איך אתה בתור הורה?

בחברה המודרנית של ימינו סדרי
העדיפויות משתנים וחינוך כמעט ולא
תמצאו. ידע מקנים, אבל לא חינוך
אמיתי. איך אתה בתור הורה? כמה
נקודות למחשבה.
 
 
לאיש אין ספק. הורות זה המקצוע בהא הידיעה, והמשימה הכי קשה ותובענית שניתנה לאדם. המבחן שלנו, כבני אדם, הוא בדיוק במקומות שקשה לנו. במקום בו היצר והאנוכיות קוראים לנו לדאוג קודם כל לעצמנו, לשלומנו ולרווחתנו, ורק אחר כך לטובת הסובבים אותנו.
 
אכן, משימה גדולה וחשובה היא חינוך ילדים. אך לצערנו, בחברה המודרנית של ימינו סדרי העדיפויות משתנים וחינוך כמעט ולא תמצאו. כן, מקנים ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. היום, החינוך הוא בעיקר עם הדגש על 'איך להצליח בחיים' – במונחים של להרוויח יותר כסף, להיראות טוב יותר, חזק יותר… בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילדים כלים לאושר, לשמחה, לאהבת הזולת וכן הלאה. זו יומרה גדולה ומחייבת, אך בכל זאת, אנסה להציג מספר נקודות ששמעתי במהלך חיי בכמה שיעורים העוסקים בנושא. אחרי הכל, כדאי שתהיה לנו תשובה לשאלה שנישאל אחרי ה-120 שלנו – איך היית בתור הורה?
 
אוהבים בלי תנאים
 
הדבר הראשון והחשוב מכל הוא נתינה, הענקת חום ואהבה. אם בקשר שבין בני הזוג הדבר חשוב עד כדי קריטי, תארו לעצמכם כמה זה חשוב כשזה מגיע לילדים – זה פיקוח נפש ממש! ילד שמרגיש שלא אוהבים אותו, כשהוא לא שומע מספיק מהוריו כמה הוא מתוק, כמה אוהבים אותו – הוא פשוט קמל מבחינה רגשית. תפקידנו לשדר לילד שלא משנה מה קורה ואיך הוא התנהג – אנחנו אוהבים אותו! כמו שלא ייתכן שנאמר לו שאם הוא לא ילד טוב הוא לא יקבל אוכל, כי אם לא יאכל אז ימות חלילה. כך ממש הוא הדבר בנושא חום ואהבה שהילד זקוק להם. המוות, כמובן, נעשה מבחינה נפשית.
 
האהבה וביטוייה הם לפני החינוך והם תנאי להצלחתו של כל חינוך. יש הורים שהילד מהווה מטרד עבורם, לכן נתינת אהבה מכל הלב קשה להם. כל עוד רואים בילד גורם שמנוע מאיתנו לצפות בשקט בכדורגל, ללכת עם החבר'ה לשתות בירה, לבקר אצל קוסמטיקאית – באמת יהיה קשה להתחבר לילד. ומצד שני, ילד גם לא צריך פינוק משחית בדמות מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום, הורים רבים חושבים שהמתנות הנוצצות באות במקום האהבה ובעזרתן משיגים קצת שקט, וגם מרגיעים את המצפון. אבל מה שהילד צריך זה חיוך, מילה טובה, אהבה, חיבוק, הורים שיעמדו מאחוריו ויגבו אותו, שיאמרו לו כמה הוא אהוב ורצוי. לא הורים מבקרים, מעירים, קרירים ואדישים, או צעקניים וכעסניים. גם לא הורים שעסוקים בעצמם ובעבודתם בטענה הכל כך מוכרת של החברה המערבית – "אני צריך לממש את עצמי"… אלה דברים שפוגעים בנפש הילד. על ההורים להפנים שמדובר במשימה הכי חשובה ביותר בחיים, והיא קודמת להכל! ובה צריך להשקיע את כל האנרגיות וההתמקדות.
 
תנו דוגמא אישית
 
לא מטיפים לילד על דברים שאנחנו בעצמנו לא מצליחים ליישם. זה כלל ראשון בנתינת דוגמא לילדים. כי לילדים, יש רדארים משוכללים מאוד שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל לב ההורה. אם ההורה מורה לעשות דברים שהוא עצמו לא עושה, לא משיג ולא מאמין בהם – הוא לא יצליח לתת לילד שום דבר, אחרי הכל – אי אפשר לתת ולדרוש משהו שאין לך! דבר זה יציג את ההורה כשקרן ולא אמין בעיני הילד. כדי להיות מחנכים אמיתיים חובת החינוך קודם כל חלה עלינו. כי זה ברור, אתה לא יכול לחנך את הילד שלך לסבלנות, לדבר יפה, בזמן שמישהו 'חותך' אותך בכביש ואת צופר וצופר, מקלל ומתעצבן… הנפש הרכה של הילד קולטת את המתרחשת סביבה היטב. הורים יקרים, תנו דעתכם להתנהגותכם.
 
דוגמא נוספת שעל ההורה לתת לילד היא – תהיה שמח בחלקך! הורים מתלוננים ומקטרים כל היום על כל מה שקורה איתם, במדינה, בממשלה, על המורה, על הגננת, על השכנים…. עליכם לדעת שזהו ממש רעל שהילדים גדלים איתו – הם יהפכו לאנשים ביקורתיים, בכיינים, מתלוננים, ממורמרים, מנוכרים ומה לא? אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי, עם האמונה שהעולם טוב (כמובן מתוך נקיטת זהירות מתבקשת מסכנות מובהקות), ולא כמו דף עמוס בקשקושים, שריטות, אמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.
 
המקום שלו להתפתח
 
הימנעו מהמילים "אסור" ו"לא". על פניהן, העדיפו להסביר למה לא ולמה אסור, ולא סתם לזרוק אותן לחלל האוויר. כל ילד הוא עולם בפני עצמו, יחיד ומיוחד שצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. בלשון הקבלה, פעולה זו נקראת "בניית כלים" לדפוסי חשיבה וכישורים שונים שיבואו בהמשך החיים לביטוי בצורה טובה ומתוקנת. לפעמים, הורים טוענים 'שאין להם כוח לשיגעונות' של כל ילד, לכן הם מונעים מהם לעשות דברים שיכולים רק לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים 'לחתוך' תכונה רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל, זה בלתי אפשרי, וכל תכונה 'שחונקים' במקום אחד תצא בהמשך בצורה לא טובה במקום אחר. מי שחפץ בילדים ממושמעים (כדוגמת הסרטים האנגליים, שם זה מוצע על הצד הטוב ביותר, אולי כי זה סרט?) בהכרח יקטול את פנימיות הילד, את שמחת חייו והאנרגיות שלו. כמובן שיש לשמור על הילד שלא יגרום לעצמו ולסביבה נזקים, אך במקביל לא להרבות באיסורים שאינם הכרחיים.
 
תקשורת חובה!
 
כדי לא להתעורר בבהלה ובהפתעה כשהילד המתוק שלנו הפך לנער מסתגר וכעוס, כזה שלא רוצה לשמוע כלל את דעותינו ועצותינו – עלינו לבנות קשר טוב כבר בגיל צעיר. זה אפשרי רק מתוך אינסוף סבלנות ורוך. שפת וטון הדיבור בהם, לעיתים, אנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא הכנת שיעורים?", "מאוחר! לך כבר לישון!" וכן הלאה. ילדים מרגישים מתח רב עם פנייה שלא משדרת אהבה ודאגה כנה לשלומם. וגם אם יבצעו את מה שמבקשים מהם לעשות, זה יהיה מתוך פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מחנך. תקשורת בריאה צריכה להתנהל בשפה רכה, משדרת אמפתיה. למשל: "אתה אוהב שהחדר מסודר, בוא ואעזור לך לסדר אותו…" וכן הלאה.
 
בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ"), שתיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה, ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט. כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו מילים קשות ובוטות, או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו) כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה נינוחה של "אני אוהב אותך, לכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם, ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו, וכשהילד מעט יגדל הוא יבעט במסגרת שעד כה כבלה אותו!
 
עקביות
 
המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים ועקביים. אם הילד עשה מעשה טוב – יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה של ממש. אם הוא עשה מעשה שלילי – חשוב להבהיר לו שכך לא מתנהגים, בצורה יפה כמובן, וזה לא מקובל עלינו. אם מתייחסים למעשה שלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש שיש כאן חוסר עקביות משוועת. לפעמים, חוסר העקביות הזה יכול להישבר לרסיסים על ידי כניעה לבכי 'קורע לב' של הילד, שאז מתחילים הוויתורים והכניעות של ההורים. אם הילד לומד שה'לא' של ההורה זה בעצם 'כן', שבא אחרי מניפולציה רגשית שתופעל עליו, זה כבר הופך לכלי נשק בידיו. חוסר עקביות שאולי משיגים איתה שקט זמני, בסופו של דבר מתגלה כמערערת את הסמכות ההורית שכה נחוצה להקניית הרגלים טובים לחיים. וכשאין סמכות הורית, חינוך לערכים נעלים הופך ללא אמין בעיני הילדים.
 
עונש?  

חינוך בשליטה וכפייה זה דבר שלא עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו בעזרת סנקציות כאלה ואחרות שהוא מטיל עליהם, עונשים וצעקות, הטלת אימה – משמע הדבר, שאין לו השפעה מתוקף אישיותו! הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית. לעומתו, אדם עם אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך דוגמא אישית. דרך חינוכית שתפעל היא דווקא זו הנעשית בשקט, ברוך ובהקרנה אישית חיובית. יש כמובן להבדיל בין ענישה לבין הצבת גבולות. למרות שזה נראה בדיוק ההיפך, הילדים משוועים שנציב להם גבולות ונשדר להם שיש סדר בעולם. המתכון המנצח, אם כן, הוא הרבה גבולות אך יחד עם אהבה גדולה.
 
עונש, הוא כלי שיש להימנע ממנו כמה שרק אפשר. הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך, אם עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. וככלל – לא מענישים ילד בזמן כעס של ההורה. ילדים יודעים מתי אנחנו "מחנכים" כי קשה לנו או כי "צריך לחנך", ומתי אנו פועלים מתוך אהבה ולטובתם. אתם כועסים? אל תפנו לילד. המתינו עם ההחלטה ופעלו מתוך שיקול דעת. אל תשכחו, העונש צריך להיות יחסי וסמוך למעשה כדי שהקשר בין השניים יהיה מספיק ברור לילד.
 
להבדיל מעונשים, לגיטימי לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד זקוק לממתק או לחיבוק ולמילה טובה, המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או לקומפלימנט מהבוס. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלה ואחרים. וביסודה, ההתנהגות שלנו והכוח שמניע אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.
 
לא רבים ליד הילד!
 
אסור בתכלית האיסור לריב לילד הילדים! ילד לא יכול לראות הורה שבור. אמא כואבת ובוכה זה מראה שמפרק את הפנימיות של הילד ומשאיר שם צלקות אדירות. כשהורים רבים זה גורם לילד להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, הוא מאבד את הביטחון והאמון בעולם. עדיף לצאת מהבית, להירגע, רק לא לריב ליד הילדים. גירושי ההורים זו בכלל נקודת משבר קריטית עבור כל ילד. קוראי מאמר זה ממש לא צריכים אותי כדי שאומר להם – שיש לנסות כל דרך יצירתית על מנת למצוא את הדרך אל שלום הבית ולא לפרק את המשפחה! גם במחיר של ויתורים אישיים וקשים.
 
מאמץ ויגיעה
 
כלל גדול בחינוך הוא – חינוך למאמץ ויגיעה, ולא דווקא לתוצאות! מעל לכל ספק, עדיף שילד יקבל 60 במבחן, בהנחה שהוא אכן שקד ולמד את החומר, מאשר ילד שקיבל 100 מבלי שהתאמץ כלל. היום, רוב הלימודים מבוססים על שינון וזיכרון. ישנם ילדים (כמו גם אנשים מבוגרים) שהזיכרון שלהם לא הכי חזק, אולם הם ילדים נפלאים ומלאי עוצמה פנימית. לא האינפורמציה בגיאוגרפיה או בלשון היא זו שחשובה, אלא הנכונות והרצון של הילד להתגבר על יצריו ולכפות על עצמו את לימוד החומר, בזמן שהרצון לשחק מתגבר. התמדה היא תכונה יקרה שביקרות, ואדם שרכש אותה יצליח בעתיד לפתח הרבה מעלות נוספות בעזרתה, כמו חריצות וכן הלאה.
 
לסיכום, חינוך הילדים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש "חלק אלוק ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כהורים להשקות את הילדים מים זכים, ולא חלילה בחומץ או בנזין, על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל בנים ובנות אוהבים ושמחים.