתין כמו תמיד הייאוש.
 
השימוש הראוי באגו אמור להוביל אותנו לאמונה ומסירות. הרצון לקבל מזוהה בעיקר עם הצד הנוקבי בבריאה. במין האנושי, האיש הוא המשפיע והאישה מקבלת. היכולת להכיל, כמו גם היכולת להיסמך על הזולת ולהתמסר, זהו כישרון מיוחד לאישה. כמו בכל מידה וטבע, לשני המינים יש את הכישורים כולם, אך במבנה נפשה של האישה, היכולת לקבל דומיננטית יותר.
 
מהסיבה הזו היא זו שנושאת בתוכה את הצאצאים, וגם מולידה. היא המוכנה 'עקרת הבית – עיקרו של בית'. הבית, כלי הקיבול של המשפחה כולה, מצוי במהות נפשה של האישה.
 
לכל אחד מאיתנו יש דו פרצופים. פן זכרי ופן נוקבי. הפן הנוקבי הוא זה שמעניק לנו בסיס לאמונה וביטחון, מסירות, דבקות וגעגוע. הפן הזה חשוב מאוד בעבודת הבורא. על בסיס היכולת שלנו לקבל ולהזדקק, מושתת כל הקשר של הבריאה עם הבורא.
 
כעת נשאלת השאלה, איך מתקנים 'אגו' שיצא מהכלים?
 
ובכן, האגו שורשו הרוחני הוא 'גבורות'. ההזדקקות והחוסר הם תוצאה של מידת הדין. תחושת ה'עצמי' וההזדהות עם החיסרון והרצון למלא אותו, מקורם במידת הדין והגבורה. הגבורות במקורן קדושות ונעלות. משרתות את רצון השם בדיוק מוחלט כמו החסדים. במקור, אין טוב ורע, חיובי ושלילי. הדין והחסד שווים במהותם החיובית.
 
הדין השלילי מתחיל במקום נמוך מאוד. כשהגבורות הופכות לדינים קשים, צרות ומרירות. נקודת הסטייה של הגבורות היא הרגע בו הן הופכות לתאוות הרכושנות. הרצון לקחת בעלות על חפצים, אנשים, דעת קהל ואהבות, זהו פרצופו הלא נעים של האגו וכוח הצמצום.
 
דינים שהופכים לצרות יש להמתיק. את ההמתקה עושים על ידי 'היפוך'. למעשה, את המתקת הדינים הקדומה בתבל ביצע בורא עולם. הספרים הקדושים מספרים ש"בתחילה ביקש הבורא יתברך לברוא את העולם במידת הדין". כלומר, התחלת הבריאה הייתה מתוך גבורה ודין, צמצום וחיסרון. בהמשך "ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף את מידת הרחמים". אצל בורא עולם אין חרטות, וממילא שיתוף הרחמים לא היה 'רעיון חדש'. אלו שני שלבים הפועלים יחד בכל רגע בבריאה. הרצון לקבל נולד מתוך 'מידת הדין', השפע שיורד כתוצאה מכך וממתיק את הדין הוא 'מידת הרחמים'. מידת הדין מזמינה ונותנת מקום להתגלות מידת הרחמים.
 
באותה מידה, מוטל על כל אחד מאיתנו להפוך מידת דין לרחמים. במילים אחרות, להשתמש בטבע הרכושנות כבסיס לנתינה.
 
המקומות בהם מרוכזים מצבורים גדולים של 'אגו' הם הארנק וחשבון הבנק. הממון שורשו בגבורות, ומשום כך, הרגש הרכושני שלנו 'נדלק' ברגע שמזכירים לו כסף. סביב כסף ושווה כסף התנהלו מאז ומעולם מלחמות עולם. האנושות משוגעת על כסף. תמצית הרכוש מרוכזת בממון, שם באה לידי ביטוי היכולת והעוצמה האישית. כאן גם מתפרצים היצרים האפלים ביותר, גרורותיו העגמומיות של האגו שיצא בגבולותיו.
 
מסיבה זו, מסבירים הספרים הקדושים, הצרות שגם הן שורשן בגבורות ודין, מרוכזות בתוך הרכוש, בעיקר בממון. הארנק שלנו, כספת הגבורות והדינים האישית, מכיל בעצם את כל הצרות והייסורים שסובבים אותנו. על מנת להמתיק את הדינים, יש להרפות מעט את ה'אגו', ברגע שהאחיזה מתרופפת מעט, הצמצום והדין נרפים. זוהי המתקה.
 
הדינים אינם משוטטים בחוץ, בחלל החיצון או ברקיע שחור של לילה. הדינים מצויים בנו, במקום האישי והמוגן ביותר באישיותנו. האגו, אהבת חיינו, הוא כספת הצרות והייסורים. מסיבה זו, את ההמתקה יש לבצע בנפש פנימה. כשנכפה על עצמנו להרפות ולהעניק, נתמתק.
 
סודו של פדיון נפש
 
כאן מצוי גם ההסבר למנהג הצדיקים לקחת 'פדיון' עבור חולה או כל צרה אחרת. הממון, מסביר רבי נחמן מברסלב, הוא הדין, וכשאנחנו עושים בו ועימו חסד, הוא מתמתק. החסד והנתינה יוצקים בתוך תבערת ה'אגו' מים חיים של מתיקות והרפיה. זהו המפתח לביטול הדינים.
 
בצדקה נאמר "פתוח תפתח". מסביר רבי נחמן (ליקו"ת ד') שלצדקה יש כוח מיוחד ליצור פתח להתחלות חדשות. את היום כדאי להתחיל בצדקה. בסוג כלשהו של נתינה, אם בממון ואם בחיוך או סיוע אחר. היציאה מגבולות האנוכיות, והענקה לזולת, היא מפתח לבריאה חדשה של חסד ורחמים.
 
גם חיים יהודיים מתחילים בהענקה. תינוק 'פטר רחם', ההולדה הראשונה של האישה, חייב בפדיון (בתנאים מסוימים המבוארים בהלכה). הפדיון מגלה ששום דבר איננו שלי, אפילו ילדי האישי, הפרטי. הכל שייך לאדון הכל. כך גם לגבי רכוש, בבעלי חיים או שווי ערך אחרים, יש לנו את מצוות הפדיון והמעשר. התורה מורה לנו לפתוח כל שימוש ברכוש אישי בהענקה, אפילו סמלית. העיקר שנבצע בנפש פנימה תנועה של 'היפוך'. להפוך את ה'אגו' לנותן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

איך יתכן להפקיד בידיים כל כך שבריריות מערכת מורכבת ובעלת אחריות שכזו?! התשובה, ממתינה בצידו השני של המטבע...

Featured Products